מרחשת חלק א קעא

סימן מד א הרמב"ם בפ"י מה' כלאים הל"א כתב וז"ל: המלביש את חבירו כלאים אם יהי' הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום לפ"ע לא תתן מכשול ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא של כלאים והיה המלביש מזיד – המלביש לוקה והלובש פטור, עכ"ל. ודבריו אלה מתמיהים כאשר כתב הכ"מ שם בשם תשובת הרא"ש וז"ל: ויש לתמוה על רבינו, שאם לא ידע הלובש שהוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה, ואמאי לוקה – הא לא כתיב לא תלביש ואם משום דעבר על לאו דלפ"ע אין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות, וכן הוא עצמו כתב בסמוך עובר משום לפ"ע ל"ת מכשול, משמע דאינו לוקה דאל"כ מאי איכא בין רישא ובין סיפא לענין מלביש, ועוד קשה דאפי' אם נימא דקרי ביה לא תלביש וכדאמרינן וכו' קשיא רישא אמאי המלביש אינו לוקה, ושאלה זו כתובה בתשובות הרא"ש ששאל להרשב"א ולא זכינו לתשובתו ותמיהני על הראב"ד שלא השיג על רבינו בזה וכו' עכ"ל. ובאמת דין זה תמוה שאין לו כל מובן, ויעויין בכ"מ שם שנשאר בקושיא. אולם לענ"ד דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר ומתוך דברי הר"מ ז"ל במקום אחר יצא כנגה משפט צדקו של הרמב"ם ז"ל בדין זה: א) גרסינן במס' תרומות (פ"ו מ"ג) המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה הוא משלם את הקרן והם משלמין את החומש וכו' וכתב ע"ז הר"מ ז''ל בפירושו וז"ל: העיקר אצלנו אין שליח לדב"ע והעושה עבירה בעצמו מלקין אותו והמתעה אותו או מכשילו או מצווה עליו או המסייעו לדב"ע בשום פנים ממיני הסיוע ואפי' בדבורו הקל הוא נענש מהשי"ת כפי שעושה באותו הסיוע או ההכנה, אבל אינו חייב משום מלקות מן הנזכרים בתורה, אבל הוא עובר משום לפ"ע ל"ת מכשול או עובר על הכתוב שאמר: אל תשת ידך עם רשע אם סייע לאותו עובר וכו' עכ"ל. הנה אחת דבר רבינו ז"ל ושתים זו שמענו מדבריו: א) שהמאכיל לחבירו דבר איסור הוי זה בגדר שליחות והיינו שהמאכיל הוי המשלח והאוכל הוא השליח שעושה ואוכל מה שהמאכיל נותן לו לאכול, והרי זה כמו שהמאכיל מצוה לו לאכול והוא עושה ומקיים דברו, ולפי מה דקימ"ל בכה"ת כולה שלוחו של אדם כמותו היה ראוי שהמאכיל יתחייב ע"י אכילת האוכל כמו השליח העושה שליחותו והיה ראוי כאן שיתחייב המאכיל קרן וחומש, אלא ב) כיון דקימ"ל דאין שליח לדב"ע ע"כ אין המאכיל מתחייב באכילת העושה ואוכל, שלא מצינו זה חוטא וזה מתחייב, וע"כ חייבים כאן הפועלים והאורחים חומש שהם עשו את האיסור אבל לא המאכיל, והמאכיל אינו עובר רק משום לפ"ע ל"ת מכשול שגרם להאוכלים שיאכלו דבר איסור: ב) והנה התוס' בב"ק (ע"ט) ובקדושין (מ"ב ב') ד"ה ואמאי העלו דע"כ לא אמרינן א"ש לדב"ע אלא דווקא שהשליח הוא מזיד וע"כ שייך לומר דברי הרב וכו', אבל אם הי' השליח שוגג שלא ידע שיש כאן איסור שפיר מתחייב המשלח משום דודאי ישמע לו השליח ולא שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד דמ"ש, יעו"ש: ולפ"ז כאן במאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה, לפמש"כ הרמב"ם ז"ל שהמאכיל הוא המשלח והאוכלים המה בגדר שליחים הי' ראוי שיתחייב המשלח ע"י אכילתם, וא"ל כאן א"ש לדב"ע, דהא בשוגג קאי דהא עסקינן כאן לענין חומש שאינו אלא בשוגג. וכיון דבשוגג יש שלד"ע א"כ יתחייב המאכיל ולא האוכלים, ואיך כתב הרמב"ם משום שאין שלדב"ע, דהא בשוגג יש שלדב"ע, וזה אין לומר דהרמב"ם ס"ל כשיטת הראשונים שהביא הנמוק"י בב"ק שם דגם בשוגג אין שלד"ע, דהא המקנה בקדושין (מ"ג א') בתוס' ד"ה שלא כתב להוכיח מדברי הרמב"ם בה' מעילה דס"ל ג"כ כמו שכ' התוס' דבשוגג יש שלד"ע, יעו"ש, וא"כ קשה איך כתב כאן משום שא"ש לדב"ע הא הכא בשוגג קאי ובשוגג יש שלדב"ע ג) אולם באמת זה לק"מ דהא אמרינן קדושין שם דלשמאי דא"ל יש שלדב"ע בכה"ת, מ"מ מודה באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחיו פטור משום שלא מצינו בכה"ת זה נהנה וזה מתחייב, יעו"ש, הנה מבואר מזה אף למ"ד דיש שלדב"ע מ"מ בזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ואין המשלח חייב, ולפ"ז הנ"מ לדידן דקימ"ל דבשוגג יש שלדב"ע מ"מ זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, וכן כתב המקנה שם שהבאתי לעיל דלדעת הרמב"ם ז"ל היינו דגילתה תורה במעילה יש שלדב"ע אף בנהנה הוא, משום דבשוגג בכל דוכתא קימ"ל יש שלדב"ע ובמעילה הא בשוגג הוי וכקושית התוס', וע"כ ס"ל להרמב"ם ז"ל דבמעילה אף בזה נהנה חייב המשלח, משום דבנהנה אף בשוגג א"ש לדב"ע חדשה תורה במעילה דיש שלדב"ע אף בנהנה, ולא כדעת התוס' בקדושין שנסתפקו בזה, יעו"ש בהמקנה: ולפ"ז ניחא שפיר מה שכתב רבינו במאכיל את פועליו שאין שלדב"ע אף דבשוגג קיימינן משום דבאכילה אף בשוגג אין שלדב"ע, וזה שכתב הרמב"ם ז"ל דהעיקר אצלנו אין שלדב"ע אף דבשוגג הוא משום דבזה נהנה אין שלדב"ע אף בשוגג וכמו באכול את החלב לשמאי: ד) ומעתה דברי הרמב"ם ז"ל בה' כלאים נכונים ומבוארים דמשו"ה המלביש את חבירו כלאים לוקה המלביש היינו משום דהמלביש הוי משלח והלובש הוא שליח ושלוחו של אדם כמותו ומתחייב המלביש, וכמו שכתב הרמב"ם במאכיל שהוא המשלח, והיינו שחילק שאם הי' הלובש מזיד אין המלביש לוקה והיינו משום דבמזיד קיימ"ל אין שלדב"ע וע"כ אין המשלח חייב ואינו עובר רק משום לפ"ע ל"ת מכשול וכמש"כ הרמב"ם במאכיל את פועליו תרומה, משא"כ בשהי' הלובש שוגג דקימ"ל יש שלדב"ע בשוגג, וכמו שהעליתי לעיל שכן דעת הרמב"ם ז"ל, וע"כ לוקה המלביש משום שהלובש עשה שליחותו של המלביש ויש שלדב"ע בשהשליח שוגג, ודברי רמב"ם ז"ל מבוארין בטעמן ונכוחים למבין, וכן כפל הרמב"ם ז"ל דין זה בפ"ג מה' אבל ד"ה במטמא את הכהן, וחילק ג"כ בין אם הנטמא מזיד או שוגג יעו"ש, וטעם אחד לשניהם, וכמו שנתבאר: ה) אולם לכאורה יש לבעל דין לחלוק עלי לפמש"כ לעיל דבזה נהנה לא אמרינן יש שלדב"ע אף בשוגג, א"כ אכתי קשה אמאי המלביש חייב הא הלובש נהנה ול"מ זה נהנה וזה מתחייב כמו במאכיל את התרומה: אבל לענ"ד ז"א מתרי טעמי, חדא דהרמב"ם פסק שם בהל' כלאים הי"ו במוכרי כסות מוכרים כדרכם ובלבד שלא יתכוונו וכו' ובהי"ח כתב דאסור ללבוש כלאים כדי להבריח את המכס, וכתב הכ"מ שם דהיינו טעמא משום דס"ל דאפי' ר"ש מודה בלובש להבריח את המכס כיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות שאינם לובשין ממש רק מעלים עליהם מותר בשאינו מתכוון וכו', יעו"ש. והיינו משום דבלבישה ממש לא איכפת לן אם יש לו הנאה מהלבישה או לא ולא בעינן רק שהבגד יהי' ראוי להנות בו, אבל אם הלובש נהנה בו או לא, לא איכפת לן דמ"מ הוא לובש כלאים, וע"כ אף שאינו מתכוון להנאה מ"מ הוא לובש כלאים והוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה דבכה"ת מחויב בה חוץ משבת, משום דבלבישה אין האסור רק הנאה לבדה אבל עיקר האיסור הוא הלבישה, משא"כ בהעלאה לא אסרה תורה אא"כ נהנה ממנה, וע"כ *עיין בלוח השמטות ותיקונים שבסוף הספר