מרחשת חלק א קעט

אדם כמותו הו"ל כגופו, יעו"ש הרי דלב"ש חשוב השליח בגוף המשלח דלא מהני עדותו משום זה משום דחשוב בע"ד (יעוין אב"מ סי' ל"ה הא מ"מ כיון שאינו נוגע אמאי פסול לעדות, ולק"מ ע"פ דברי הראב"ד שהביא הרא"ש ריש מכות דבע"ד לאו עד הוא כלל ולאו משום נוגע הוא רק דבמקיימי דבר הכתוב מדבר ובע"ד אינו בתורת עד וכיון דהשליח כגופיה הו"ל בע"ד ואינו עד כלל אף אם לאו נוגע בעדות הוא, וז"ב), וע"כ ממילא כיון דגוף השליח חשיב כגוף המשלח שפיר לקי לשמאי משום דחשיב כאלו עביד גם מעשה ולא הוי לאו שאב"מ, ומיושב בזה משה"ק האחרונים לשיטת התוס' דבשוגג י"ש לדב"ע וא"כ אמאי נקט רבא אליבא דשמאי הא גם לדידן משכחת לה כגון שהשליח שוגג. ולפמש"כ א"ש דלדידן באמת לא לקי ולא מתחייב חטאת על מעשה השליח משום שאין בו מעשה: ד) כן גם מסוגיא דב"מ (י' ב') איש דאמר לאשה אקפי לי קטן דלמ"ד דבלאו ב"ח מיחייב שולחו משמע דחייב מלקות במעשה השליח היכי די"ש לדב"ע, דאי לאו"ה מאי שייך מיחייב, דלענין שהאיסור עליו הא בלאו"ה איכא איסורא, כדאיתא בקדושין שם דבדיני שמים חייב המשלח אף אם אין שליח לדב"ע וע"כ לענין מלקוח איתאמר, גם משם לא קשיא מידי, דהמעיין שם יראה דסוגית הגמ' קאי שם לריש לקיש דס"ל חצר משום שליחות איתרבאי ולדידיה שם כל השקלא וטריא יעוש"ה, ולפ"ז הא מבואר (במכות ט"ז) דר"ל ס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, וע"כ שפיר לר"ל מיחייב שולחו במעשה השליח, וא"ש הכל בעז"ה: ולפ"ז גם מיושב מה שהשמיט הרמב"ם ז''ל פלוגתא זו דר"ס ורבינא לענין אקפי לי קטן, ולפמש"כ ניחא משום דלדידן דלאו שאב"מ אין לוקין עליו לא נפקא מידי משום דבלאו"ה ליכא מלקות משום דהוי לאו שאב"מ: ה) אולם מה שעומד לנגדי הוא פסק הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' ע"ז ה"ט שכתב דהעושה ע"ז לעצמו אע"פ שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה משום לא תעשה וכו' והקשה הלח"מ שם היכי דעשאוהו אחרים אמאי לוקה והא לאו שאב"מ הוא ותירץ כיון דהאחר עושה מעשה בשליחותו הוי כאלו עשאו וחייב, ע"כ, הנה מוכח מזה דמעשה השליח חשיב מעשה ללקות עליו המשלח, אולם לענ"ד נראה לולא דברי הלח"מ דדברי הרמב"ם יתפרשו באופן שעשה מעשה, ומה שכתב אע"פ שלא עשאה בידו היינו גוף הע"ז אבל מ"מ סייע בדבר כגון שהחזיק את התמונה והאחר עשה אותה כמו בניקף, אבל בלא מעשה כלל באמת לא מתחייב בציווי בעלמא: ואגב אעיר יעוין דו"ח להגרע"א במערכה לשבת שהקשה למאי צריך קרא למעט עכו"ם משליחות תיפוק ליה מדאיצטריך קרא לאסור לעשות ע"ז ע"י עכו"ם, כמו שכתבו התוס' ביומא דתרי קראי כתיבי, ואם י"ש לעכו"ם א"כ בלאו"ה חייב משום דעכו"ם לאו ב"ח הוא ללאו דלא תעשון ולרבינא היכי דלאו ב"ח מיחייב שלוחו, ויעו"ש שנשאר בקושיא, ואתפלא מאד איך נקט בפשיטות דעכו"ם לאו ב"ח בעשיית ע"ז, הא זהו פלוגתא בסנהדרין (נ"ו ב') דלמאן דמפיק מקרא דסרו וכו' עכו"ם חייב משעת עשייה, א"כ לפ"ז אין קושיא, דהך מ''ד דהיכי דשליח לב"ח מיחייב שולחו יסבור כמ"ד דעכו"ם חייב משעת עשייה והוי ב"ח וע"כ צריך קרא לחייב אם אחרים עשו לו: ו) ובדרך אחר נראה לי ליישב, והוא דבאמת קשה לפמש"כ התוס' שבת (ד' א') דמה"ט לא הוי ה"ס בהדביק פת בתנור משום דילמא ירדנה משום דאינו מחוסר מעשה כלל, משא"כ בבטלו הוי ה"ס דמחוסר מעשה לפי זה איך אמר שמאי דשולחיו חייב הא זה הוי ה"ס דילמא השליח לא יעשה שליחותו, והא עיקר ההתראה צריך להיות בשעה שמצוה את השליח או תוך כד"ד של הציווי, ובשעה שמחרים אותו אכתי התראת ספק הוא דילמא לא יעשה השליח שליחותו דאכתי מחוסר מעשה, ועוד הא קימ"ל כרי"ו בקדושין דיכול לבטל שליחותו דאתי דבור ומבטל דבור, וא"כ הוי ג"כ ה"ס דילמא יבטל שליחותו קודם שיעשה השליח ומהשתא לאו שלוחו הוא כמש"כ רש"י בחגיגה, ומתוך חומר הקושיא ע"כ צ"ל דשמאי הזקן ס"ל כמ"ד מכוח (ט"ז א') דהכה זה וחזר והכה זה דחייב דה"ס שמה התראה, לפ"ז לדידן דה"ס לאו שמה התראה לא מיחייב כלל המשלח במעשה השליח משום דהוי ה"ס, ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם דווקא במלביש דבשעה שמתרים אותו הוא עושה מעשה ההלבשה, וא"כ הוי התראת ודאי, משא"כ במצוה לבד, שהוא בעצמו אינו עושה רק תלוי בעשיית השליח, א"כ הוי ה"ס ולא מיחייב מלקות ולפ"ז גם סוגיא דב"מ דאקפי לי קטן ס"ל דה"ס שמה התראה, וע"כ שפיר מיחייב שולחו, ורגלים לדבר דסוגיא זו ס"ל דה"ס שמה התראה ממה שכתבו התוס' שם ד"ה שאמר דנפק"מ דאם בעל לקי אף על הקדושין, אף דזה באמת הוי ה"ס, וכמו שהקשה כן הריטב"א בחדושיו לקדושין (ע"ח א'), וע"כ מוכח דסוגיא הנ"ל * דה"ס שמה התראה, וע"כ מיחייב שלוחו, משא"כ למ"ד ה"ס לאו שמה התראה לא לקי המשלח ושפיר נקט הרמב"ם במלביש משום דאז הוי ה"ו וכנ"ל: שוב ראיתי דזה אינו דהרמב"ם בהל' סנהדרין פסק דהתראת ספק שמה התראה: ז) לזה נראה דבאמת לא שייך כלל ללקות במצוה לשליח לעשות עבירה כיון דקימ"ל דיכול לבטל שליחותו, א"כ איך מלקין על הספק דילמא באמת ביטל שליחותו קודם שעשה השליח, דאטו עדים בכיפי תלו ליה ולא זזה ידם מתוך ידו, ואף גם בזה האופן דילמא אמר בלחש דמבטל שליחותו והעדים לא שמעו, וכמו שהקשה כעין זה השאג"א סי' ע"ז בהא דשוחט פסח על החמץ איך לקי הא הוי ה"ס דילמא ביטל בלבו ואף אם קנה חמץ לאחר זמן איסורו דילמא הפקירו בפה וכו' יעו"ש מה שתירץ, א"כ הנ"מ איך מלקין אותו על הספק דהא לעולם לא תתברר אם ביטל שליחותו אם לא, ואף אם מודה דלא ביטל הא לא לקי על הודאת עצמו, וא"כ ע"כ צ"ל דהא דשמאי הזקן דשולחיו חייב, ע"כ ס"ל כר"ל בקדושין (נ"ט ב') דאינו יכול לבטל שליחותו, וכן רבא דאמר מודה שמאי באומר צא ובעול וכו' דמשמע דבלאו טעמא דזה נהנה הי' השולח חייב, וע"כ לאו לענין חטאת קאי דהא בשוגג גם לדידן י"ש לדב"ע וע"כ במזיד ולענין מלקות, וע"כ לומר דרבא כר"ל ס"ל, ובפרט לפמש"כ בקונטרסי בשם הכ"מ שכתב דרבא באמת ס"ל בזה כר"ל דלא יכול לבטל שליחותו, וע"כ לא הוי ספק, משא"כ לדידן דקימ"ל דיכול לבטל שליחותו א"כ לעולם לא יוכל ללקות משום האי ספק דילמא ביטל שליחותו, וע"כ במכוון נקט הרמב"ם במלביש דאז אין שייך לחשוש דילמא ביטל דהא מלביש בעצמו, אבל במצוה לבד לא אפשר ללקוח משום ספק ביטול השליחות, ולפ"ז גם סוגיא דב"מ דמשמע דמיחייב שולחו היינו ג"כ משום דהסוגיא שם קאי לר"ל וכמש"כ לעיל, ולר"ל לא יוכל לבטל השליחות וע"כ מחייב שולחו. כנלענ"ד: ח) עוד הקשה כת"ר לפמש"כ דכל היכי דאין ההנאה עצם האיסור אז אף בעושה האיסור מצורף עם הנאה לא חשיב נהנה א"כ אין ראי' מגמ' פסחים (ל"ג) דשאר הנאת הגוף לא חשוב הנאה לענין מתעסק דהא במעילה אף בלא הנאת הגוף איכא מעילה, לענ"ד אין הנדון דומה, דדווקא היכא שעצם האיסור הוא מעשה העבירה בלא שום הנאה כלל וא"כ מה שחייבה תורה הוא לא מחמת הנאתו ע"כ אין ההנאה מצטרפת לומר שכן נהנה כיון שאינה מתנאי המצוה כלל, אבל במעילה דכל עיקר האיסור הוא מחמת הנאה חשיב שפיר נהנה לענין מתעסק ולענין שלד"ע, ואף שמועל בהנאה פחותה, מ"מ האיסור הוא משום הנאה וע"כ * הנ''ל ס''ל