מרחשת חלק א קפד

דלפ"ז בבכור בהמה טהורה כה"ג שאין לו פדיון וא"א בתקנתא אית לן למסמך אדינא ולהתירו מקדושת בכורה משום רובא, וזה באמת אינו, שהרי הרא"ש ז"ל עצמו כתב לקמן בפ"ב דבכורות (סי' ד') במשנתנו שם בילדה זכר ונקבה שאין לכהן כלום שמספק ירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לבעלים, ולא אמרינן שיהי חולין מטעם רובא ויהא מותר בגיזה ובעבודה ובאכילה קודם שיסתאב וכדין חולין, וכבר עמד בתמיהה זו הגרע"א ז"ל בתשו' (סי' קס"ז). כמו"כ תמה המל"מ בפי"ב מה' בכורים ע"ז שכ' הרא"ש עוד שם בפ"ק דבכורות בשתי חמורות שלא בכרו וילדו שני זכרים ונקבה דהפרשת טלה אחד סגי מדינא משום דהוי תרי ספיקי שמא אחת ילדה שני זכרים ואחת ילדה נקבה ואין כאן אלא נתינה אחת לכהן, ואף את"ל אחת ילדה זכר ואחת ילדה זכר ונקבה שמא יצתה נקבה תחלה, אלא הא שצריך להפריש עוד טלה אחד הוא ג"כ מטעם הנ"ל משום שאפשר בתקנתא דהפרשת טלה והוא לעצמו, יעו"ש, והא תנן נמי לקמן י"ז בבכור בהמה טהורה כה"ג שהאחד לכהן והשני ירעה עד שיסתאב, הרי שלא מתירין משום ס"ס אפי' במקום שא"א בתקנתא זו: יג) והנה המל"מ מגודל הלחץ תירץ דשאני בכור בהמה טהורה דהוי איסור כרת דשחו"ח החמירו גם בס"ס, משא"כ בפטר חמור דלא הוי איסור כרת מותר מדינא בס"ס, ובתירוץ זה יישב הגרע"א ז"ל שם גם קושיתו בהא דילדה זכר ונקבה דבהמה טהורה דלא מהני רובא להיתירא ג"כ משום דהוי איסור כרת החמירו, יעו"ש, וכל הרואה יראה כמה דחוקים הם הדברים שאין אלו אלא דברי נביאות לחלק בין איסורי תורה, דהא פטר חמור ג"כ איסור דאורייתא הוי ומה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו, ודברי הרא"ש נפלאו באין פותר אותם: ואשר על כן אני חושב סברא אחרת בדבריו ז"ל והוא, דכיון שכל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, משום איסור אבמה"ח או שא"ז, א"כ כל ולד יש לו חזקת איסור לאכילה עד שישחט ואפי' במעי אמו הרי הוא אסור כ"ז שלא נשחט או שלא נשחטה אמו שיהא מותר בשחיטת אמו, וכיון שכן בשנולד ספק בולד כשנולד אם הוא בכור ואסור באכילה משום קדשים בחוץ או אם הוא חולין הרי יש לנו לגבי איסור אכילה חזקת איסור שמקודם משום אבר מה"ח או שא"ז, ואף שנשחט כדין שחיטה ואזדא לה איסור שא"ז ואבמה"ח, מ"מ מחזיקין מאיסור דא"ז או אבמה"ח לאיסור דאכילת קדשים בחוץ, כמו שכ' רש"י ז"ל בחולין (ט') שמחזיקין מאיסור אבמה"ח לאיסור נבלה, והכ"נ כוותה, והו"ל חזקה לאיסורא, וחזקה להיתירא אין כאן לפ"מ שבארנו דחזקת חולין במעי אמו לא הוי חזקה, ולא דמי לטריפה דאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה אפי' בנולד לה ריעותא מחיים, כמ"ש מוהר"מ לובלין הובא בש"ך יו"ד (סי' נ'), דהתם מכח הרוב בהמות שאינן טרפות היתה עומדת והוחזקה להיתר קודם שנולד לה הריעותא דכשתשחט תהא מותרת, וע"כ אף שנולד לה הריעותא אח"כ אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת (ויעוי' ש"ש ש"ה ובתשו' הגרע"א סי' הנ"ל), אבל כאן קודם שנולד הולד לא הי' עומד בחזקת היתר דכשיולד וישחט יהי' מותר באכילה, דמאן מפיס דילמא הוי בכור ויהי' אסור בשחיטה ובאכילה משום קדשים בחוץ, וכיון דלית כאן חזקת היתר שוב אמרינן מחזיקין מאיסור לאיסור, מאיסור אכילה דשא"ז לאיסור אכילה דקדשים בחוץ והו"ל חזקה לאיסורא. וכה"ג ממש כ' הטו"א להציל דעת הרמב"ם דספק מה"ת מותר מהשגת הרשב"א מהא דמייתי הגמ' ראי' דאזלינן בתר רובא מראשה של עולה, יעו"ש: יד) ולפ"ז כיון שיש כאן חזקה לאיסור יתבאר היטב הא דבבהמה טהורה בילדה זכר ונקבה דקדוש מספק אף שיש כאן רובא להיתירא, והוא משום דאמרינן סמוך חזקה דאיסורא למיעוטא דבכור הוי ואיתרע לה רובא וכמו שכתב התוס' והרא"ש בקונה בהמה חולבת, וכן בילדה שני זכרים ונקבה אף דהוי ס"ס מ"מ שניהם אסורים משום ספק בכור משום דהוי ס"ס במקום חזקת איסור, וממילא כיון שאסורים הם באכילה משום חזקה דאיסורא אסורים ג"כ בהנאה ובגיזה ובעבודה, דכיון דמחמת חזקה מאיסור לאיסור מחזקינן ליה בספק בכור ממילא יש עליו כל דיני בכור, וכמו דאמרינן בחולין שם בלא בדק בסימנין דמטמא במגע ובמשא דכיון דבחזקת איסור עומדת ומספק הוי נבלה שוב מטמא במו"מ כדין נבלה אף דחזקת טומאה לית לה יעו"ש, והכ"נ הכא: מעתה א''ש שכל זה בבכור בהמה טהורה שמהני ליה חזקת איסור שא"ז ואבמה"ח להחזיק מאיסור לאיסור בכור, אבל בפטר חמור שאין הספק שאנו דנין עליו לענין היתר אכילה דהא בהמה טמאה הוא, ומה שנסתפק לנו הוא אם אסור בהנאה משום פטר חמור או לא, ולאיסור הנאה לא הי' לו מקודם שום חזקה לאיסורא, שקודם שנולד בו הספק הי' מותר בהנאה, וא"כ אף שחזקת חולין במעי אמו לא הוי חזקה, אבל עכ"פ לית ליה חזקת איסור, וע"כ שפיר הי' מהני בו רובא או ס"ס, משום זה הוצרך הרא"ש לפרש דרק משום שאפשר בתקנתא החמירו להפריש טלה ולעצמו, ועפ"ז דבריו ז"ל מבוארים היטב ברורים וצודקים לענ"ד: ולפ"ד נולדה לנו סברא אחרת להקל בנדון שאילתנו, דלפי המבואר הא דבילדה זכר ונקבה קדוש מספק בכור אינו אלא מדרבנן משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, שסברא זו אינה אלא מדרבנן לדידן דקימ"ל דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא כמש"כ התוס' (בבכורות כ') הנ"ל, מעתה כיון שכל עיקר האיסור בילדה זכר ונקבה אפי' בודאי לא ילדה מקודם אינו אלא מדרבנן, א"כ בשנולד לנו עוד ספק אחד שמא ילדה כבר הוי זה רק ספקא דרבנן ולקולא, ותמיהני על כל רבותינו האחרונים ששקלו וטרו בדברי מוהרא"י ולא העירו מדברי הרא"ש בבכורות, שלפי דבריו בכל ילדה זכר ונקבה הוי רובא להיתירא, שהם יסוד נאמן להקל לפ"ז בשיש עוד ספק שמא ילדה כבר, ואפי' לפי תירוץ המל"מ והגרע"א ז"ל דמשום חומר איסור כרת החמירו בבכור בהמה טהורה בס"ס, מ"מ כה"ג היכי שיש עוד ספק להקל להצטרף לרובא או לס"ס ודאי מהני: מיהו אף שהראיתי פנים מסבירות להלכה בילד זו"נ וספק שמא ילדה כבר להקל כדעת הטו"ז, מ"מ לא מלאני לבי לעשות מעשה נגד פשטות דעת הש"ך והפר"ח שכנראה מדבריהם אוסרים אפי' בס"ס כה"ג, ויפה הורה כת"ר להטיל בו מום ע"י עכו"ם ולהאכל במומו לבעלים, וכמו שנבאר לקמן אי"ה פרט זה דהטלת מום: ב. א) הנה בדין ספק בכור אם מותר להטיל בו מום כבר דברו בזה רבותינו האחרונים ז"ל בתשובותיהם, והגרע"א ז"ל בתשו' סי' ס"ד דחה דעת השואל שרצה לחדש כיון שדעת רוב הפוסקים דאיסור הטלת מום בבכור בזה"ז הוא מדרבנן ע"כ בספק בכור הו"ל ספק דרבנן ולקולא ויהי' מותר להטיל בו מום לכתחלה, והגרע"א ז"ל הביא ראי' ברורה מהמפורש בשו"ע סי' שי"ז סע"י שספק בכור ישראל נאמן עליו לומר שנפל בו מום, הרי מפורש שאסור להטיל בו מום ואפי' בדיעבד אם הטיל אסור לאכלו על מומו, ותמה על המל"מ שעלה בדעתו לומר בספק בכור בזה"ז אם הטיל בו מום שיהא מותר לשחטו משום דהא דאסור לאכול בהטיל בו מום הוא מדרבנן ובספק בכור הו"ל סד"ר ולקולא, והרי בשו"ע מפורש לאיסור. ובאמת לא הי' צריך הגרע"א ז"ל להביא הוכחתו מהשו"ע שהרי דין זה גמרא ערוכה היא בבכורות