מרחשת חלק א קפט

מחמץ הרי תקשה לנו להיפך דין מינה ומינה שכמו שמחמץ את הפסולה פטור והכ"נ בזה"ז, ובמקום שהי"ל להקשות להיפך כדברינו שבזה"ז דמי למחמץ את הפסולה שפטור הפכו את הקושיא לאידך גיסא והקשו שיהא חייב גם בזה"ז דומיא דמחמץ אחר מחמץ, ופליאה נשגבה היא לכאורה, ולע"ע לא ראיתי מי שנתעורר בכ"ז: ב) ומגודל הפליאה ע"כ צריכין אנו לבאר סברת הגמ' דלא דמי פסול דזה"ז להא דמחמץ את הפסולה, ששם הפסול הראשון כגון יוצא או נטמא הוי הפסול בעצמותו והוי חסרון בגופו, משא"כ בזה"ז שאין הפסול בעצמו של קרבן, שהרי ראוי הוא להקרבה מצד עצמו ואין חסרון בגופו, ומה שאינו ראוי להקרבה אינו מצד עצמו רק מכח דבר אחר שאין לנו מזבח, וע"כ שפיר מדמה הגמ' למטיל מום בבע"מ, וביאור קושית הש"ס שם ליהוי כמטיל מום בבע"מ הוא כך, נהי שפסול המום אף שהוא חסרון בגופו לא החשיבה תורה חסרון בעצמותו כיון שהיא משם אותו הפסול עצמו, מ"מ סכ"ס הא ל"ח להקרבה ואמאי חייב, וע"כ צ"ל שכל שאין הפסול בגופו רק מצד אחר אינו ראוי להקרבה, בזה מטיל מום חייב, וא"כ בזה"ז ג"כ שאין החסרון בעצמותו ליחייב, וע"ז משני שבאמת חסרון מצד אחר ג"כ חשוב חסרון כיון דסכ"ס אינו ראוי להקרבה. ומה שמטיל מום בבע"מ חייב הוא משום שחזי לדמי משא"כ בזה"ז. וז"ב בביאור סברת הש"ס ויעוי' יומא (ס"ג ב') רש"י ד"ה אין: והשתא א"ש לפ"ז דברי התוס' מנחות שהקשו מהא דמחמץ אחר מחמץ שלא חזי לגופיה ולדמי שחייב דמחמץ נמי כיון שהפסול הראשון הוא מחמת אותו שם עצמו שלא החשיבה תורה אותו כפסול מחמת עצמו וחסרון בגופו חייבה תורה מחמץ אחריו אף שאינו ראוי לגופי' ולדמי, א"כ הכ"נ בזה"ז שלא חשוב פסולו בעצמותו שיהא חייב מטיל מום בו אף שאינו ראוי גם לדמי: מעתה לפי דברינו בבכור חוץ לארץ שפסק הרמב"ם כר"ע שאינו קרב, א"כ הו"ל פסולו בגופו שמה שנולד בחו"ל מגרע קדושתו שאינו ראוי ליקרב והו"ל פסולו בעצמותו, וא"כ אפי' למ"ד מטיל מום בבע"מ חייב ואפי' מטיל מום בזה"ז, הכא פטור משום דדמי למחמץ את הפסולה ומסרס את הזקן שפטור: ג) ונראה שזו היא באמת סברת הגמ' בתמורה (כ"א א') במה שפשוט שם שמטיל מום בתמורת מעשר ובכור וכן בתשיעי של מעשר שאינו לוקה כיון דרחמנא מיעטיה העשירי להוציא תשיעי וכן הם קרבים ואין תמורתו קרבה. שזה הוי פסול בעצמותו וחסרון בגופו שלא מחמת מום, הו"ל כמחמץ את הפסולה שפטור, ויעוי' תוס' שם ד"ה המטיל שכ' לפרש בעית הגמ' בתמורת בכור ומעשר שהיא אליבא דתרווייהו אפי' למ"ד מטיל מום בבע"מ לוקה משום דחזי להקרבה קודם המום אבל הני דלא חזיא לעולם להקרבה לא לקי או ל"ש. ולמ"ד התם אינה לוקה היינו משום דמעיקרא נמי הוי בו מום אבל הכא דמעיקרא הי' תם לקי או ל"ש, עכ"ל. ודבריהם צריכים ביאור שהוצרכו לפרש משום דלא חזיא לעולם להקרבה ולא חלקו כסברת הגמ' בע"ז דלא חזי לגופי' ולדמי דתמורת בכור ומעשר אין להם פדיון כמבואר במשנה התם, ולסברתם תקשה להיפך אמאי לא מחלק הגמ' בע"ז כחלוקם משום דבזה"ז לא הי' לעולם חזי להקרבה, וכמו כן הסברא שכ' שאפי' למ"ד אינו לוקה משום שמעיקרא נמי הי' בו מום אבל הכא שמעיקרא הי' תם לקי הוא היפך סברת הגמ' דכיון שפסולו אינו מחמת מום גרע טפי, ודמי טפי למחמץ את הפסולה שפטור, וחילוק זה עצמו שכ' התוס' שמכריע יותר לפטור תפסו אותו התוס' לסברא הפוכה כדי לחייב: ואפשר לומר דבמס' ע"ז לא אמר סברת התוס' משום דלא הי' ראוי להקרבה לעולם הוא משום דבזה"ז שראוי להקרבה כשיבנה ביהמ"ק לא חשיב לו הגמ' ללא ראוי להקרבה לעולם וכמו שמה שהי' ראוי להקרבה כבר אף שעכשיו אינו ראוי הוי סברא לחיוב כמו כן מה שיהי' ראוי להקרבה הוי ג"כ סברא לחיוב ושקולין הם, משא"כ תמורת בכור ומעשר שלא היו ראויין ולא יהיו ראויין לעולם להקרבה גרע יותר ולא לקי אפי' למ"ד מטיל מום בבע"מ חייב: ד) כמו כן אפשר להסביר חלוקה השני' שבתוס' משום שהי' מעיקרא תם לקי יותר אפי' למ"ד מטיל מום בבע"מ פטור, והוא ע"פ מה שהסביר השלטי גבורים בפ"ד דשבועות דטעמא דרבנן דמטיל מום בבע"מ פטור אף שמסרס אחר מסרס ומחמץ אחר מחמץ מודים שחייב משום דהתם האחר לא עשה כמעשה הראשון, אלא כל אחד עביד מעשה חדש ומחדש דבר במה שלא הי' עשוי כבר שמחמץ אחר מחמץ פירשו שלש אחד בחימוץ ובא אחר ואפה שהראשון לא עשה מעשה גמור והשני מסיים, כמו שפירש"י במנחות שם להדיא ד"ה מחמץ א"מ כגון עורך אחר הלש ואופה אחר העורך, וכן הפי' במסרס אחר מסרס שנותק אחר כורת משא"כ במטיל מום בבע"מ דכשהבהמה בעלת מום ובא אחר והטיל בה מום אינו מחדש בה דבר שלא הי' בה ג"כ מתחלה ומעשה הראשון הוא מעשה גמור, יעו"ש, וזו היא סברת התוס' כאן שכ' אפי' למ"ד פטור מטיל מום בבע"מ הכא חייב משום שהי' מעיקרא תם, והיינו כיון דטעמייהו דרבנן דמטיל מום בבע"מ פטור משום שהשני לא חידש בה דבר והמום הקודם הוי מעשה גמור, וא"כ בתמורת בכור או מעשר שהמטיל מום בהם עושה פעולה חדשה ומחדש בהם דבר שהרי ע"י המום הם נאכלים במומם, א"כ אין לך מעשה גדול מזה משו"ה בזה לד"ה חייב, והוי ס"ל הגמ' לחלק מהא דמחמץ את הפסולה משום דתמורת בכור או מעשר לא נעשה בהם פסול כלל שיחלל אותם מקדושתם, רק שהתורה אמרה שאינם קרבים וע"כ לא הוי כפסול דיוצא או נטמא שנתהוה בקדשים פסול כזה וחללו שאין המחמץ אחריו חייב, וע"כ מיבעי להו דילמא הכא דמי לפסול מצד אחר שמחייב מטיל מום אחריו וכמו בזה"ז, מיהו לסוף פשיט הגמ' דכיון שהתורה מיעטה שלא יקרבו הו"ל פסולו בעצמותו וחסרון בגופו וע"כ המטיל בהם מום פטור משום שגם זה דמי למחמץ את הפסולה ואינו לוקה, ומעתה בכור בחו"ל שג"כ אינו קרב הר"ז דומה ממש לתמורת בכור ומעשר דמסקינן שאינו לוקה שגם זה הוי פסול בגופו ודמי למחמץ את הפסולה, וע"כ הטלת מום בבכור בחו"ל אינו אסור אלא מדרבנן אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל שהטלת מום בקדשים בזה"ז אסור מה"ת וכמו שכ': ה) וע"פ סברת הש"ג הנ"ל נ"ל שזהו באמת טעמו של הרמב"ם ז"ל דס"ל דמטיל מום בבע"מ עובר לוקה, שלא כדעת הרא"ש והטור ושו"ע, משום דטעמם של חכמים דס"ל שפטור מטיל מום בבע"מ הוא משום שהשני לא חידש בו דבר שלא הי' מתחלה, וא"כ במטיל מום בבע"מ עובר שהשני מחדש בה דבר שע"י הטלת מום קבוע יוצא לחולין ע"י פדיון, א"כ אין לך מעשה גדול ופעולה חדשה מזה וע"כ כה"ג גם לרבנן חייב: ובזה אפשר לפרש קושית הגמ' בע"ז וליהוי כמטיל מום בבע"מ שנתעוררנו למעלה מאי פריך הא הלכתא כרבנן דמטיל מום בבע"מ פטור, וע"פ האמור ניחא דקדשים בזה"ז אם מטיל בהם מום גם לרבנן חייב משום שמחדש בהם דבר שמועיל המום לפדותם ולצאת לחולין, ובכה"ג גם לרבנן מטיל מום בבע"מ חייב: אלא דלכאורה לא יתכן זה, שהרי רבנן מצריכי קרא דכל מום לגרמא, א"כ לית להו כלל קרא כדי לחייב מטיל מום בבע"מ אפי' בבע"מ עובר, אף שעושה פעולה חדשה ומחדש בו דבר, כיון דלית להו קרא מיותר לחייב ע"ז מנלן דמטיל מום בבע"מ חייב. דהא גם במסרס אתר מסרס אי לאו קרא דנתוק וכרות להביא נותק אחר כורת וכן מחמץ אחר מחמץ אי לאו קרא דלא תעשה חמץ ולא תאפה חמץ