מרחשת חלק א קעב

היכי שלא נתכוון לא חשוב הנאה משום הכי מוכרי כסות מוכרין כדרכם דכל שלא נתכוון לא חשוב הנאה מידי כן הוא הסבר דברי הכ"מ, כמו שהביאו אותם האחרונים יעוין שו"ת ברית אברהם סי' ג' ובשו"ת ביה"ל סי' א' סעיף ה' ו': ומעתה ממילא ניחא דבלבישה כיון דאין האיסור משום הנאה, דאף בלא הנאה מתחייב, א"כ אין שייך לומר זה נהנה וזה מתחייב משום דגם אם אין לו הנאה מתחייב על הלבישה ואין ההנאה מצורף עם הלבישה. וכן מצאתי אח"כ להנו"ב מהד"ת ח' אה"ע סי' קי"ב שכתב לחלק כדברי שלא אמרו זה נהנה וזה מתחייב ל"א רק בשעיקר האיסור הוא מחמת הנאתו, אבל אם האיסור הוא אף שלא נהנה ל"א זה נהנה וזה מתחייב ל"א אף שעבר עבירה בצירוף הנאה, יעו"ש, אולם בעיקר דבריו שם שכתב שעיקר איסור ערוה וחלב הוא מחמת הנאה יש לפלפל הרבה בזה, וכבר הארכתי בזה במקום אחר, ואכ"מ: ו) אולם עוד י"ל, והוא נכון יותר, לפמש"כ הר"ן בפג"ה דבהנאה דבר שא"מ מותר, וע"כ מוכרי כסות מוכרין כדרכם ובלבד שלא יכוונו, משא"כ בריחא מילתא לאביי דא"ל ריחא מילתא היא הוי כמו אכילה ובאכילה אסור אף שאינו מכוון. משום דמתעסק בחלבים ועריות חייב, יעו"ש בר"ן. הרי להדיא דהר"ן חילק בין הנאת כלאים וכיוצא בהן ובין הנאת חלבים ועריות, דבהנאת אכילה וערוה אף דבר שא"מ אסור משום דמתעסק בחו"ע חייב שכן נהנה, משא"כ בכלאים א"מ מותר, הרי שאין הנאת כלאים דומה להנאת אכילה וערוה ולא מחייב בה מתעסק משום שנהנה ולא חשוב הנאת כלאים הנאה להתחייב בה מתעסק, ויעוין תשו' הגרע"א סי' ח' שרצה לומר דבכלאים מתעסק חייב שכן נהנה, אולם מדברי הר"ן שהבאתי מבואר שלא כדבריו: וממילא א''ש ולא קשה מידי אמאי לא אמרינן גם בכלאים ז"נ וז"מ לא אמרינן, משום שאינו דומה הנאת כלאים להנאת חלב וערוה, ובקדושין ל"א זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן אלא בבעול את הערוה ואכול את החלב שהנאתן מרובה. אבל בכלאים אין הנאתם מרובה שנאמר בזה ז"נ וז"מ ל"א, וכמו במתעסק דלא חשוב נהנה, וכמו שכתב הר"ן, וע"כ לא חשיב ג"כ נהנה לענין שלד"ע ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל דיש שלדב"ע בכלאים, וז"ב: ז) ובזה הי' אפשר ליישב מה שהקשה המקנה למאי שנסתפקו התוס' בקדושין אם גם במעילה אמרינן ז"נ וז"מ לא אמרינן א"כ לר"מ דס"ל בקדושין (נ"ד ב') דאין מעילה בהוצאה גרידא ולדידיה ליכא מעילה רק בהנאה וכמו שכתבו התוס' שם ד"ה קרבן וד"ה לא אמרו, יעו"ש, א"כ אין לר"מ במעילה שליחות לדב"ע דהא בהוצאה גרידא ליכא מעילה ובהנאה אין שליחות אף במעילה, וזה דוחק גדול לומר דלר"מ אין שלדב"ע במעילה ואתיין כל הני מתניתין דתנן בה בעה"ב מעל דלא כוותיה: אולם לפמש"כ יש ליישב דלא אמרינן ז"נ וז"מ ל"א רק באכילה אבל בשאר הנאות באמת יש שליח לדב"ע דלא חשיב נהנה בזה, א"כ א"ש אף לר"מ דיש שלדב"ע גם במעילה בהנאה לבדה לא הנאת אכילה וכמו שכתבו התוס' בקדושין שם דר"מ מחייב משום מעילה גם בהנאה לבדה ולאו דווקא אכילה, יעו"ש: אולם באמת לענ"ד זה אינו. דהתוס' ודאי לא ס"ל לחלק כמו שכתבתי, דהא כתבו בהדיא להסתפק גם באומר להשליח שב על עורות של הקדש או התחמם בגיזי עולה, הרי מבואר להדיא שדעת התוס' דגם שארי הנאות חשוב נהנה לענין ז"נ וז"מ ל"א ושפיר הקשה המקנה, אולם אף שהתוס' לא משמע להו לחלק כמו שכתבתי, מ"מ לדעת הרמב"ם ז"ל שפיר יש לחלק כנ"ל וכמו שחילק כן הר"ן לענין מתעסק: ח) ולענ"ד ראי' ברורה לחלק כן וכדעת הר"ן מגמ' פסחים (ל"ג א') לא א"א בשאר מצוות שלא עשה בהן שאין מתכוון כמתכוון שאם נתכוון לחתוך אח התלוש וחלש את המחובר פטור תאמר במעילה שאם נתכוון להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שמעל וכו', ויעו"ש דהיינו טעמא משום דבמעילה מתעסק נמי חייב דלא כתיב בה מיעוטא אשר חטא בה. וקשה הא בכה"ג דמעילה בנתחמם בגיזי עולה ג"כ בשאר מצוות חייב שכן נהנה וכמו בחלבים ועריות שחייב בהן מתעסק שכן נהנה, ומאי חומרא דמעילה, ויעו"ש בפנ"י ובצל"ח, ואולם מזה ראי' ברורה למה שכתב הר"ן דלא חשוב נהנה לענין מתעסק רק חלבים ועריות ולא שארי הנאות, וע"כ שפיר קאמר דבמעילה חייב מתעסק משא"כ בשאר מצוות פטור בהן מתעסק אף בהנאה כה"ג, ושפיר כתבתי לחלק גם. לענין שליחות לדב"ע בין נהנה דאכילה לשאר הנאות לדעת הרמב"ם ז"ל: ט) אולם לענ"ד, אף שדעת התוס' שלא לחלק בין הנאת אכילה ובין שארי הנאות, מ"מ לענ"ד לא קשיא קושית המקנה, דע"כ לא כתבו התוס' להסתפק במעילה אם לא אמרינן ז"נ וז"מ היינו דווקא בהנאת הגוף דומיא שכתבו הושט ידך לכד של שמן ותהנה מן הסיכה, או שב על עורות של הקדש והתחמם בגיזי עולה, אף שאין הנאתן מרובה כמו אכילה מ"מ הנאת הגוף הווין שגופו נהנה מהן, אבל בהנאה שאין גופו נהנה מהם בודאי גם לדעת התוס' אמרינן יש שלדב"ע במעילה, דבזה לא שייך לומר ז"נ וז"מ ל"א דהא גופו לא נהנה כלום מזה, ובזה לא נסתפקו התוס', ולפ"ז מיושב קושית המקנה דהא התוס' בקדושין (נ"ד ב') ד"ה לא אמרו כתבו דלר"מ אף בשוקל משקלות כנגדן ג"כ מיחייב משום מעילה, וא"כ בזה הא ליכא הנאת גופו ורק הנאה בעלמא ובזה שפיר משכחת לה לר"מ שליחות במעילה דלא שייך לומר בזה ז"נ וז"מ ל"א, וכמ"כ כתב רש"י שם בקדושין ד"ה לענין אכילה דגם בהדלקת הנר איכא לר"מ מעילה, והדלקת הנר לא חשוב הנאת הגוף כמו שכתבו התוס' בפסחים (נ"ג ב') ד"ה אין דמשו"ה טעמא אין מברכין על הנר בכל יום משום שאין גופו נהנה מהם, ולפ"ז משכחת לה לר"מ שליחות במעילה בהנאת הדלקת הנר: ב. א) והנה המקנה הוכיח דהרמב"ם ס"ל כסברת התוס' דבשוגג יש שלדב"ע מהא דכתב הרמב"ם בפ"ז מה"מ ד"ב וז"ל: בד"א בשהיו החתיכות קדשי בדק הבית, אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל לבד, שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה ובכה"ת אין שלדב"ע אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר, עכ"ל. והקשה לפמש"כ התוס' דעיקר המעילה הוא בשליח בהגבהה ולא משעת אכילה, א"כ כיון דבשעה שהגביהה כבר מעל השליח מה יועיל בזה איסור אחר שיש בעולה שאינו אלא בשעת אכילה וכבר מעל השליח בשעת הגבהה, ומשום זה כתב דהרמב"ם חולק על התוס' וס"ל דאיסור מעילה נמי אינו אלא בשעת אכילה ואז כבר נתערב בו איסור אחר, וס"ל להרמב"ם דבאיסור מעילה אף בז"נ מתחייב שיש שלדב"ע, והוכיח כן מהא דקימ"ל דיש שליח במעילה והא במעילה אינה אלא בשוגג ובשוגג אף בכה"ת יש שלדב"ע וכקושית התוס' וע"כ מוכח מזה דחדוש שחדשה תורה במעילה הוא מה שמחוייב המשלח אף בז"נ שלא מצינו בכה"ת, יעו"ש בהמקנה, אלא דלבסוף דחה זה וכתב די"ל דגם הרמב"ם ס"ל כשיטת התוס' דמשעת הגבהה הוי מעילה וכו' וכו' א"כ י"ל דכוונת בעה"ב הוי לאכילת אורחים ובזה ודאי א"ש לדב"ע משום איסור אחר ובטלה השליחות לגמרי אף בשעת הגבהה אינו שליחו כלל וכו', עכ"ל המקנה בקיצור: