מרחשת חלק א קפה

בבכורות (ל"ה ב'), ואפשר משום דדברי הגמ' אפשר לפרש דמיירי בזה"ב שאסור בהטלת מום מדאורייתא וע"כ בחר יותר להביא מפסק השו"ע שמיירי בזה"ז: מיהו לדעתי מוכח גם מסוגית הגמ' דגם בזה"ז אסור בהטלת מום בספק בכור ואם הטיל אסור לאכלו, שאל"כ מאי פריך התם אלא ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו, וכי תימא הכ"נ דלית ליה תקנתא והתנן שהי' רי"ו אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ור"מ מחייב, ואם איתא מאי ראי' מהתם דלמא משנתנו בזה"ז קאי, דבזה מותר ספק בכור באכילה אם הטיל בו מום, א"ו מוכח מגמ' זו דגם בזה"ז ספק בכור אסור בהטלת מום ואם הטיל אסור לאכלו על מומו: ב) אבל לענ"ד הוכחתו של הגרע"א ז"ל יש נדחות דיעוין בדברי רש"י ז"ל ד"ה ספק בכור שכ' כגון רחילה שלא בכרה וילדה שני זכרים דאמרינן אחד לו ואחד לכהן ואת שלו הוי ספק שמא ראשון וירעה עד שיומם ויאכל ישראל, עכ"ל ולכאורה יש לדקדק מה לו לרש"י ז"ל להאריך ולפרש באיזה ספק בכור מיירי, הלא ידענו ממילא דמשכחת לה בכמה גווני דהוי ספק בכור והוי של ישראל ומדוע בחר רש"י ז"ל להורות לנו ספק בכור בילדה שני זכרים דווקא, והלא דבר הוא: אשר משום זה נלענ"ד להיפך דרש"י ז"ל ס"ל דספק בכור בזה"ז יהי' מותר להטיל בו מום וגם יהי' מותר משו"ז לאכלו על מומו שהטיל משום דהוי סד"ר ולקולא וע"כ הוקשה לו למאי צריך לנאמנות כיון שבאמת מותר להטיל בו מום לכתחלה וגם מותר לאכלו על מומו, ולזה השכיל רש"י ז"ל לפרש דמיירי בילדה שני זכרים שהאחד מהם בכור, דבזה לפמש"כ הש"ך ביו"ד סי' ק"י דבתערובות חד בחד אפי' נאבד אחד מהם לא אמרינן סד"ר ולקולא משום דאיתחזק איסורא, וע"כ בילדה שני זכרים דהוי תערובות חד בחד ואתחזק איסורא דבכור ל"א סד"ר ולקולא ואסור להטיל בו מום וגם אם הטיל אסור באכילה משום דכה"ג ספקא דרבנן ולחומרא: ולפ"ז אין ראי' ג"כ מהשו"ע סי' הנ"ל שהרי המחבר לא העתיק רק לשון הגמ', ואפשר שהשו"ע מיירי ג"כ בספק בכור כה"ג דלא אמרינן בו סד"ר לקולא. אבל בספק דעלמא כגון דילדה זכר ונקבה וכה"ג הרבה ספקות בבכור אפשר דבזה"ז דהטלת מום הוי דרבנן מותר באמת משום דהו"ל סד"ר ולקולא: ג) אכן אם נאמר כן עדיין יקשה לכאורה מאי מייתי ממשנתנו דר"מ מחייב במתנות דמוכח דלר"מ ספק בכור ביד ישראל אית ליה תקנתא, והא התם מיירי בילדה שני זכרים ונקבה דהו"ל ס"ס לפמש"כ הרא"ש, אלא דמשו"ה הוי השני ספק בכור משום דהוי ס"ס במקום חזק"א כמו שכ' לעיל, או כמו שתירץ המל"מ משום דהוי איסור כרת החמירו גם בס"ס, א"כ אין זה אלא לענין קדושת בכורה אבל לענין הטלת מום דעיקרו דרבנן בזה"ז לא החמירו בס"ס וע"כ ספק בכור בכה"ג מותר להטיל בו מום לכתחלה ולא החמירו בו, וא"כ מאי מייתי ראיה משם: נראה דרב נחמן דמייתי ראי' מהא דר"מ ס"ל כס"ד דמקשה בע"ז (י"ג ב') דהטלת מום בזה"ז אף דלא חזי להקרבה מ"מ למ"ד מטיל מום בבע"מ דג"כ לא חזי להקרבה חייב, לדידיה גם בזה"ז אסור מה"ת הטלת מום, ולפ"ז א"ש דמייתי ראי' מר"מ דהא ר"מ הוא דס"ל לעיל (ל"ד ב') דמטיל מום בבע"מ אסור מן התורה ע"כ לדידיה גם בזה"ז אסור מן התורה בהטלת מום, משא"כ לדידן דקימ"ל כרבנן דמטיל מום בבע"מ אינו חייב גם בזה"ז אינו אלא מדרבנן, ובזה נרויח ליישב קושית התוס' שם ד"ה אלא דלרב חסדא דס"ל התם דבעלים ישראל אינם נאמנים על הבכור תקשי ליה לר"מ מי מעיד עליו כיון דישראל נמי חשידי, ולפי האמור י"ל דרב חסדא ס"ל כמסקנת רבא בע"ז דבזה"ז אפי' למ"ד מטיל מום בבע"מ חייב בזה"ז גרע משום דלא חזי לא לגופיה ולא לדמי, וע"כ בהא דר"מ דהוי ס"ס מותר בהטלת מום לכתחלה, משא"כ דינו דרב חסדא שצריך שנים מן השוק מיירי ברחילה שלא בכרה וילדה שני זכרים וכמו שפירש"י דהוי תערובות חד בחד אמרינן סד"ר לחומרא ואסור בהטלת מום: אולם לקושטא דמילתא בלא"ה לק"מ דגם בילדה שני זכרים ונקבה דמיירי ר"מ ג"כ הו"ל תערובות חד בחד שאסור אפי' באיסור דרבנן דהא מ"מ חד מינייהו הו"ל בכור ודאי והו"ל תערובות חד בחד, ודווקא בפטר חמור כ' הרא"ש דיש להתיר השני משום ס"ס משום דחד נפדה בהפרשת טלה ואפשר שאין כאן בכור כלל, משא"כ בבכור בהמה טהורה שאין לו פדיון ודאי יש כאן בכור אחד ולא ידיע הי מינייהו וע"כ הו"ל תערובות חד בחד, וכמו שכ' הגרע"א ז"ל סי' קס"ז בתירוץ קושית המל"מ, יעו"ש: נחזור לדברינו שאין ראי' מסוגית הגמ' ומדברי השו"ע לאסור ספק בכור בהטלת מום היכי די"ל דהו"ל סד"ר ולקולא, וכמו שנתבאר. ואף אם נאמר שדוחק הוא לפרש בלשון השו"ע דמיירי דווקא בכה"ג, דכל כי האי הו"ל פרש ולא לסתום, מ"מ אין ראי' מזה לפי שיטת הפוסקים דהטלת מום בזה"ז הוי דרבנן, שהרי אפשר שהמחבר ס"ל כדעת הרמב"ם שפסק בפ"ג מה' איסורי מזבח, שהמטיל מום בקדשים בזה"ז עובר בל"ת, אלא שאינו לוקה עליו, וס"ל שהטלת מום בזה"ז הוי איסור דאורייתא ע"כ סתם ופסק דבכל ספק בכור אסור בהטלת מום, משא"כ לדעת רוב הפוסקים דהוי דרבנן אפשר דמותר בהטלת מום בספק בכור: ד) אולם לענ"ד נראה שגם לפי דעת הרמב"ם ז"ל שהטלת מום בבכור בזה"ז אסור מדאורייתא, ג"כ יש מקום להקל בזה בספק בכור עפ"י אשר נבאר דעתו ז"ל בזה שפסק שעל הטלת מום בבכור בזה"ז עובר בל"ת שהוא תמוה מאד שסותר סוגיא ערוכה בידינו בע"ז (י"ג ב') שאין זה אלא מדרבנן משום שנראה כמטיל מום בקדשים, ולא עוד אלא שפסקיו ז"ל סותרים משמעות וסברת הסוגיא שם מן הקצה אל הקצה, שהרי לפי סוגיית הגמ' שם הטלת מום בקדשים בזה"ז אינו אסור אלא מדרבנן, אפי' למ"ד מטיל מום בבע"מ חייב, והרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' א"מ הנ"ל פסק דמטיל מום בבט"מ אינו לוקה, דמשמע דליכא איסור דאורייתא כלל, וכרבנן דר"מ בבכורות (ל"ד ב'), ובהטלת מום בזה"ז פסק שעובר בל"ת מן התורה, שזה לגמרי להיפך מסברת הגמ' בע"ז שם, וכבר עמד על זה הלח"מ שם והניח בצ"ע, וגם רבותינו האחרונים ז"ל בספריהם פלפלו הרבה בדברי הרמב"ם ז"ל אלו אבל לא מצאו פשר, כמו כן דברי הרמב"ם ז"ל עצמם אינם מובנים, שכתב אע"פ שעובר בל"ת אינו לוקה וזו היא באמת קשה, אם עובר בל"ת ויש בה לאו של תורה אמאי לא ילקה, מ"ש משאר לאווין שבתורה: וליישב דבריו נראה ע"פ מה שנעורר עוד דסוגית הגמ' עצמה בע"ז שם תמוהה, דרבא משני על הא דפריך ונעקריה משום שנראה כמטיל מום בקדשים ופריך נראה מום מעליא הוא ה"מ בזמן שבה"מ הי' קיים וחזי להקרבה השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה, ופריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ אע"ג דלא חזי להקרבה אסור, וקושית הגמ' נפלאת היא שהרי מטיל מום בבע"מ ר"מ ס"ל שאסור אבל חכמים דר"מ ס"ל דליכא איסור, א"כ מאי קושיא היא אם רבא ס"ל כחכמים שהלכה כמותם ולדידהו ע"כ הוצרך לומר שרק משום שנראה אסור אבל לא מן הדין, וכבר תמהו בזה המחברים ז"ל, ובכל מה שראיתי מתרצים בזה אין בו כדי להשביע רצון והנפש לא תמלא מהם: ומה