מרחשת חלק א קפו

ה) ומה שאחזה לי בזה הוא ע"פ מה שנקדים תחלה שאיסור הטלת מום נראה פשוט שאינו משום עשיית המום, שהרי בקרא לא כתיב לא יעשה בו מום, אלא איסורו הוא משום הוית המום, ר"ל שהתורה אסרה לעשות הוית המום בידים בקדשים, ועיקר איסורו הוא שלא יעשה דבר שעל ידו יהי' מום בקדשים שהרי הלאו לאסור הטלת מום נפקא לן מקרא דכל מום לא יהי' בו וקרינן לא יהי' בו משמע מפורש שאיסורו הוא משום הוית המום, וז"ב: ונקדים עוד שקדשים בזה"ז שחשובים אינם ראויים להקרבה הוא רק ברגע ההוה משום שאין לנו באותו הרגע ובאותה שעה לא מזבח ולא מקדש, אבל לשעה העתידה לבא חשובים ראויים להקרבה שהרי בשעה העתידה אפשר שהמזבח יהי' בנוי וראוי להקרבה, כיון שאין אנו יודעים העתידות והעתיד עומד תמיד באפשרות ההקרבה, ואף אם עבר הזמן העתיד ונעשה עבר ובן דוד לא בא ומזבח איננו בנוי אין לומר בזה איגלאי מילתא למפרע שלא הי' ראוי להקרבה באותו זמן העתיד שנעשה עכשיו עבר, משום שכה"ג ל"א איגלאי מילתא למפרע, כמש"כ התוס' ביבמות (ל"ה ב') ד"ה תיגלי יעוש"ה דאי אפשר לידע העתידות, וע"כ השעה העתידה חשובה מיד ראוי' להקרבה: ועפ"ז אני אומר באיסור הטלת מום בזה"ז ודאי משום זמן ההוה אין איסור להטיל בו מום, משום שכעת באותה שעה אינו ראוי להקרבה ואין אנו קורים בו תמים יהי' לרצון, אבל מ"מ כיון שבשעה העתידה יהי' ראוי להקרבה ממילא אסור כעת להטיל בו מום משום ''גורם'' להקדשים להיות בהם מום בשעה הראוי' להקרבה, ועיקר האיסור בהטלת מום הוא לפמש"כ הוית המום ולא העשי', וזה שמטיל בו מום כעת גורם להוית המום בשעה שיהי' ראוי להקרבה, ובבכורות (ל"ד ב') מרבינן מקרא דכל מום לא יהי' בו, שאסור לגרום מום בקדשים, וא"כ מטיל מום בקדשים בזה"ז אף דליכא משום מטיל מום ממש משום דלא חזי לגופי' ולא לדמי, מ"מ אסור מיהא מדאורייתא משום גורם מום לזמן שיהא ראוי להקרבה, ולא גרע מנותן בצק באזן בכור שאסור מה"ת: ו) וע"פ הנחתנו זו טעמא דאיסור מטיל מום בזה"ז אינו משום מטיל מום ממש אלא משים גורם שג"כ אסור מדאורייתא מקרא דכל מום לא יהי' בו, לפ"ז מובנים היטב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב שמטיל מום בזה"ז אף שעובר בל"ת אינו לוקה, והר"ז מבואר כיון שאיסור הטלת מום בזה"ז הוא משום גרמא ועל גרמא ליכא מלקות שאין לוקין אלא במטיל מום ממש אבל לא בגורם, והם הם דברי רבינו, אע"פ שעובר בל"ת והיינו משום גרמא אינו לוקה, וכן כתבו כל האחרונים ז"ל שעל גרמא ליכא מלקות: ואחרי שזכינו לכל זה נחזור לסוגית הגמ' דע"ז שעמדנו למעלה מאי פריך ולהוי כמטיל מום בבע"מ הא הלכה כחכמים דמטיל מום בבע"מ ליכא איסור, ולפי האמור יתיישב היטב ע"פ המתבאר בסוגית הגמ' דבכורות (ל"ג ב') דר"מ נפקא ליה איסור מטיל מום בבע"מ מקרא דכל מום לא יהי' בו דכל מרבה אפי' בע"מ, ורבנן תמים יהי' לרצון וכו' כתיב, ורבנן נמי הכתיב כל מום לא יהי' בו לגרמא הוא דאתי דתניא מום לא יהי' בו אין לי אלא שלא יתן בו מום מניין שלא יביא דבלה או בצק ויניחנו על האזן כדי שיבא כלב ויאכלנה ת"ל כל מום לא יהי' בו אחד מום ואחד כל מום, עכ"ל הגמ'. הרי מבואר דרבנן דרשי קרא דכל מום לא יהי' בו לאסור גרמא ור"מ דריש לאסור מטיל מום בבע"מ, ולפ"ז לר"מ דס"ל דקרא לאסור מטיל מום בבע"מ לית ליה איסור גרמא ולרבנן דלית להו מטיל מום בבע"מ גרמא אסור, מעתה תתפרש היטב סוגית הגמ' דע"ז, דרבא מדמפרש רק משום שנראה כמטיל מום בקדשים ומדרבנן משום מראית עין ולא מפרש שאסור מדאורייתא משום גרמא, כמו שכתבנו דהטלת מום בזה"ז אסור משום גרמא, ע"כ משום שרוצה ליישב הברייתא שם גם אליבא דר"מ דלית ליה איסור גרמא, ולדידיה ליכא איסור הטלת מום בזה"ז משום גרמא, וע"כ אמר רק משום שנראה, וכיון מה שמתרץ רבא משום שנראה אינו אלא אליבא דר"מ שפיר מקשה הגמ' ולהוי כמטיל מום בבע"מ, דממנ"פ אם ליכא איסור משום גרמא ע"כ משום דקרא דכל מום מרבה מטיל מום בבע"מ א"כ בזה"ז יהי' אסור ג"כ משום מטיל מום בבע"מ, וע"כ משני בע"מ נהי דלא חזי לגופיה חזי לדמי, הכא לאו לדמי חזי ולא לגופיה, וכ"ז אליבא דר"מ דלדידיה ליכא איסור משום גרמא וע"כ בזה"ז אינו אלא מדרבנן משום שנראה וכו', אבל אליבא דחכמים דס"ל מטיל מום בבע"מ ליכא, וקרא לגרמא אתי לדידהו הטלת מום בזה"ז אסור מדאורייתא: ולפ"ז מה מאד נתישבו דברי הרמב"ם דאדרבה לפ"מ שפסק דמטיל מום בבע"מ אינו לוקה א"כ ס"ל הלכה כחכמים ולחכמים הא ממילא גרמא אסור מה"ת, ע"כ בזה"ז אסור מדאורייתא הטלת מום משום גרמא, ורבינו הרמב"ם ז"ל מכח סוגיא זו דע"ז הוציא שיטתו ז"ל דלפ"מ דקימ"ל כחכמים מטיל מום בזה"ז אסור מדאורייתא: ועפ"ז ניחא נמי מה שמצינו דרבא לכאורה סותר עצמו, שהרי לפי הסוגיא דע"ז מוכח דרבא ס"ל מטיל מום בבע"מ חייב, ולפ"ז ליכא קרא לאסור גרמא לדידיה, והרי בביצה (כ"ז ב') מבואר להדיא דרבא ס"ל דגרמא אסור בבכור ונפקא ליה מקרא דכל מום והר"ז כדרש חכמים והרי שיטתו מוחלפת, אבל לפי דברינו ניחא, דסוגית הגמ' בע"ז שהקשה כן בפשיטות אליבא דרבא וליהוי כמטיל מום בבע"מ אינו רק מדמשני רבא נראה וכו' מוכח דרבא רצה לתרץ אליבא דדברי הכל אפי' כר"מ דלית ליה גרמא, וע"כ פריך דלר"מ להוי אסור משום מטיל מום בבע"מ אבל רבא עצמו ודאי ס"ל כחכמים דמטיל מום בבע"מ ליכא וקרא לגרמא אתי, וע"כ ס"ל בביצה דגרמא אסור: ו) ולפמש"כ דקימ"ל באמת כחכמים שמטיל מום בבע"מ פטור, ניחא לענ"ד קושית התוס' חולין (ס"ט ב') ד"ה רב הונא אמאי דאמר רב יהודא שמוטל להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם ומפרש רבא התם גדיא באוניה ואימרא בשפוותיה, אבל אימרא באזנו לא דחיישינן כי חזי לאודניה שמא יצא רוב הראש וחזר אבל בגדי אין לחוש שמתוך שאזניו גדולות דרכו לצאת במיעוט הראש, והא לרב הונא דס"ל למפרע הוא קדוש אפי' לא יצא רוב הראש אסור להטיל מום, דכשיצא אח"כ הרוב איגלאי מילתא למפרע דקדוש הוי כדאמרינן התם גבי מכירה, וכמו כן הקשו בהא דתמורה ריש פרק כיצד מערימין (כ"ד ב') דפריך על מימרא דרב יהודא מאי למימרא ומשני מ"ד נגזור אטו דילמא נפיק רוב הראש והא לרב הונא במיעוט ראשו נמי איכא איסור ויעו"ש בתוס', אמנם לפ"מ שנתבאר דקימ"ל דבבע"מ ליתא לאיסור דהטלת מום ניחא שפיר ומתורצת קושית התוס' לפמש"כ מוהרש"א שם בתוס' הנ"ל, שאפי' לרב הונא דלמפרע קדוש אינו קדוש למפרע רק מה שיצא אבל לא מה שבפנים, יעו"ש *). וכיון שמה שבפנים אכתי חולין כ"ז שלא יצא, גם אותו מיעוט שיצא אף שנתקדש למפרע בבכורה מ"מ *) ויעויין בחי' הגרע"א ז"ל ליו"ד סי' שי"ט ס"ד שהקשה על דברי מוהרש"א מהא שהקשו התוס' על הא דבעי רב עמרם מרב ששת אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה עולה הוי או בכור הוי, דמשמע דקודם יציאת רובו יכול להפקיע קדושת בכור ולרב הונא דלמפרע הוא קדוש גם ביציאת מיעוטו לא יוכל להפקיע כיון דלמפרע הוא קדוש *שמותר