מרחשת חלק א קעז

עונשין מה"ד ואפ"ה מודה דאין מזהירין מה"ד, וא"כ אף לרי"ל צריך קרא למלקות דאין מזהירין מה"ד: ד) ולזה נלע"ד לתרץ והוא משום דרי"צ לשיטתו דאית ליה במכות (נ"ג ב') דליכא מלקוח בחייבי כריתות ולפ"ז לרי"צ באוכל חמץ בפסח דאיכא כרת ליכא מלקות, וכיון דבאוכל עצמו ליכא מלקות לרי"צ א"כ אף אם מרבינן לחייב את המאכיל כאוכל ג"כ ליכא מלקות במאכיל, וכמו שכתב הק"א לענין מאכיל את הקטן דמשו"ה ליכא מלקות כיון דבאוכל גופיה ליכא מלקות, והנ"מ כיון דבאוכל ליכא מלקות הו"ה במאכיל ליכא דהא מרבינן מאכיל כאוכל ולא חמור מיניה, ואף דבאוכל איכא כרת ובמאכיל ליכא כרת משום דליכא קרא לחייב את המאכיל כרת וכמו שכתבו התוס' בפסחים (כ"א ב') ד"ה כל מקום לענין הנאה דליכא כרת, מ"מ אם נאמר שיהי המאכיל חייב מלקות, א"כ לענין זה יהא חמור המאכיל מהאוכל, וע"כ לרי"צ לא יהא מלקות במאכיל את החמץ, ולפ"ז שפיר אמר רי"צ לשיטתו דנוכל ללמוד בק"ו לעשות את המאכיל כאוכל בחמץ מק"ו דשרצים לענין איסור, משום דבמלקות בלאו"ה לא מחייב אף אם נרבה מקרא דהמאכיל כאוכל, כיון דבאוכל גופיה ליכא מלקות ולא צריך קרא רק לאיסורא בעלמא, וזה שפיר נוכל ללמוד מק"ו דשרצים, דלענין איסורא שפיר ילפינן בק"ו כדאיתא במכות (י"ז ב'), ועפ"ז ג"כ א"ש דריא"ש מצריך קרא דהמאכיל כאוכל בחמץ בפסח ולא סגי ליה בק"ו דשרצים כמו רי"צ, משום דלדידן דקימ"ל דאיכא מלקות בחמץ שפיר צריך קרא במאכיל לחייב מלקות בחמץ גופיה דלא ילפינן בק"ו דאין עונשין מה"ד: ה) וראיתי בפנ"מ ובק"ע שם שהבינו דהא דשרצים קלים דחייב המאכיל כאוכל היינו הא דמרבינן בש"ס דילן ביבמות קי"ד לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על קטנים, אבל באמת ז"א דסתמא דהמאכיל כאוכל משמע אף לגדולים, ובמח"כ אישתמיטתיה להו ברייתא דתו"כ דמרבינן מאכיל כאוכל מקרא דלא יאכלו, וקרא דלא תאכילום הוא להזהיר גדולים על הקטנים, וכוונת הברייתא אינו על הקרא דלא תאכילום דאתי להזהיר גדולים על הקטנים, רק הכוונה היא על קרא דלא יאכלו דמיניה מרבינן בתו"כ המאכיל כאוכל: ועפ"ז מיושבת קושיית המה"פ שם ד"ה ר"א שהקשה איך ילפינן בק"ו משרצים הא איכא למיפרך מה לשרצים שכן אכילתן בכעדשה תאמר בחמץ שהוא בכזית, וכמו דאיתא להאי פירכא ביבמות שם, ויעו"ש מה שנדחק בזה, אולם לפי המבואר בתו"כ דילפינן המאכיל כאוכל מקרא דלא יאכלו הכתוב בעופות טמאים, ואינו ענין להא דיבמות דשם איירי לענין להזהיר גדולים על הקטנים שכתוב אצל שרצי הארץ, וא"כ ליתא להאי פירכא דבעופות טמאים שיעורן בכזית ככל איסורין שבתורה ולא בכעדשה שאינו אלא בשרץ האדמה, והברייתא דנקט ק"ו משרצים הכוונה משרץ העוף, אלא דנקט שרצים סתם משום דגם בשרצים ג"כ איכא קרא לעשות המאכיל כאוכל וכדאיתא בתו"כ שם, וע"כ נקט שרצים סתם, אבל עיקר הלמוד הוא משרץ העוף, וזה ברור: ז. א) אולם במה"פ שם הקשה עוד קשיא למאי דמהדר בש"ס דילן (כ"ג ב') מכדי בין למר ובין למר אסורין בהנאה, מאי בינייהו חולין שנשחטו בעזרה איכא בינייהו ואמאי לא קאמר בהנהו גופייהו לעשות המאכיל כאוכל איכא בינייהו דמאן דמפיק איסור הנאה בחמץ ושור והנסקל מלא יאכל לא אייתר ליה לרבות המאכיל כאוכל, כי תימא הא נפקא לן ק"ו משרצים כמו לרי"צ כאן ומכיון ליכא נפק"מ לדינא אכתי קאי האי קושיא בין למר ובין למר, תינח בחמץ דאיכא ק"ו משרצים, בשור הנסקל דלית ביה כרת הו"ל למימר לעשות המאכיל כאוכל איכא בינייהו וכו' ויעו"ש שתירץ כיון דעכ"פ נפקא לן מבעל השור נקי דאסור בהנאת עורו וממילא שמעינן דאסור בהנאה וא"כ איכא ק"ו משרצים דמותרים בהנאה עשה בו המאכיל כאוכל. שור הנסקל שאסור בהנאה א"ד שעשה בו המאכיל כאוכל, יעו"ש: אכן לפמש"כ דהא דיליף רי"צ מק"ו משרצים ז"א אלא לשיטתיה דהמאכיל כאוכל לית ביה מלקות ע"כ שפיר יליף מק"ו לאיסורא, אולם לדידן דקימ"ל דאיכא מלקות בחמץ בפסח, וא"כ איצטרך קרא למאכיל כאוכל לחייב מלקות, וכן בשור הנסקל צריך קרא למלקות דלא ילפינן מק"ו משום שאין עונשין מה"ד, וקמה ונצבה קושית המה"פ לפמש"כ דאכתי איכא בין ר"א ובין חזקיה דלר"א אתי קרא לחייב המאכיל כאוכל מלקות ולחזקיה ליכא קרא למלקות דצריך קרא לאסור בהנאה: ב) ולענ"ד נראה ליישב ע"ד החידוד והוא דבש"ס דילן פרכינן והרי אבר מן החי דכתיב לא תאכל ותניא ר"נ אומר מנין שלא יושיט וכו' ת"ל לפ"ע ל"ת מכשול הא לכלבים שרי וכו', והתוס' שם ד"ה ואבר כתבו דאף בנותן לו אבר מן החי שלו אם היינו אומרים דאבר מן החי אסור בהנאה הי' אסור להושיט לו משום שהעכו"ם מחזיק לו טובה וחשיב כמשתכר, יעו"ש. הנה מתבאר לנו מסוגיא זו ומדברי התוס' דדבר שאסור בהנאה אסור ליתן לחברו אף אם היא שלו דגם זה חשוב הנאה, וזה מדאורייתא כדמוכח מקושית הגמ': ולפ"ז אם חמץ ושור הנסקל אסור בהנאה ממילא אסור לתת אותן לחברו לאכול משום דזה גופא הנאה הוי ואף אם נותן לו שלו ג"כ אסור דגם זה חשוב הנאה, וא"כ מאכיל כאוכל בלאו"ה אסור בחמץ ושור הנסקל משום דהוי ליה הנאה וחמץ אשור הנסקל אסורין בהנאה: ומעתה קשה כיון דמאכיל כאוכל אסור בחמץ ושור הנסקל ג"כ משום איסור הנאה, א"כ למאי צריך ריא"ש להרבות מאכיל כאוכל בחמץ, הא ממילא אסור כיון דאסור בהנאה כדנפקא ליה מלא תאכל, ממילא לא צריך קרא דלא יאכל לעשות המאכיל כאוכל הא זה אסור משום הנאה ולפי דעת הרמב"ם ז"ל דבאיסור הנאה ליכא מלקות א"ש דצריך קרא לעשות המאכיל כאוכל לענין מלקות, וכמו שכתב הק"א דהמאכיל חייב מלקות, אולם לפי דעת הראשונים ז"ל החולקים על הרמב"ם וס"ל דבאיסורי הנאה איכא מלקות, תיקשי להו כנ"ל למאי צריך לרבות המאכיל כאוכל תיפוק ליה כיון דנפקא לן איסורי הנאה ממילא מאכיל אסור וחייב מלקות מחמת הנאה: ג) אולם באמת לענ"ד אינו מוכרח, ויש למצוא אופן דיהי' אסור משום מאכיל ולא משום הנאה ע"פ מאי דאיתא בפסחים (כ"ט א') דראב"י ס"ל דר"י יליף שאור דאכילה משאור דראיה דשאור של אחרים מותר באכילה ובהנאה לר"י, ובש"ס מסיק דראב"י הדר ביה ולא מקיש שאור דאכילה לשאור דראי', אולם בירושלמי פכ"ש ה"ב איתא בתוך הפסח מהו ר' ירמיה אמר מותר, ר' יוסי אמר אסור. הנה מבואר מזה דדעת הירושלמי דחמץ של עכו"ם מותר בהנאה בתוך הפסח כדעת ראב"י קודם שחזר בו ואף רי"ו דס"ל אסור אפשר שאין זה אלא מדרבנן: והצל"ח בפסחים שם כתב דלדעת ראב"י דס"ל דילפינן שאור דאכילה משאור דראיה גם חמץ של ישראל חבירו מותר בהנאה משום שאינו שלו כמו שאינו עובר משום ב"י וב"י בחמץ של חבירו, וכמו שהביא שם דעת המג"א והב"ח, אלא שכתב דמ"מ אסור בהנאה אף חמץ של חברו משום דילפינן מק"ו מערלה שלא נעבדה בה עבירה ואסורה בהנאה, וא"כ מכש"כ חמץ בפסח שנעבדה