מרחשת חלק א יח

ד) ואם כנים אנו בדברינו אלה נרויח לכאורה להוכיח מזה שלא כסברת השאג"א בה' חמץ (סי' פ"א) שכתב דבחמץ פחות מכשיעור ליכא איסור מה"ת בבל יראה ותמצית סברתו הוא משום דהא דח"ש אסור מן התורה הוא משום דחזי לאיצטרופי, והאי טעמא לא שייך אלא באיסורי אכילה דקימ"ל אם אוכל כזית בכדי אכ"פ מצטרף וחייב. הרי שאם אכל עכשיו כ"ש כשיחזור ויאכל עוד בכדי שיעור אכ"פ עד שישלים עמו לכזית נמצא כ"ש שאכל כבר באיסורא אכל למפרע דהא איהו מצטרף ומשלים לשיעור אכילה, אבל גבי ב"י דאפי' אם ישלים לבתר זמן לשיעור כזית אינו עובר עליו אלא מכאן ולהבא וכ"ז ששהה אצלו פחות מכזית ליכא איסורא כלל למפרע, דאף לבתר שהשלימו לכזית אינו עובר על שהיות פחות מכשיעור דלשעבר אלא על להבא משעה שהשלים לכשיעור, וכיון דא"א לעולם שיבא לידי איסור שהי' זו של פחות מכשיעור לענין בל יראה לית לן בה יעו"ש, ולפי סברתו אין לדון גם כאן דין ח"ש שאסור מה"ת משום דכאן ג"כ לא שייך לכאורה חזי לאיצטרופי למפרע משום דכשיוסיף ויכניס כל שיעור טומאה אינו עובר למפרע אלא מכאן ולהבא משום שעכשיו הכניס כל שיעור טומאה אבל אינו עובר למפרע משעה שהכניס ח"ש, וא"כ לא הי' שייך בזה דין ח"ש לפי סברתו לכאורה: ה) מיהו נראה דגם לפי סברתו של הש"א ג"כ יש לדון בזה דין דח"ש דאסור מה"ת, דהנה יש להסתפק בטלית של ג' על ג' אם הי' מונח חצייה על פתח עזרה מבחוץ וחצייה על פתח עזרה מבפנים דעתה כמי שהיא מונחת לית כאן משום טומאה בעזרה משום דביאה במקצת היא ולא שמה בי אה אם בא אחד והכניס גם חציה השני לפנים בעזרה אם חייב מי נאמר כיון דעכ"פ עד עכשיו לא הי' כאן טומאה בעזרה משום דהוי ביאה במקצת ולא שמה ביאה והוא הכניס עתה כולה לפנים ונמצא דהוא עביד כולא איסורא וחייב משום מכניס טמא בעזרה או דנאמר להיפך דכמו שאנו אומרין דביאה במקצת לא שמה ביאה בהתחלת ההכנסה, ר"ל, באם מכנים רק מקצתה בתחלה דאמרינן דפטור משום שלא הכניס כולא שיעורא, הכ"נ נאמר להיפך אם מקצתה היתה מכבר מוכנסת לעזרה והוא בא והכניס מקצתה השניה דג"כ אינו חייב משום שהוא לא הכניס בו רק מקצתה וביאה במקצת לא שמה ביאה גם בסופו ונמצא שלא הכניסה כולה במקדש ואינו חייב משום שצריך שיעשה כל ההכנסה ולא מקצתה ומה לי בתחלה ומה לי בסוף, והוא לכאורה ספק עצום ראוי להתעורר בזה: ו) והנראה להכריע דבר זה לצד הסברא האחרונה דאינו חייב בביאה במקצת גם בסופה והוא מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה' ביאת מקדש הכ"א) שכתב שם וז"ל הנצרך לענינינו: או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה כגון שהי' מת תחת אהל במקדש ונכנס הוא תחת האהל הר"ז חייב כרת שהרי ביאתו וטומאתו באין כאחת עכ"ל, ויעויי' מל"מ שספוקי מספקי ליה בדעת רבינו אם הא דביאתו וטומאתו כאחת הוי כטומאת חוץ ולא בעי שהי' או כטומאת פנים ובעי שהי' כשיעור השתחוויה, יעוש"ה: ואנכי הרואה דברי רבינו ז"ל נפלאתי הפלא ופלא על דבריו ז"ל שכתב שאם הי' מת באהל המקדש ונכנס הוא תחת האהל ה"ז ''ביאתו וטומאתו כאחת'' שהר"ז סותר סוגיא ערוכה בגמ' דנזיר מ"ג דאיתא התם דלא משכחת לה שיהי' חייב על לאו דלא יטמא ואלאו דלא יבא שתים שיבאו כאחת משום דכיון שהכניס חוטמו או אצבעות רגליו בבית כבר נטמא וליכא משום בל יטמא אלא משום בל יבא לבד אם לא שנכנס בשדה תו"מ ופרע עליו את המעזיבה או כשנכנס כשהוא גוסס יעו"ש בגמ' ובתוס' מעתה הפליאה נשגבה בדברי רבינו שכתב דאם נכנס לאהל במקדש הוי ביאתו וטומאתו כאחת הלא בזה ג"כ הטומאה קודמת דמכיון שנכנס חוטמו תחת האהל כבר נטמא בחוץ ועדיין אינו חייב על ביאתו במקדש רק כשנכנס כולו וא"כ הוי טומאת חוץ קודמת דהא נטמא קודם שנכנס למקדש ולא הוי ביאתי וטומאתו כאחת: ז) משום זה נראה להוכיח מכאן דדעת רבינו דכמו דביאה במקצת ל"ש ביאה בתחלתה כמו כן בסופה ג"כ לאו שמה ביאה משום דצריך ביאת כולו בין בתחלתו בין בסופו, והשתא שפיר כתב רבינו דטומאתו וביאתו באין כאחת והיינו דהכנסת חוטמו או אצבעותיו באין כאחת עם הטומאה, ואם כן אם נאמר דהיכא דבאים כאחת לא חשיבא טומאת חוץ והוי טומאת פנים וצריך שהי' כמו כן בנכנס תחת האהל כיון דהכנסת חוטמו או אצבעותיו באו כאחת עם הטומאה ונמצא דמקצתו אינו אלא טומאת פנים, וא"כ אף ששאר הגוף כבר נטמא קודם שנכנס מ"מ כיון שחסר ביאת כ"ש היינו ביאת חוטמו שלא נטמא קודם ביאתו שוב אינו חייב על ביאת גופו אח"כ משום שביאת גופו אחר שנטמא חסר מיהא ביאת חוטמו, וביאת מקצתו לאו שמה ביאה, א"כ שוב אינו חייב על ביאת גופו אח"כ משום טומאת חוץ משום דהוי ביאת מקצתו וזהו שכ' רבינו שהרי ביאתו וטומאתי באין כאחת, ואין שייך לומר כאן רובו ככולו וא אם חסר משהו יהי' ג"כ טומאת חוץ, זה אינו דרובו ככולו לא אמרינן אלא בתחלתו, ר"ל, היכא שנכנס רובו אף למ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה, מ"מ בביאת רובו מחייב משום שכל שנכנס רובו חשוב כאלו נכנס כולו, כמו שכ' רש"י ביבמות (ק"ג ב') ד"ה מאי לאו דהא דסגי ברובו היינו משום דשדי מיעוטא בתר רובא והוי כמאן דעיילי כולה יעו"ש, אבל כאן כיון שמקצתו מקודם לא הי' טומאת חוץ שוב אי אפשר לומר במה שנכנס רובו דהוי ככולו דאף אם נכנס כולו מ"מ אותו משהו שחסר מקודם ליתיה משום דאותו משהו כבר הי' עליה טומאת פנים ושוב ליכא טומאת חוץ בכל הגוף והר"ז כמו שנכנס מאחוריו לבית המנוגע חוץ מחוטמו דטהור כמו דאיתא בשבועות (י"ז ב') דכיון דלא אמרינן בזה רובו ככולו, כמ"ש התוס' שם יעוש"ה, שוב גם משהו מהחוטם שחסר שוב לא הוי חשוב כולו והכ"נ הכא היכי שהחוטם נכנס מקודם והוי עליו טומאת פנים שוב אין טומאת חוץ על כל הגוף משום שחסר אותו משהו שבחוטם, ודוק בזה כי הדברים ברורים: מעתה לפ"מ שנתבאר מוכח מדברי רבינו דכמו שאנו אומרין ביאה במקצת לאו שמה ביאה בתחלה ביאתו כמו כן אמרינן דלאו שמה ביאה גם בסופה, ונפשט הספק שנסתפקנו בבגד שחציו מונח על פתח העזרה בפנים וחציו מבחוץ דלפ"מ שנתבאר א"ח על ההכנסה וכיון שבתחלת ההכנסה לא עשה הוא אלא היתה מונחת שם מקודם וא"כ הוא לא עשה רק מקצת הכנסה וצריך שיכניס כל ההכנסה דביאה במקצת לא שמה ביאה: ח) ואחר שלמדנו כ"ז נמצא דבכל טמא שנכנס למקדש או שהכניס דבר טמא למקדש אין החיוב דווקא על סוף הכניסה אלא על כולה ואם לא היתה תחלת הכניסה באיסור שוב אינו חייב על סופו משום דהוי ביאה במקצת בסופה ולא שמה ביאה כמש"כ, ונמצא דבכל טמא הכניסה מתחלתה ועד סופה הוא האיסור ולא סוף הכניסה לבד ולפ"ז מה שחייב כל טמא שנכנס למקדש הוא משום תחלת הכניסה וסופה ומצטרפים שניהם יחד כדי להתחייב. מעתה כיון שבאמת בכל ביאת טמא למקדש צריך ג"כ לצרף תחלת הכניסה כדי שיתחייב על כניסת כולו א"כ אין זה דומה ללאו דב"י וב"י שכ' השאג"א שאין בזה משום ח"ש משום דשם אין האיסור אלא מכאן ולהבא ולא למפרע, אבל במכניס דבר טמא למקדש מקצתו ואח"כ כולו ע"כ צריך לצרף עמו גם מקצת הכניסה דאל"כ לא הי' מתחייב על