מרחשת חלק א קעד

וע"כ פירש משום דמזיד הוי משום דלמסקנא בשבת שם חשיב גם מזיד: ב) אבל שבתי וראיתי דאין זה מספיק ועדיין יש לשדות בה נרגא כיון דיכול לבטל שליחותו וכמו שפירש"י כיון דלא ניחא ליה מהשתא לאו שלוחו, לפ"ז ממילא חשוב אפשר לאהדורי דהא יכול לבטל השליחות וא"כ שוב הוי מזיד ואין צורך למאי שפירש"י משום דמבטל שליחותו ולא ניחא ליה, אפי' ניחא ליה מ"מ כל שיכול לבטל הוי אפשר לאהדורי והוי סופו זדון אליבא דכו"ע: לזה נראה לענ"ד לתרץ בדרך פלפול ובאופן מרווח יותר, והוא עפ"י סוגית הגמ' דקדושין (נ"ט ב') לא קדשה את עצמה וחזרה בה מהו רי"ו אמר חוזרת ור"ל אמר אינה חוזרת וכו' וכו' איתיביה רי"ו לר"ל ביטל אם עד שלא הרם ביטל אין תרומתו תרומה, אמר רבא הבמ"ע כגון שקדם בעה"ב וכו' וכו' איתיביה רי"ו לר"ל השולח גט לאשה והגיע בשליח וכו' הר"ז בטל תיובתא דר"ל חיובתא וכו' עכ"ל הגמ' בקיצור. הנה מתבאר לנו מסוגיא זו דהא דיכול לבטל שליחותו הוא מחלוקת רי"ו ור"ל וקימ"ל כרי"ו דיכול לבטל, אולם הכ"מ בפ"ד מה' תרומות ה"ט כתב מדמתרץ רבא אליבא דר"ל ולא קאמר תרגמא אליבא דר"ל משמע דרבא כר"ל ס"ל דאין יכול לבטל שליחותו, יעו"ש: ולפ"ז קשה טובא מה שפרש"י בחגיגה דמשו"ה הבעה"ב אינו חייב משום דלא ניחא ליה בשליחותיה דהאיך ומהשתא לאו שלוחו הוא, הא שם לרבא קיימינן ולרבא באמת לא יכול לבטל שליחותיה: ג) ולענד"נ לתרץ בהקדם הירושלמי ר"פ השולח ה"א וז"ל: לית הדא פליגא על ר"ל דאמר א"א מבטל שליחותיה בדברים פתר לה בבית דין שכחן מרובה, והמקנה בפ' האומר שם הקשה אמאי מסיק תלמודא דידן בתיובתא לר"ל ולא משני כתירוץ הירושלמי משום דב"ד כחן מרובה, וכתב לתרץ ע"פ מאי דאיתא בגיטין שם בפני כמה מבטלו ר"נ אמר בפני שנים ור"ש אמר בפני שלשה רי"ו בפני שנים ור"ל ס"ל בפני שלשה, יעו"ש, לפ"ז ניחא דמאי דמסיק תלמודא דידן בתיובתא היינו לפ"מ דקימ"ל דמבטלו בפני שנים אלמא דמהני לבטל שליחותו אף שלא בפני ב"ד, אבל לר"ל גופיה דאית ליה דמבטלו בפני שלשה שפיר מתרץ הירושלמי דלר"ל לשיטתו דאיכא ב"ד שפיר יוכל לבטל משום דב"ד כחן מרובה, ומאי דמסקינן בתיובתא, היינו לפ"מ דקיימ"ל דיכול לבטלו בפני שנים, יעו"ש בהמקנה: ובב"מ (ל' ב') בתוס' ד"ה אפקרה הקשו איך אמרינן בשבת גיגית וכו' אפקורי מפקר להו הא בעי שלשה, ותרצו דהתם אע"ג דליכא ג' אנן סהדי דמפקר להו בלבו שלא יעשה איסור דשביתת כלים, עכ"ל התוס', הנה מתבאר לנו מזה דאף היכי דבעינן שלשה מ"מ היכא דאיכא למימר אנן סהדי חשוב כאלו הפקיר בפני ג' ולפ"ז בביטול השליחות דמהני אף לר"ל בפני ג' וכמבואר בירוש', לפ"ז הנ"מ מהני ביטול השליחות היכא דאיכא למימר אנן סהדי, דאנן סהדי חשוב כמו ג' לפמש"כ התוס', ולפמש"כ הפנ"י בקידושין בתוס' ד"ה לא קדשה דטעמא דר"ל דלא מהני ביטול השליחות משום דדבורא לאו כלום הוא דאפשר דאין פיו ולבו שוין ולהפליג בדברים נתכוון, וע"כ בב"ד שפיר מהני, ולפ"ז היכא דאיכא אנן סהדי לא שייך לומר כן, דאדרבה דאנן הוא דאמדינן דעתיה דמבטל שליחותיה כדי שלא יבא לידי איסור וכמו בהפקר כלים משום שביתה שכתבו התוס' דמהני אף בלא ג' וא"כ כיון דאיכא אנן סהדי שפיר מהני ביטול שליחותיה: ד) ומעתה מתורץ היטב מה שפירש"י בחגיגה משום דאנן סהדי דלא ניחא ליה בשליחותיה ולא משום דמזיד הוי, והיינו לפמש"כ לעיל, דהגמ' קאי כאן לרבא ולרבא הא לא מהני ביטול השליחות דס"ל כר"ל, וכמו שכתב הכ"מ, ולפ"ז כיון דלא מצי לבטל השליחות חשוב אי אפשר לאהדורי כיון דלא מהני מה שיבטל, ולל"ק דרבא בשבת דהיכי דאי אפשר לאהדורי אף בנזכר חשוב כלו כשגגה ואין זה סופו בזדון, וע"כ מה שנזכר בעה"ב לא חשוב לפ"ז סופו זדון כיון דא"א לבטל השליחות, וע"כ פירש"י הטעם משום דאנן סהדי דלא ניחא ליה בשליחותיה והיכי דאיכא למימר אנן סהדי שפיר מהני לבטל השליחות גם אליבא דר"ל משום דהוי כמו ג' דמהני הביטול, ושפיר כתב רש"י דאנן סהדי מהני לבטל השליחות והוצרך כאן לפרש כן וכמו שנתבאר, אבל במעילה דקאי אליבא דהלכתא דקימ"ל כרי"ו דמצי לבטל השליחות, ועוד דקימ"ל כמסקנא בשבח שם דאף דהיכא דלא מצי לאהדורי חשוב סופו זדון שפיר פירש משום דבעה"ב מזיד הוי, ונוחין דברי רש"י: ד. א) והנה בכריתות (ט"ו ב') איתא במשנה שם לא אם אמרת במעילה שעשה בה המאכיל כאוכל והמהנה כנהנה צרף את המעילה לזמן מרובה וכו' ופרש"י המאכיל כאוכל שאם נתן אוכל הקדש לחברו חייב כאלו אכלה הוא בעצמו דקימ"ל המוציא הקדש לחולין מעל ולא מי שניתן לו והמהנה כנהנה במידי דלאו אכילה, עכ"ל רש"י ז"ל. מבואר דמפרש דהחיוב הוא במאכיל כאוכל משום הוצאת הקדש לחולין, וזה אינו מיושב, א"כ למאי חשיב לה בתרתי מאכיל כאוכל ומהנה כנהנה כיון שאין החיוב כאן מחמת אכילה ולא מחמת הנאה אלא מחמת ההוצאה א"כ מדוע חלק להו בשתים כיון דחדא מילתא היא, והתוס' במעילה (י"ח ב') ד"ה אכילתו כתבו מיירי שהאכיל את חברו שנתן לתוך פיו של חברו דליכא לפרושי ע"י שליחות שצוה לחברו לאכול מן ההקדש, הא ליתא אע"ג די"ש לדב"ע לגבי מעילה, ה"מ במעילה הבאה ע"י הוצאה, אבל במעילה הבאה ע"י אכילה והנאה לא. כדאמרינן פ' האיש מקדש לא מצינו בכה"ת זה נהנה וזה מתחייב וכו' עכ"ל. וכן כתבו עוד שם (ד' כ' א') אכילתו ואכילת חברו אוכל בחצי פרוטה והאכיל לחברו חצי פרוטה, הנייתו והניית חברו כגון שסך עצמו בשמן של הקדש בח"פ וסך את חברו בחצי פרוטה, ודבריהם אינם מובנים כיון דלא איירי בשליחות דמחמת שליחות ליכא חיוב משום דזה נהנה וז"מ לא מצינו, א"כ מדוע יתחייב בהושיט לחוך פיו, מנ"ל חיוב זה. ואם נימא דמשום הוצאה היא דבמה שמאכיל לחברו הוי כמוציא וכן כשסך הוי כמוציא, א"כ תיקשי כמו שהקשיתי לרש"י דחדא מילתא היא: אולם לענ"ד מזה יצא ליה להרמב"ם ז"ל מה שכתב בתרומות שהבאתי לעיל שהמאכיל לחברו דבר אסור הוי המאכיל בגדר משלח והאוכל בגדר שליח וכמו שנתבאר לעיל, וע"כ א"ש שמתחייב על אכילת חבירו דמאי שמושיט לחבירו הוי ג"כ שליחות וחייב על אכילת חבירו משום שחבירו עשה שליחותו, וע"כ חשיב להו שפיר המשנה בתרתי היינו המאכיל כאוכל משום שליחות והמהנה כנהנה היינו כמו שפרש"י שמעל הנותן ולא המקבל מחמת הוצאה מרשות הקדש: ב) ואחר כתבי כ"ז אנהרינהו לעיינין דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' שגגות הט"ו בהעתיקו המשנה דכריתות שהבאתי כתב וז"ל: חומרא יתרה יש במעילה שהרי עשה בה המהנה כנהנה ומצטרפת לזמן מרובה והשליח שעשה שליחותו חייב המשלח מה שאין דברים אלו בשאר איסורין, עכ"ל. והנה הדבר פלא ששבק רבנו ז"ל את החומרא שחשבה המשנה המאכיל כאוכל והביא חומרא שלא נזכר במשנה שי"ש לדב"ע במעילה, ומצאתי שכבר עמד על זה הגאון בעל ערוך לנר על כריתות, יעו"ש מש"כ: