מרחשת חלק א קפח

ולימא ליה שקול אזנך וזיל, וכתב רש"י ז"ל ולימא ליה כהן לעכו"ם שקיל לאזנך וזיל, דא"כ הוי בכור בע"מ ניתן לכהן, הרי שמה ששייך לעכו"ם וחלקו לא נתקדש בבכורה חשוב השאר כבע"מ אף שבעצם שלם הוא ואין בו מום, יעוש"ה, ואכ"מ להאריך בכ"ז: ט) והנה בסוגיין במס' ע"ז יש לעיין דקאמר אבל בזה"ז דלא חזי לגופיה ולא לדמי לית בה משום מטיל מום בבע"מ, הלא עיקר פלוגתא דר"מ ורבנן הוא בבכור שאחזו דם ובבכור לא חזי לדמי שאין לו פדיון, וכבר עמד על זה הגרע"א בגליון הש"ס, ונראה לי דיעוי' בכורות שם ולר"מ תמים יהי' לרצון למאי אתי לפסולי המוקדשין שנפדו ס"ד הואיל ואסירי בגיזה ועבודה וכו', ולפ"ז צ"ע הא בכור בע"מ הוי כפסוהמ"ק שנפדו ומאי טעמא אוסר ר"מ, ונראה לפי דברי התוס' שם שהקשו כיון שאחזו דם הוי בע"מ א"כ לשחוט עליה, ותירצו משום דהוי מום עובר, כיון שיש לו רפואה, ולפ"ז ניחא שאוסר ר"מ בבכור שאחזו דם כיון דהוי מום עובר וראוי להקרבה לאח"ז ויהי' חזי לגופיה לאח"ז, א"כ שפיר אסור משום מטיל מום בבע"מ דמכש"כ הוא מאם חזי לדמיה ולפ"ז מה שחילק רבא דהיכי דלא חזי לגופיה ולא לדמי ליכא משום מטיל מום בבע"מ יצא לו מהא דפסולי המוקדשין לאחר פדיונם והיינו דלאחר פדיונם לא חזי עוד לא לגופם ולא לדמי, שהרי כבר נפדו וע"כ ליכא בהו משום מטיל מום בבע"מ. ומעתה בכור שהוא בע"מ קבוע שלא יהא ראוי לעולם להקרבה אין בו איסור משום מטיל מום בבע"מ אפי' לר"מ, ויעוי' תוס' בכורות שם ד"ה למעוטי: מיהו לדעת הרמב"ם ז"ל לא יתכן תירוצנו זה, שהרי מדבריו פ"ב מהא"מ הט"ו מבואר דמטיל מום בבע"מ עובר לוקה וא"כ ס"ל דמחלוקת ר"מ ורבנן הוא במטיל מום בבע"מ קבוע, וכמו שכ' התוס' בתירוצם השני דאחזתו דם הוי מום קבוע, יעו"ש, א"כ הד"ק מ"ט דר"מ שאוסר בבכור והא בכור לא חזי גם לדמי ודמיא לפסולי המוקדשים אחר פדיון. וע"כ צ"ל דבאמת גם לר"מ בבכור שאחזו דם מותר מה"ת בהטלת מום ומחלוקת ר"מ ורבנן הוא רק מדרבנן דר"מ דס"ל דמטיל מום בבע"מ אסור מדאורייתא בשאר קדשים גזר בבכור אטו שאר קדשים, משא"כ לחכמים דס"ל דגם בשאר קדשים ליכא איסור תורה ע"כ לא גזרו בבכור והתירו להקיז דם בבכור שאחזו דם. ושו"מ כן לרבותינו האחרונים ז"ל שהעירו בכל זה והביאו כן בשם ספר יראים שעמד ג"כ בכ"ז ותירץ בשני דרכים אלו: י) ולדברינו דלדעת הרמב"ם ז"ל דבזה"ז ליכא איסור רק משום גרמא משום דחשוב אינו ראוי להקרבה כעת אף שלעתיד יהי' ראוי להקרבה, צריך לפ"ז להבין א"כ אמאי ס"ל להרמב"ם ז"ל דמטיל מום בבע"מ עובר לוקה הא אינו ראוי להקרבה וא"כ לא ליהוי בו איסור רק משום גרמא וע"ז אינו לוקה, וצ"ל דשאני מום עובר לא מיבעי לפמש"כ התוס' בכורות (ל"ח ב') ד"ה ברקא דמום עובר הוי מה שעובר מאליו בלי שום מעשה ורפואה, א"כ לא דמיא לקדשים בזה"ז דמום עובר לא הוי מחוסר מעשה רק זמן וזמן ממילא קאתי, ע"כ חשיב גם עתה ראוי להקרבה משא"כ בזה"ז שמחוסר מעשה בנין המזבח ומקדש, אלא אפי' לפמש"כ התוס' שם עוד דגם עובר ע"י רפואה ג"כ חשוב עובר מ"מ לא דמי לזה"ז, דמום עובר סמיא בידן וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, משא"כ בזה"ז שמחוסר מעשה ואין בידינו ע"כ חשוב אינו ראוי להקרבה עכשיו כ"ז שלא יבנה מזבח ואינו אסור אלא משום גרמא, וכמו שנתבאר לעיל בדברינו: העולה מדברינו שגם הרמב"ם ז"ל ס"ל כסוגית הגמ' דע"ז דבכור וקדשים בזה"ז כיון שאינו ראוי להקרבה דמי לבע"מ וגרע עוד יותר משום דלא חזי לגופיה ולא לדמי: ומה שפסק שעובר בל"ת הוא רק משום איסור גרמא שהוא גורם שיהא בו מום לעתיד בשעה שהוא ראוי להקרבה, וכמו שנתבאר בעז"ה ביישוב הדברים לדעת הרמב"ם ז"ל: מעתה לפמש"כ הרמב"ם ז"ל פ"א מה' בכורות ה"ה שבכור בחוץ לארץ אם הביאוהו לא"י אינו קרב אלא נאכל במומו, א"כ בכור חו"ל אינו ראוי להקרבה לעולם ושוב דמי לבע"מ ועוד גרוע משום דלא חזי לדמי, א"כ אין בו איסור הטלת מום מדאורייתא וגרמא נמי ליכא דהא אינו קרב לעולם ולא יהי' ראוי להקרבה, והר"ז דומה ממש לבכור בזה"ז אליבא דר"מ דלית ליה איסור גרמא שאין איסור הטלת מום בו אלא מדרבנן משום שנראה כמטיל מום וכסוגית הגמ' דע"ז: ג. א) והנה הגאונים האחרונים ז"ל בתשובותיהם לפ"מ שראיתי לכמה מהם מטים לומר שדעת הרמב"ם ז"ל לפסוק כר"מ דמטיל מום בבע"מ אסור מדאורייתא, ומה שפסק אינו לוקה הוא משום דאיתרבי מריבויא דכל לא לקי עליו כמו שכ' התוס' בפסחים (מ"ד א'), וע"כ פסק ג"כ שגם בזה"ז עובר ואינו לוקה ודחה סוגיית הגמ' דע"ז, משום דסוגיין דעלמא מוכח שהטלת מום בזה"ז הוי איסור דאורייתא, ויעוי' תשובת בית אפרים מה שהאריך הרחיב בזה: אכן לענ"ד גם אי יהיבנא להם סברתם דמטיל מום בבע"מ ובכור בזה"ז שניהם לדעת הרמב"ם איסור הטלת מום בהם מדאורייתא, מ"מ בבכור בחו"ל מודה דהטלת מום בו אינו אלא מדרבנן, וכמו שנבאר בזה: הנה בעיקר הדמיון שמשוה הש"ס בע"ז דין קדשים בזה"ז למטיל מום בבע"מ לולא החילוק שזה חזי לדמי וזה לא חזי גם לדמי יש לי בזה מקום עיון, שהרי בבכורות שם וכן במנחות (נ"ו ב') אמרינן הכל מודים שמחמץ אחר מחמץ חייב וכן מסרס אחר מסרס חייב, ואפ"ה מבואר במנחות שם (נ"ז א') דמחמץ את הפסולה פטור משום דכתיב אשר תקריבו לה', ואף דבמחמץ אחר מחמץ ג"כ נפסלה משום חימוץ הראשון והו"ל המחמץ אח"כ מחמץ את הפסולה, ע"כ צריכין אנו לחלק דדוקא שהפסול הראשון הוא משום חימוץ דשם חימוץ כזה גם המחמץ אחריו חייב, אבל היכא שהפסול הראשון הוא משום פסול אחר כגון יוצא או נטמא בזה המחמץ אחריו אינו חייב, וכן בסירוס מבואר בשבת (קי"א א') דבזקן ליכא איסור סירוס, וכ' התוס' שם ד"ה אלא דלא שייך בזקן מסרס אחר מסרס משום דזקנה לאו סירוס הוא, הרי מבואר שכל שאינו ראו להוליד מצד אחר לא משום סירוס אין בו איסור סירוס, אף דמסרס אחר מסרס ג"כ אינו ראוי להוליד מכח סירוס הראשון, וע"כ צריך ג"כ לחלק דדווקא היכי שאינו ראוי משום סירוס אז חייב בו גם מסרס אחריו, משא"כ היכי שאינו ראוי מצד אחר לית בו איסור סרוס, מעתה מה מדמה הש"ס קדשים בזה"ז למטיל מום בבע"מ, הא בזה"ז מה שאינו ראוי להקרבה אינו משום פסול מום רק משם אחר, וא"כ דמי למחמץ את הפסולה ומסרס את הזקן שפטור, ולא דמי למטיל מום בבע"מ ששם פסולו הראשון הוא ג"כ מכח מום ע"כ הוא דמי למחמץ אחר מחמץ, והיא תמיהה עצומה בעיני, וביותר אני מתפלא על דברי התוס' במנחות שם ד"ה הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהקשו הלא במס' ע"ז אמרינן דהיכי דלא חזי לא לגופיה ולא לדמי פטור גם למ"ד מטיל מום בבע"מ חייב, והשתא הרי מחמץ אחר מחמץ דלא חזי לגופיה ולא לדמי וחייב ויעו"ש מה שתירצו, וזו פלא שהרי אם באנו לדמות למחמץ אחר מחמץ