מרחשת חלק א קעה

אולם באמת הוא הדבר אשר דברנו דדין המאכיל כאוכל הוא מטעם שליחות וכמו שכתבתי דבמעילה גם זה נהנה חייב המשלח, וא"כ שפה אחת ודברים אחדים הם דברי המשנה ודברי הרמב"ם, והרמב"ם גילה לנו על כוונת המשנה דהמאכיל כאוכל היינו משום שליחות וזה שחשב שליח שעשה שליחותו שמעל המשלח ושבק להמאכיל כאוכל משום דהיינו הך, והרמב"ם ביאר לנו כוונת המשנה, וז"ב בס"ד: ג) ואולם קשה לי לפ"מ דחשיב הרמב"ם חומרא במעילה מה ששליח שעשה שליחותו דחייב המשלח א"כ תיקשי אמאי לא חשיב בגמ' פסחים (ל"ג א') שהבאתי לעיל חומר זה שיש במעילה מה שאין כן בשאר כל המצוות, ולעיל תרצתי משום דלא חשיב חומרא משום דלא נתוסף כאן קרבן יותר מבשאר מצוות אלא שהחייבים מתחלפים ע"כ לא חשיב ליה חומרא, אולם כעת חוזרני בי דהא מוכח מדברי הרמב"ם דחשיב לחומר זה במעילה משא"כ בשאר איסורין, אלמא שזה חשיב חומר, א"כ אמאי לא חשיב ליה בפסחים הנ"ל: ולזה נלע"ד לתרץ בדרך אחר, והוא ע"פ מה שכתבתי לעיל לדעת הרמב"ם ז"ל דבשוגג יש שליח לדב"ע בכה"ת, והא דחדשה תורה במעילה די"ש לדב"ע היינו אף בזה נהנה, וכמבואר לעיל, ולפ"ז י"ל דבאמת חשוב לחומר מה שבמעילה י"ש לדב"ע משא"כ בכל האיסורין והא דלא חשיב ליה בגמ' פסחים הנ"ל לחומרא במעילה מבשאר מצוות, היינו משום דשם איירי בכל המצוות שבתורה, כגון שבת וכו' אף איסורין כאלו שאין בהם הנאה, ולפ"ז באיסורין כאלו שפיר י"ש לדב"ע אף בכל התורה זולת מעילה וא"כ ליכא למיחשב לחומר שבמעילה חייב המשלח משא"כ בשאר מצוות, דבאמת גם בשאר מצוות חייב המשלח בשוגג דומיא דמעילה וא"כ ליכא חומר, וע"כ לא חשיב ליה לחומרא: אולם הרמב"ם ז"ל בהל' שגגות דמיירי לענין אוכל מה' תמחויין שמחויב על כל אחד ואחד במעילה מבשאר איסורין שאין תמחויין מחלקין שפיר נסיב ליה להחומרא די"ש לדב"ע במעילה, כיון דשם איירי באכילה דהוי נהנה ובזה בשאר איסורין אינו חייב המשלח משום דזה נהנה וזה מתחייב לא מצינו בכה"ת אף בשוגג, משא"כ במעילה שחייב המשלח אף בנהנה השליח, וא"כ שפיר איכא חומרא במעילה משא"כ בשאר איסורין, דבשאר איסורין בכיוצא בזה באכילה אין המשלח חייב וכאן במעילה המשלח חייב, וע"כ חשיב שפיר לחומר במעילה, משא"כ בפסחים דאיירי באיסורין דלית בהו אכילה לא חשיב חומר זה משום דשם י"ש לדב"ע אף זולת מעילה: ה. א) והנה הרמב"ם בפ"ו מה' מעילה ה"ז כתב בנתן קורה או אבן של הקדש לחברו אם בזדון שניהם מעלו ובנותן בשגגה הוא מעל ותברו לא מעל והטעם דבזדון לא נתחלל ההקדש ע"כ שניהם מעלו, משא"כ בשגגה הוא מעל וחברו לא מעל. ובאמת לא זכיתי להבין דהא לפמש"כ הרמב"ם בפיה"מ דמעילה שם דמשו"ה שניהם מעלו משום דזה נהנה בטובת הנאה וזה נהנה בקבלתו יעו"ש ונמצא דבאה מעילת שניהם בב"א ובשעה שיוצאה מרשותו לרשות חבירו, וא"כ אמאי דווקא הנותן מעל ולא המקבל הא שניהם נהנים בב"א ומאי חזית לחייב הנותן ולא המקבל כיון דהנאת שניהם שוה, ואף דלאחר הנתינה נתחלל מ"מ בעת הנתינה שניהם שוין בהנאה ושניהם יתחייבו כמו בזדון דשניהם מעלו: אבל לפי דברינו לעיל אתי שפיר לפמש"כ דבמאכיל לחבירו ומהנהו הוי המאכיל והמהנה בגדר משלח והאוכל והנהנה הם בגדר שליח, לפ"ז א"ש מה שהמקבל אינו מועל אף שהנאתו באה כאחד עם הנותן משום דכיון דחבירו נותן לו א"כ הוא נהנה בשליחות הנותן. וע"כ אף שמעל מ"מ אין הוא מתחייב על מעילתו אלא חבירו, וע"כ רק הנותן מעל שהוא המשלח ולא המקבל שהוא השליח, ואינו חייב על מעשה שליחותו *), משא"כ במועל בזדון שניהם מעלו, משום דהא דמרבינן י"ש לדב"ע במעילה אינו אלא במעילת שוגג דקרא חטא חטא מתרומה בשוגג קאי, וכן משמע בתוס' קדושין שהוכיחו דע"כ בשוגג קאי דבמזיד ליכא מעילה, משמע מדבריהם דלענין להתחייב משום מעילת מזיד לא רבתה תורה י"ש לדב"ע, ויעוין המקנה שם מש"כ אליבא דר"מ, וע"כ בזדון גם המקבל חייב אף שנהנה ע"י שליחת הנותן משום שאין שליח לדב"ע ושניהם מעלו, ומה שכתב משום דלא נתחלל היינו משום דבשוגג כיון שנתחלל א"כ אין מעילה גם אח"כ אחר הנתינה אם נהנה ממנו משום שכבר נתחלל וליכא עוד הקדש, וע"כ אי אפשר לאוקמי בשוגג, ויעוין היטב ברמב"ם שם: ב) אולם בעיקר דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דבנתן לחבירו שניהם מעלו בזדון משום שאינו מתחלל צריך לי עיון, דהא משמע בקדושין דלר"מ דאית ליה דהקדש בשוגג אינו מתחלל לא משכחת קרבן אלא באכילה או בהנאה וכקושית הגמ' דמאחר דאינו מתחלל קרבן במאי מתחייב, אלמא דבהוצאה גרידא כיון שאינו מתחלל אינו חייב קרבן מעילה משום דלא עשה ולא כלום, א"כ בזדון אמאי מעל כיון שאינו מתחלל אינו חייב על הוצאה גרידא כמו לר"מ בשוגג, וכמו כן עוד יותר קשה מש"כ הרמב"ם בדין ת' בכלי שרת דקדושת הגוף הם דיש בהם מועל אחר מועל ואם נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו, וזו קשה מן הראשונה כיון דאינו מתחלל איך מעל בנתינה גרידא לחבירו, הא כיון שאינו מעל קרבן היכי מתחייב וכקושית הגמ' בקדושין. שוב מצאתי בשעה"מ בהל' מעילה שעמד על זה מכת קושית הגמ' דקדושין והניח בצ"ע: והנה יש לומר ע"פ מש"כ המקנה שם בקדושין לפרש דהא דמקשינן דמאחר שאינו מתחלל קרבן היכי מתחייב דמשמע כיון דאינו מתחלל לא עביד ולא מידי ואינו מתחייב כלום, קושית הגמ' היא למ"ד בתמורה (ו' א') דאי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי, וע"כ פריך הגמ' כיון דאינו מתתלל ולא אהני מעשיו א"כ אמאי לקי ולא עבר כלום, אולם למ"ד דאי עביד לא מהני ואעפ"כ לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, שפיר איכא למימר אף דאינו מתחלל מ"מ לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא יעו"ש, ולפ"ז ניחא דהרמב"ם ז"ל פסיק כרבא דאי עבד לא מהני, וע"כ פסיק דבזדון שניהם מעלו אף דאי עביד לא מהני ואינו מתחלל: ג) אולם לענ"ד אין צורך למה שכתב המקנה דקושית סתמא דגמ' דקידושין היא למ"ד אי עביד מהני דהא הלכתא כרבא ואיך מקשה בפשיטות מאחר שאינו מתחלל וכו'. ונלענ"ד דקושית הגמ' תתבאר ע"פ מה שכתבו התוס' בפסחים (כ"ט א') דאשם מעילות בקרן תלה רחמנא וכל היכי דליכא קרן ליכא אשם, וכל שאינו משלם את הקרן גם אשם לא מייתי, יעו"ש, לפ"ז נראה דהיינו קושית הגמרא דבשלמא בכל נהנה מהקדש *) ועיין בג' א' המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל השולחני ואם מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל הגזבר, ופירש"י משו"ה מעל הגזבר משום דהו"ל כנותן רשות והו"ל כשלוחו הרי אף דלא אמר ליה ולא מידי מ"מ כיון דנותן לו רשות חשוב שלוחו ובמכש"כ אם מאכילו ומהנהו בידים דחשיב שלוחו, ועיין רמב"ם דלא כברייתא זו ומש"כ כזה הר"י קורקוס בכ"מ שם: