מרחשת חלק א קפ

בהנאה מרובה חשיב שפיר שכן נהנה כיון דההנאה היא שגרמה את האיסור: ט) ומה שהקשה עוד דבמעילה החדוש הוא דגם בז"נ מתחייב א"כ לשמאי דס"ל מלמדין איך אמרינן לא מצינו אדרבה נילף ממעילה, לענ"ד נראה דעד כאן החדוש הוא במעילה אף בזה נהנה דווקא לדידן דקימ"ל א"ש לדב"ע, ע''כ בנזכר השליח דנתערב בו איסור אחר דלפ"ע שוב לא מיחייב בעה"ב משום דבשאר איסורין אין שליח לד"ע ובשוגג בלאו"ה י"ש לדב"ע, וע"כ החידוש הוא במעילה דאף בזה נהנה מתחייב, אבל לשמאי דס"ל מלמדין בכה"ת י"ש לד"ע, ובנתערב בו איסור אחר ג"כ חייב דהא בכה"ת י"ש לדב"ע, וא"כ ממילא לדידיה במעילה אף בנזכר השליח דהוי מזיד מעל בעה"ב, וממילא לא ידענו באמת לדידיה די"ש לדב"ע במעילה אף בנהנה, ושפיר קאמר רבא לא מצינו לשמאי, ובזה ג"כ מיושב מאי דנקט באמת לשמאי הא גם לדידן נפק"מ לענין שוגג, והיינו משום דלדידן מצינו במעילה שליחות גם בנהנה: י) שכחתי מלהוסיף על מה שכתבתי לעיל דאין מתחייב חטאת על מעשה השליח משום שאין זה מעשה מצד המשלח, דכל זה אינו אלא בחטאת קבועה דשם כתיב ועשה אחת מכל מצוות ה' כמו שכ' רש"י בסנהדרין שם או כמו שהביאו התוס' משום דכתיב לעושה בשגגה דכל הני קראי בחטאת קבועה כתיבי, אבל בשאר חטאות ואשמות לא צריך מעשה כלל דבהן לא כתיב מעשה, וע"כ במעילה שפיר מתחייב המשלח אשם מעילות במעשה השליח דשם לא כתוב מעשה כלל, וראי' לדבר דבשאר חטאות לא בעי מעשה כלל מהא דשבועות (י"ז) דנטמא בפנים עזרה חייב בשהה כדי השתחוואה, אף שכתבו התוס' ד"ה או דלענין מלקות לא לקי משום דהוי לאו שאב"מ, אלמא דלענין חטאת שאינה קבועה לא בעי מעשה כלל, ובזה יש ליישב מה שדקדקו התוס' (י"ט א') ד"ה הרי העלם מלשון הגמ' שם פטור דמשמע לגמרי על מה דס"ל לר"ת דהיכא דליכא קרבן עולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו יש חטאת קבועה משום דהוי דבר שזדונו כרת יעו"ש, ולפמש"כ י"ל דמאי דקאמר הגמ' שם פטור דמשמע לגמרי, משום דשם קאי בהעלם מקדש אף בנטמא בפנים דליכא אז מעשה כלל וע"כ בלאו"ה לא מתחייב חטאת קבועה משום דבזה בעינן מעשה, ודברי ר"ת אינם אלא בנטמא בחוץ או באכילת קדש דהוי מעשה: סימן מו. ב"ה ווילנא אור ליום ד' ז' ניסן תרס"ה א) יקרת מכתבו דמר קבלתי היום, והנני להשיב לו מה שעלתה ע"ד לפ"ר בנידון שאלתו באחד שקנה כבש מנכרי וילדה תאומים זכר ונקבה מה דין הולד זכר לענין בכור. הנה כבר הביא מעכ"ת דברי מהרא"י המובאים בשו"ע יו"ד סי' שט"ז ודברי הטו"ז והש"ך מה שפלפלו בזה. והנה לכאורה הנכון בזה כסברת הטו"ז דהוי נולדו שני הספקות ביחד, כיון שקודם לידה אין נפקותא אם ילדה כבר אם לא ואין על מה לחול שם איסור, וכמו שהסביר הפמ"ג בסי' ק"י כוונת הטו"ז, ודברי הנה"כ בסי' שט"ז הנ"ל לא נתבררו שבדבריו שם סק"ז וכן בסי' ק"י לא העיר כלל מקושית הטו"ז דזה הוי נולדו שני הספקות ביחד, ויפה תמה בזה הרב רש"מ נ"י ממתנו: ומלבד מה שדברי הטו"ז נראים נכונים מצד הסברא, נראה לי סעד לזה מהא דפרכינן בזבחים (ע"ג ב') על הא דמשני רבא גזירה שמא יבאו י' כהנים בב"א ויקרבו אלא מעתה מגיסא אסורה ופירש"י כלומר וכי מאחר שמשכו ולקחו א' א' לבד ובנדנוד דכל חד אמרינן מרובא פריש ושחטן וקבל דמן במגיס בחזקה שהוא כשר חוזרין ומצטרפין השחוטין להיות רוב ולהאסר ע"כ, ומבואר מזה שכל שניתר משום כל דפריש אף שאח"כ נעשה קבוע אינו חוזר ונאסר, ולכאורה קשה מגמ' נזיר (י"ב א') דאמרינן שם גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם, וכ"ת הכ"נ אימר אשכח בשוקא וקידש ומשני התם הדרא לניחותא ולפי הגמ' דזבחים קשה מה לי אם הדרא אח"כ כיון שכבר הותרה מכח רובא אינו חוזר ונאסר אפי' נעשה וקבוע, וכבר הקשה כן הר"א אב"ד ז"ל בספרו האשכול (ה' תערובות) ותירץ דשאני הא דנזיר דאימתי חל אסורא דערוה כשבא עליה בההיא שעתא היא בביתה והדרה לניחותא וקודם שבא עליה לא תל איסורא, יעו"ש. הרי מבואר סברא זו דכיון שלא חל איסורא מקודם דאין ההיתר דרובא חל ונקבע עליו לבלי להיות חוזר ונאסר כשחוזר להיות קבוע, והכ"נ הכא להיפך כיון שבשעה שנולד הספק לא חל איסור לא נקבע איסור מקודם הלידה, וע"כ כשילדה שאז חל שם איסור הוי שפיר נולדו שני הספקות ביחד, דכמו שאין ההיתר נקבע כל זמן שלא חל איסורא כמו כן אין האיסור נקבע כל זמן שלא חל שם איסור, וזו לענ"ד ראי' ברורה לסברת הטו"ז: ב) ועפ"ז נראה לי לבאר סוגיא עמומה דטועה נדה (כ"ט ב') באשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית לפנינו והביאה לפנינו שלשה שבועין טהורין שמבואר שצריכה ג' שבועין טהורין משום ספק יולדת זכר או נקבה ויולדת בזוב, שבאמת זה סותר הלכה שבידינו דס"ס מותר בכה"ת, וכיון שכן סגי בחד שבוע טהור והוי ס"ס להתיר חדא דילמא כבר הרחיקה לידתה וא"כ כבר עברו עליה ימי טומאה לזכר ולנקבה, ואת"ל השתא ילדה אכתי שמא יולדת זכר היא וסגי בשבוע ראשון ואמאי צריכה להמתין עוד שבוע שני ושלישי, יעו"ש בתוס' ע"א שהרגישו בזה וכתבו שחיישינן לכמה ספקי, וזה באמת תמוה מה שנשתנו בזה גדרי ההלכות המקובלות בידינו, אולם לפי האמור יש לנו דמשו"ה לא מהני כאן ס"ס, והוא משום דתיכף שבאה לפנינו היא אסורה מספק דילמא עכשיו ילדה וצריכה לישב ימי טומאה וע"כ תיכף כשבאה אין לדון ס"ס כדי להתירה אחר שבעה משום שמא כבר עברו עליה ימי טומאה ואם לא עברו שמא יולדת זכר היא וסגי בשבעה, משום דאז קודם שעבר שבוע ראשון לא חל היתר הס"ס, דהא אכתי צריכה היא לשבת ימי טומאה לזכר מספק שמא עכשיו ילדה וע"כ אין לקבוע היתר הס"ס כעת, וכיון שעכשו אסורה מספק שוב גם כשעבר שבוע ראשון אין לדון הס"ס הנ"ל משום דלא נולדו שני הספקות ביחד שקודם שעבר שבוע ראשון היתה אסורה מספק דילמא עכשיו ילדה ורק אחר שעבר נוסף היתר הספק השני א"כ לא נולדו שני הספקות ביחד, וע"כ צריכה לשבת עוד ימי טומאה לנקבה, וכמו כן אין לדון ס"ס בתחלת שבוע שני דילמא יולדת זכר היא ואת"ל יולדת נקבה אכתי שמא אינה יולדת בזוב וסגי בשבוע השני לספק יולדת נקבה ג"כ מטעם הנ"ל, שבתחלת שבוע השני אין לדון ס"ס הנ"ל שלא תהא צריכה שבוע שלישי משום שלא נולדו שני הספקות ביחד, כיון שבתחלת שבוע השני נאסרה מספק ורק אחר שבוע השני שאז חל היתר הס"ס אבל לא נולדו שני הספקות ביחד וע"כ לא מהני כאן ס"ס להתיר, ואף שאחר שבוע שני יש שלשה ספקות להתירא שמא הרחיקה לידתה ושמא יולדת זכר וספק יולדת שלא בזוב, מ"מ כל שהספקות נולדו זאח"ז כמש"כ לא מהני, ואף שבג' תערובות מבואר ביו"ד סי' ק"י הנ"ל דמהני לכו"ע היינו משום דבתערובות מן התורה בטל ברוב וע"כ הקילו בג' תערובות, אכל כאן דהוי ספק דאורייתא לא מהני אפי' ג' ספקות כל שנולדו זאח"ז: ג) ובזה נראה ליישב קושית התוס' בנדה (י"ח ב') ד"ה אלא סייעתא דהוי סייעתא לר"י ב"ל דאמרינן רוב נשים ולד מעליא ילדן שאל"כ לא היתה צריכה ג' שבועין