מרחשת חלק א קעו

מהקדש או נהנה ופוגם שו"פ שצריך לשלם את ההנאה או הפגם להקדש, וע"כ כיון דאיכא קרן שפיר מחויב בקרבן ג"כ, אבל במוציא מרשות לרשות כיון דאינו מתחלל ולא נהנה מההקדש מידי וההקדש הוא כמו שהיה וכל היכי דאיתא בגזא דרחמנא איתא, א"כ ליכא מאי לשלם להקדש דהא ההקדש קיים ועומד בקדושתו כמו שהי', וממילא כיון דליכא קרן גם קרבן אשם ליתא וכמוש"כ התוס' בפסחים, ובזה מדוייק לשון הגמ' קרבן במאי מתחייב לשון במאי והי' צריך לומר אמאי כמנהג הלשון בכל דוכתא, אבל לפמש"כ מדוייק היטב, דהקושיא היא במאי מתחייב כלומר עם מאי יתחייב קרבן כיון דליכא קרן עמו, וא"כ גם קרבן ליכא, אבל באמת איסור המעילה עבר אף אם אינו מתחלל משום דעבר אאיסור מעילה אבל קרבן לא יוכל להתחייב כיון דאין עמו קרן: ד) ובזה היינו יכולים לתרץ קושית השעה"מ שהבאתי לעיל דפסק הרמב"ם בנתנו לחבירו וחבירו לחבירו דכולם מעלו, והא כיון דקדושת הגוף ואינו מתחלל האיך מעלו בהוצאה גרידא. אולם לפ"מ שנתבאר דבאמת גם בהוצאה גרידא שפיר מתחייב על מחשבתו ורצונו להנות אלא דלא מהני מעשיו, והא דאינו מחחייב קרבן הוא משום דליכא קרן עמו, לפ"ז לפמש"כ התוס' בכריתות (ע"ג ב') על מתניתין דיש אוכל וכו' דבנהנה מקדושת הגוף לא תלי מידי בדמים דאף במקום דליכא דמים מ"מ שפיר מתחייב קרבן מעילה, וכעין זה כתב הנתיבות סי' כ"ח יעוש"ה, לפ"ז בקדושת הגוף שפיר מעלו וחייבין קרבן מעילה אף שאינו מחחלל משום דלא צריך שם קרן בהדי הקרבן ומחחייב קרבן מעילה אף אם ליכא עמו קרן, ושפיר כתב הרמב"ם דכולם מעלו, ועדיין צ"ע: ועוד נראה ליישב קושית השעה"מ הנ"ל עפ"י מש"כ הרמב"ם שם פ''ו מה"מ ה"ב דבקדשי הגוף שאינם עומדים לדמים הוי כדבר שא"ע לפגום ונהנה ולא פגם ג"כ מעל בהו משא"כ בקדשי דמים, כיון שעומדים לדמים לא מעל בהו עד שיפגום, ולפ"ז היי"ט דאמרינן דמאחר שאינו מתחלל במאי מתחייב היינו בקב"ה שצריך פגם וכיון שלא נתחלל הלא לא פגם ולא מידי כיון דהם הקדש כמו שהיו וכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וא"כ לא פגם ולא מידי, ע"כ אינו מתחייב קרבן ג"כ, משא"כ בקדשי הגוף שבהם גם נהנה ולא פגם ג"כ מעל א"כ גם בלא נחחלל ג"כ מעל אף דהוי בי גזא דרחמנא ולא חסר מידי להקדש מ"מ הא גם נהנה ולא פגם ג"כ מעל, ודו"ק כי זה נכון מאד: ו. א) וראיתי להרא"ם בפ' שמיני שהביא התו"כ דמרבה בעופות טמאים לחייב המאכיל כאוכל, וכתב שם לפרש בשם הר"א זעירא דדווקא אם ישראל האוכל הי' שוגג אבל אם הי' מזיד אין המאכיל חייב, יעו"ש, ולכאורה נראה שלמד לחלק כן מדברי הרמב"ם בה' כלאים וכן בטומאת כהנים שחלק ג"כ כזה בין אם הי' הנטמא או הנלבש שוגג או מזיד, אבל לענ"ד לפמש"כ לפרש דעת הרמב"ם דמשום גדר שליחות נגעו בה וע"כ בשוגג די''ש לדב"ע חייב המלביש או המטמא, משא"כ במזיד דאין שליח לדב"ע, א"כ לא יתכן זה באכילת עופות טמאים לפמש"כ לעיל דבזה נהנה צא מתחייב המאכיל אף אם הי' האוכל שוגג, וא"כ קשה איך מחייב התו"כ מאכיל כאוכל אף אם האוכל הוא שוגג, מ"מ אינו חייב המאכיל משום דבנהנה אין שלית לדב"ע אף בשוגג: אבל באמת לק"מ דשאני עופות טמאים דרבי קרא מלא יאכלו דאפי' ע"י אחרים במשמע וחייב המאכיל כאוכל ולא משום שליחות הוא, רק דהתורה חייבה על מעשה ההאכלה לא מטעם שליחות, וחייב ג"כ מלקות ע"ז כדמשמע לישנא דחייב המאכיל כאוכל, ולפ"ז באמת אין לחלק בין אם האוכל שוגג או מזיד, דעיקר האיסור משום מעשה ההאכלה ולא מטעם שליחות, וכנ"ל: ומה שהקשה הרא"ם אמאי בהאכיל לקטן ליכא מלקות וכמו שכתב הרמב"ם שאינו רק איסורא, כבר תירץ הקרבן אהרן דבהאכיל לקטן ליכא מלקות משום דגם האוכל בעצמו אינו חייב ע"כ גם המאכיל אינו חייב וליכא רק איסורא בעלמא, משא"כ במאכיל לגדולים שהאוכל חייב מלקות רבתה תורה גם המאכיל כאוכל וחייב מלקוח ג"כ, ולא כמו שכתב הרא"ם דגם במאכיל לגדולים ליכא מלקות כמו במאכיל לקטנים, דהוי רק איסורא בעלמא, והחלוק כמבואר: ב) ולכאורה נלע"ד ראי' לדעת הרא"ם דבמאכיל לגדולים ליכא מלקות מהא דאיתא בירושלמי פסחים פ"ב ה"א לענין פלוגתא ר"א ורי"ו אי לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, וז"ל: מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין, מסייע לר"א לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל דברי ר' יאשיה, רי"צ אומר אינו צריך אי מה שרצים קלים עשה בהם המאכיל כאוכל חמץ חמור אינו דין שנעשה בו המאכיל כאוכל, ומה ת"ל לא יאכל חמץ לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנאה בגין כן כתוב לא יאכל הא מלא תאכל לית ש"מ כלום והדא מסיים לרי"ו עכ"ל הירושלמי ולדעת הק"א שיש מלקות במאכיל כאוכל א"כ איך יליף ר' יצחק לעשות המאכיל כאוכל בק"ו משרצים הא צריך קרא לחייבו מלקוח דמדין ק"ו הא אין עונשין מן הדין, וע"כ צריך קרא בחמץ לחייבו מלקות, ומוכח מזה דאף דילפינן לחייב המאכיל כאוכל אין זה אלא לאיסורא בעלמא אבל לא לחייבו מלקות וכדעת הרא"ם, ולענין איסור בעלמא שפיר מצינן למילף מק"ו משרצים, וא"כ מוכח מכאן דליכא מלקות במאכיל לגדולים: ולכאורה יש לתרץ דעת הק"א ע"פ מש"כ הה"מ ברפ"ב מה' מאכלות אסורות דהיכא דאיכא איסורא בלא ק"ו שפיר איכא למילף בק"ו לחייב מלקות, כיון דעיקר האיסור ידעינן בלא ק"ו, יעו"ש, ולפ"ז י"ל במאכיל לגדולים כיון דבלא"ה איכא איסור להאכיל לגדולים מקרא דלפ"ע ל"ת מכשול, א"כ שפיר ילפינן מק"ו כדי לחייבו מלקות, וניחא שפיר דעת הק"א: ג) אולם באמת ז"א לענ"ד, דא"כ קשה לדעת הרא"ם דליכא מלקות במאכיל, א"כ למאי צריך קרא כלל במאכיל לגדולים הא איסורא בעלמא בלאו"ה איכא משום לפ"ע ל"ת מכשול. ומלקות אף אם כתיב קרא להרבות מאכיל כאוכל אינו חייב לדעת הרא"ם, א"כ קרא למ"ל, וע"כ צריך לומר דקרא איצטריך לרבות את המאכיל כאוכל באופן דליכא משום לפ"ע כגון היכא דלא קאי בתרי עברי נהרא וכמבואר בע"ז (ו' ב'), וצריך קרא מ"מ לאסור את המאכיל כאוכל, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לדעת הק"א איך ילפינן מאכיל כאוכל בחמץ מק"ו משרצים הא אין עונשין מה"ד ואי משום דבלאו ק"ו איכא איסורא משום לפ"ע, ז"א דהא צריך קרא לאסור מאכיל כאוכל אף באופן דליכא איסורא כלל משום לפ"ע כגון דלא קאי בתרי עברי נהרא, והדר"ק לדוכתא לדעת הק"א: ולכאורה הי' אפשר לתרץ משום דמארא דשמעתא דיליף בק"ו מאכיל כאוכל הוא ר' יצחק ואמרינן בכריתות ג' א' דר"י ס"ל דעונשין מה"ד, ועפ"ז באמת א"ש מה שר' יאשיה מצריך קרא לחייב המאכיל כאוכל בחמץ ולא יליף בק"ו כמו רי"צ והיינו משום דריא"ש ס"ל דאין עונשין מה"ד וע"כ צריך קרא בחמץ גופיה, אבל באמת זה אינו דהא אמרינן במכות (י"ז ב') דאפי' למ"ד עונשין מה"ד מ"מ אין מזהירין מה"ד וכמו שכ' רש"י שם היינו רי"צ דס"ל עונשין