מרחשת חלק א קסט

בפסח, אף שאינה מחוייבת בעצם מילתו והו"ה במילת זכריה, ואף שיש לחלק קצת שעבדים כיון שהם שלה הרי מילתם מעכבתה, אבל מילת זכרים מצד מה הם מעכבים באכילה את האב ע"כ לא מצד קורבה דא"כ יעכב גם אחיו או שאר קרוביו, אע"כ משום שהאב שעליו מוטלת מצות מילה שייך לעכב אבל לא להאם. אבל עכ"פ חזינן שעכוב אכילת הפסח מצד מילת זכריו ועבדיו אינה שייכה אל מצות מילה מצד עצמה, וכמו במילת עבדיה וא"כ הכ"נ גם במילת בנה. שו"מ שמוהרש"א בחי"ה עמד בקושית כת"ר ותי' כמו שכתבתי. ומה שתמה כת"ר אמאי לא מוקי לה בשלא הי' כאן מוהל למול בחנם או בשכר – באמת כבר הרגיש בזה הרשב"א ז"ל בחי' על הא דטומטום שנקרע ביני ביני, והא אפשר למקרע והוי בר מהילא גם בצפרא, ואם משום שאין כאן מי שבקי לקרוע וא"כ גם בשאין האב בקי למול ג"כ יהי' לאו בר מהילא, ותי' משום דרוב בקיאין הם במילה חשוב בר מהילא משא"כ בקריעת הטומטום שאין הכל בקיאין חשוב לאו בר מהילא, יעו"ש. ומתורצת גם קושייתנו: ז) נטינו מעט הצדה ונשוב הפעם למילתא קמייתא ע"ד ספיקו של כת"ר אם מחוייב לבזבז כל ממונו כדי לקיים מצות מילה בזמנה: והנה בזו לא שמעתי, אבל בכיוצא בזה שמעתי, שהרי עיקר דבר שאינו מחוייב לבזבז כל ממונו אף על מצוה עוברת למדה הראב"ד ז"ל מהא דמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, והרי מצות צדקה גדולה מכל המצות וכל המעלים עיניו מן הצדקה הר"ז כעובד ע"ז ויש בה ג"כ לאו דלא תאמץ ולא תקפץ את ידך וכמו שכ' התוס' בב"ב (ח' ב') דמשו"ה כופין ב"ד עליה אף שמתן שכרה בצדה, ואעפ"כ אינו מחוייב לבזבז כל ממונו *) א"כ הכ"נ גם במצות מילה, ולא עוד, שהרי מצות צדקה כוללת ג"כ כל מיני צדקות שבעולם וגם מצות פדיון שבויים שהיא מצוה רבה ואין לך מצוה גדולה מזו דגם מוכרים ס"ת לצורך פדיון שבויים, כמו שכ' התוס' בב"ב שם דמילתא דפשיטא היא, ולקיים מצות מילה נראה לכאורה דאין מוכרין ס"ת כדי לקיימה מדלא נקיט אלא ללמוד תורה ולישא אשה, ואם איתא ינקוט נמי מצות מילה, וא"ל דמילתא דפשיטא היא ול"צ למיתני – זה אינו מאין לנו לפשוט כ"כ, וא"כ הרי מצות פדיון שבויים וודאי גדולה ממצות מילה ואעפ"כ גם בה אמרו דלא יבזבז יותר מחומש, וכמו דמוכח מהא דאמרינן בגיטין (ע"ב) דאין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהם ומפרש בגמ' משום דוחקא דצבורא ופרש"י דלא מעני, הרי כדי דלא מעני אין מחוייבים לבזבז כל ממונם על פדיון שבויים, וא"כ מכש"כ על מצות מילה דקולא מיניה דאינו מחויב לבזבז כל ממונו: ח) והנה בסנהדרין (ע"ג א') איתא: והא [שהוא חייב להצילו] מהכא [מלא תעמוד על דם רעך] נפקא, מהתם נפקא: אבדת גופו מניין, ת"ל והשבותו לו, אי מהתם הו"א ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ"ל. וקשה לי וכי כעורה מצוה זו דהשבותו לו משאר מצות שבתורה שמחוייב להוציא ממון ע"ז ואיך הוי ס"ד דאינו מחוייב למיטרח ואגורי, והא מצות הצלת נפש מישראל גדולה מכל המצות שבתורה, ואיך לא יהי' מחוייב לשכור ולהוציא ממונו כדי להצילו וע"כ נראה לי דהא דאמרינן אבל מיטרח ואגירי לא – היינו להוציא ולבזבז כל ממונו, והיינו משום דהו"א דמצות השבותו לו הוא דהוי כשאר מצות שאינו מחוייב לבזבז כל ממונו ולזה קמ"ל קרא מלא תעמוד על דם רעך וכמו שפירש"י לא תעמוד על עצמך ומחוייב לעמוד על כל צדדין כדי שלא יאבד דם רעך. ולפ"ז הרי מוכח מכאן דאי לאו קרא דלא תעמוד עד"ר הייתי אומר דלא מחוייב לבזבז כל ממונו כדי להציל נפש מישראל, הרי שגם הצלת נפשות שחמורה מכל עשה שבתורה ודוחה כל ל"ת שבתורה, מ"מ לא הי' מחוייב לבזבז כל ממונו ע"ז להביא עצמו לידי עניות, וא"כ מכש"כ משאר מצות ואפי' מצות מילה בודאי שאינו מחוייב לבזבז כל ממונו ע"ז: ט) אמנם יש לדחות זה, דבאמת יש לכאורה למידק על מה שלמד הראב"ד ז"ל דאינו מחוייב לבזבז כל ממונו על מצוה אפי' עוברת מהא דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש – ומאי ראי' היא ממצות צדקה לשאר מצות, שהרי בהשבת אבדה אמרו אבדתו ואבדת חבירו שלו קודם משום דלא יהי' בך אביון – שלך קודם לשל כל אדם, הרי שבמצוות שבין אדם לחבירו אינו מחוייב לבזבז ממונו כדי לקיים מצוה בדבר הנוגע לחברו, וא"כ אין ראי' מצדקה, דצדקה הוי מצוה שנוגע לחברו ובזה שלו קודם לכל אדם, ע"כ בזה אמרו דווקא שאל יבזבז יותר מחומש, אבל שאר מצות אפשר שמחוייב לבזבז כל ממונו ע"ז: אבל באמת לק"מ, דודאי בהשבת אבדה וכדומה שהמצוה מצד עצמה אין בה חסרון כיס וע"כ אמרו דבמקום שיש בה חסרון כים להמשיב אינו מחוייב לקיים מצוה זו ולמדו זה משלך קודם לכל אדם, אבל במקום שהמצוה לכתחלה נאמרה שמחויב להוציא ממונו ע"ז כמו מצות הצדקה – בזה לא שייך לומר שוב שלך קודם לכל אדם, דבמצוה זו לא נאמר כלל דין זה דאל"כ לא יקיים מצות צדקה כלל, א"כ ע"כ מצוה זו לא נכנסת בכלל שלך קודם לכל אדם, וכיון שעל מצוה זו מחוייב להוציא ממונו ולחסר כיסו, א"כ הר"ז דומה לכל מצות שבתורה שמחויב להוציא ממונו, וכיון שאמרו שגם במצות צדקה שמחויב להוציא ממונו ואעפ"כ אל יבזבז יותר מחומש, שפיר למד הראב"ד ז"ל מזה גם לשאר מצות, אפילו מצוה עוברת, וא"ש: י) מעתה הא דאמרו בסנהדרין אבל מיטרח ואגורי לא, באמת יש לומר שהו"א שאינו מחוייב להוציא כלל ממונו ע"ז, כיון דנפקא לן מהשבותו לו לרבות השבת גופו, א"כ לא חמיר מהשבת ממונו וכמו דבהשבת ממונו אינו מחוייב להוציא ממונו ולחסר כיסו כמו שלמדו משלך קודם לכל אדם, הכ"נ במצות השבת גופו אמרינן דשלך קודם לכל אדם ולזה קמ"ל מקרא דלא תעמוד דבהצלת נפשות מחוייב להוציא גם ממונו ע"ז. ומעתה אין ראי' מסוגית הגמ' דסנהדרין כלל, דמצות השבת גופו שאני דהו"א באמת שאינו מחוייב להוציא ממונו כלל ע"ז, ואחר דנפקא לן מקרא דל"ת על דם רעך, אז באמת מחוייב להוציא ממונו ע"ז אם נאמר דעל מצות ל"ת דשב ואל תעשה ג"כ מחוייב לבזבז כל ממונו כמו שנסתפק בזה הפמ"ג הביאו הפ"ת סי' קנ"ז סק"ד. ובאמת הדבר מפורש יוצא מפי הריב"ש ז"ל סי' שפ"ז שאף שלא יעבור על ל"ת ושב ואל תעשה ג"כ מחוייב לבזבז כל ממונו ואינו דומה לעשה, ותימה על האחרונים ז"ל שנעלמו מהם דברי הריב"ש ז"ל אלו. והא דבפדיון שבויים אינו מחוייב לבזבז כל ממונו כמו שהוכחתי מגמ' גיטין, היינו משום דבפדיון שבויים אף דהוי מצוה רבה מ"מ אין בה משום ל"ח על דם רעך שאיננו אלא היכא שרואה *) ולכאורה יש לעיין הלא על מל"ת מחוייב לבזבז כל ממונו ולבלי לעבור עליה, א"כ במצות צדקה שיש בה גם תרי לאוי אמאי אינו מחוייב לבזבז כל ממונו ויהי' לכאורה סיוע לזה למה שהביאו הפ"ת סי' ר"נ הנ"ל דעל מצות לא תעשה דשב ועל תעשה אינו מחוייב לבזבז כל ממונו. אבל באמת לק"מ דמצות לא תאמץ ולא תקפץ אינה אלא במקום שמחוייב לקיים מצות צדקה דבזה האלימה תורה מצות צדקה גם בלאוי, אבל במקום שלא חלה עליו מצות צדקה ממילא אין בה לאוין כלל, וממילא גם בבזבוז כיון שאינו מחוייב במצות צדקה בבזבוז כל ממונו גם לאו אין כאן וכמו שכ' במצות בל תאחר שאינה אלא במקום חיוב: