מרחשת חלק א קעח

בה עבירה דמי שהוא שלו הא עבר בעל ב"י יעו"ש: ומעתה כיון דמצינו לדעת ראב"י וכן היא דעת הירושלמי דחמץ של עכו"ם או של ישראל חבירו מותר בהנאה, א"כ מיושב מאי דקשיא לן למאי צריך ר' יאשיה קרא לעשות המאכיל כאוכל, תיפוק ליה דזה אסור משום איסור הנאה, ז"א דצריך קרא לעשות את המאכיל כאוכל באופן דליכא איסור הנאה כגון שהאכיל לחבירו חמץ שלו, דלהמאכיל אינו אסור בהנאה כיון שאינו שלו והוי כמו שאור דעכו"ם וכמו שכתבתי בשם הצל"ח, וא"כ משום איסור הנאה ליכא דלדידיה באמת אינו אסור בהנאה כיון שאינו שלו, וצריך קרא לאסור משום המאכיל כאוכל, ושפיר קאמר ר' יאשיה דצריך קרא לרבות מאכיל כאוכל ואף לפי מה שמסיק הצל"ח דבאמת גם חמץ של חברו אסור בהנאה מ"מ הא זה לא ידעינן רק מק"ו דערלה, א"כ הדרינן לדינא דאין עונשין מה"ד, וע"כ לא נוכל ללמוד מערלה רק איסור ולא מלקות וליכא משום איסור הנאה רק איסורא בעלמא ולא מלקות, ושפיר צריך ר' יאשיה קרא לרבות מאכיל כאוכל לענין מלקות: ומעתה מה שהקשינו לעיל אמאי לא קאמר בגמ' דילן הנפק"מ בין ר"א ובין חזקיה לענין מאכיל כאוכל, לא קשיא מידי, דלתלמודא דידן דלא קימ"ל כראב"י וגם חמץ של אחרים אסור בהנאה ממילא לא צריך קרא לעשות את המאכיל כאוכל, דבלא"ה אסור משום איסור הנאה וכן בשור הנסקל כיון דאסור בהנאה ממילא אין צריך קרא לעשות המאכיל כאוכל, כיון דזה אסור מחמת איסור הנאה, ומיושב קושית המה"פ: ד) אולם עדיין קשה, דהא תינח לשיטת הראשונים דאיכא מלקות באיסורי הנאה ולא צריך קרא למאכיל כאוכל משום דבלא"ה איכא מלקות משום איסור הנאה, אבל לדעת הרמב"ם ז"ל דכל איסורי הנאה אין לוקין עליהם, א"כ איצטריך קרא לרבות מאכיל כאוכל למלקות ואמאי לא קאמר דזה איכא בינייהו: אולם באמת גם זה נכון, כיון דעכ"פ איכא איסור משום איסור הנאה, לפ"ז לפמש"כ הה"מ לדעת הרמב"ם דהיכא דאיכא בלאו"ה איסור שפיר ילפינן ק"ו למלקות, ממילא במאכיל כיון דאיכא איסור בלאו"ה משום הנאה שפיר ילפינן בק"ו משרצים לענין מלקות דכה"ג עונשין מה"ד, וא"כ אף לחזקיה כיון דאיכא איסור הנאה בחמץ ובשור הנסקל שוב ילפינן למלקות מק"ו דשרצים, ואכתי ליכא נפק"מ: ואין להקשות א"כ הדרק"ל אמאי צריך ר' יאשיה ללמוד מאכיל כאוכל מקרא אמאי לא יליף ג"כ בק"ו משרצים, ולעיל כתבתי טעמא משום דאין עונשין מה"ד, ודווקא רי"צ לשיטתיה בזה, אולם מעתה תיקשי, כיון דאיסור בלאו"ה הוי משום איסור הנאה א"כ שפיר עונשין מה"ד כה"ג, אבל באמת זו אינה קושיא כלל, דהא ר' יאשיה איצטריך קרא לעשות המאכיל כאוכל באופן דליכא משום איסור הנאה וכגון בחמץ שאינו שלו ואי משום דכתב הצל"ח דמ"מ אסור בהנאה משום דנעבדה בו עבירה, ואיכא איסורא בלאו"ה, זה אינו דהא דאיכא איסורא הוא ג"כ מק"ו דערלה, א"כ גם האיסור נפקא לן מק"ו, ולפ"ז ליכא למימר עונשין מה"ד בק"ו דשרצים משום דאיסורא בלאו"ה איכא, כיון דגם האיסור אתי בק"ו, א"כ כולה מילתא בק"ו אתי האיסור בק"ו אתי מערלה ושוב נחייב מלקות ג"כ מכח ק''ו, ואין עונשין כה"ג מה"ד כיון דאם נחייב מלקות נמצא דגם האיסור בק"ו אתי והוי כולה מילתא בק"ו וכה"ג אין עונשין מה"ד, ודווקא היכא שהאיסור מפורש מקרא בלא ק"ו אז מייתינן מק"ו למלקות, אבל אם גם האיסור מייתינן מק"ו אם גם מק"ו אחר אין עונשין מה"ד כה"ג, ושפיר צריך ר' יאשיה קרא למאכיל כאוכל למלקות, וא"ש הכל בס"ד. אולם כ"ז לדעת הירושלמי דאיכא אופן דחמץ יהי' מותר בהנאה אי לאו ק"ו דערלה, אבל לדידן דלא מקשינן שאור דאכילה לשאור דראי', א"כ נפקא לן שפיר מאכיל מק"ו, כיון דאיכא לאיסורא בלאו"ה קרא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: סימן מה. (שייך לסימן הקודם) א) הנה על השגת כת"ר עלי במשמעות ל' הרמב"ם במס' תרומות לא אתווכח עמדו בזה אחר אשר בעיני כת"ר מראים דברי הרמב"ם פנים היפך המכוון עמי בהן, ומה יתן ומה יוסיף אם אומר לא כן הדבר, אך בכ"ז לדעתי לא מצאתי הכרח בדברי הרמב"ם לאמר דס"ל דא"ש לדב"ע בכל ענין, ואני על משמרתי אעמודה דל' הרמב"ם סובל אם נאמר הכוונה משום זה נהנה וז"מ לא אמרינן, אחרי שהענין שהוא עומד בו הוא בז"נ, א"כ מה שכתב העיקר אצלנו דא"ש לדב"ע הוא בז"נ, אבל בענין דליכא בו הנאה מודה הרמב"ם לסברת התוס' דבשוגג י"ש לדב"ע: אולם הקושיא שהקשה מר אם הא דמלביש כלאים הוא מטעם שליחות א"כ סגי במצוה ללבוש ואמאי צריך שיהא מלבישו – קושיא זו צריכה לפנים, ואני הקשיתי כן לעצמי, אך מאשר לא מצאתי לפני דרך ישרה במה לישבה לכן חדלתי מלפלפל בזה, אך כעת אחרי אשר גם כת"ר העירני לזה שמתי בזה עיוני ומצאתי טעם מספיק ונכון במה לתרצה: ב) והנה יש לפני בזה שני דרכים: האחד נלענ"ד כיון דקימ"ל דלאו שאב"מ אין לוקין עליו, א"כ נהי די"ש לדב"ע בשוגג היינו דחשיב כאלו המשלח עבר העבירה, אבל מ"מ כיון דאין לוקין עד שיעשה מעשה והא אין גוף השליח חשוב כגוף המשלח, כמו שכ' התוס' רי"ד הובא בקצוה"ח סי' קפ"ב דמה"ט לא שייך שליחות במצוות תפילין וציצית, א"כ המעשה (שהוא צריך להעשות בגוף העובר עבירה שזה תנאי במלקות) שעשה השליח אינו חשוב כגוף המשלח וע"כ אף שהמשלח עבר העבירה מ"מ לא עשה בזה מעשה רק ציווי בעלמא שאין זה מעשה, ולפ"ז במצוה ללבוש כלאים נהי דהעבירה נקרא ע"ש המשלח אבל מ"מ לא הי' כאן מעשה מצד גוף המשלח, שגוף השליח אינו חשוב כגוף המשלח, וע"כ במכוון כתב הרמב"ם המלביש את חבירו דבזה גס המשלח עושה מעשה ומחייב משום דנעשה שליחותו וגם עשה מעשה שסייע בגופו בעשיית העבירה והוי כמו בניקף דאמרינן מכות (כ' ב') דהוי לאו שאב"מ ובמסייע חייב והנ"מ כן הוא, והסברא לענ"ד נכונה מאד: ג) ואין לתפוש עלי מהא דגמ' קדושין (מ"ג א') צא והרוג את הנפש דשמאי הזקן אומר שולחיו חייב אף דלא עביד המשלח מעשה כלל לפמש"כ, הנה מזה אין ראי' דמנ"ל דברציחת הנפש צריך מעשה מצד הרוצח דאף בהרגו בלא מעשה ג"כ חייב כיון דמ"מ איבד נפש מישראל אולם מהא דאמר רבא מודה שמאי בצא ובעול את הערוה ואכול את החלב דשליח חייב ושולחיו פטור משום דז"נ וז"מ לא מצינו, ומשמע דבזולת זה הטעם הוי מתחייב השולח ובזה יקשה הא השולח לא עביד מעשה כלל שאין גופו כגוף השליח, ושם ע"כ לענין מלקות קאי דלענין שוגג ולענין חטאת הא גם לדידן י"ש לדב"ע לדעת התוס', ועוד דגם בחטאת צריך מעשה כמבואר בסנהדרין (ס"ג א') דאינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה, אבל נראה דמשמאי לא קשה מידי דלשמאי באמת גוף השליח חשיב כגוף המשלח ואזיל לשיטתו בזה ע"פ מה דאיתא שם בסמוך בקדושין לענין שליח נעשה עד דב"ש ס"ל דאין שליח נעשה עד ומפרש שם הטעם כיון דשלוחו של