מרחשת חלק א קסז

המובאה שם דמתעסק במעילה חייב והיינו כר"א, משום דברייתא זו המובאה שם הוא מתו"כ וסתם ספרא הוא ר' יהודא ור' יהודא הא ס"ל דבר שא"מ אסור, וע"כ ס"ל דמתעסק עברה הוי וצריך קרא לפוטרו מחטאת ובמעילה דליכא קרא למעוטא חייב. אבל לדידן דקימ"ל כר' יהושע וכר"ש דדבר שאין מתכוון מותר וס"ל שמתעסק גם עברה לא הוי וקים לן כל זאת מסברא, ממילא אין לחלק בין שאר מצוות למעילה וכנ"ל, ויעוי' פסחים (כ"ה ב') במחלוקת אביי ורבא שם בהנאה הבאה לו לאדם בע"כ ותמצא מבואר שזהו בעצם מחלוקת ר"י ור"ש אם אזלינן בתר כוונה או לא, וביסוד סברא זו נחלקו ר"א ור"י גם במתעסק: ז) ומה שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל שמצריך שיתכוון ליהנות הוא דווקא בדבר שיש בו פגם נראה בכוונתו, הוא לפמשה"ק הפנ"י בפסחים שם דקאמר תאמר במעילה שאם נתכוון להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה או דהושיט ידו לשמן של קודש דמעל הא כה"ג גם בשאר מצוות חייב מתעסק דהא נהנה, וזכורני שראיתי בספר אור שמח להגאון רמ"ש שליט"א [ז"ל] מדווינסק שכ' משום דבמעילה בדבר שיש בו פגם צריך שיפגום, א"כ במעילה אף שמצד נהנה חייב מתעסק גם בעלמא, מ"מ הא במעילה צריך שיפגום, א"כ אכתי הו"ל מתעסק אצל פגם וכיון שמצד הפגם הוא פטור משום מתעסק, א"כ הו"ל כנהנה ולא פגם שפטור הי' במעילה אי לאו דמתעסק הי' חייב במעילה, יעוי' בפט"ו מה' מאכלות אסורות, ולפ"ז הן הן דברי רבנו שכתב שצריך שיתכוון ליהנות דווקא בדבר שיש בו פגם והיינו אף שהי' צריך להיות חייב משום נהנה מ"מ כיון שצריך פגם ג"כ ואצל פגם הו"ל מתעסק והו"ל כנהנה ולא פגם שפטור במעילה, אבל בדבר שאין בו פגם ששם חייב בנהנה לחוד שם א"צ שיתכוון ליהנות משום שחייב מתעסק ג"כ כמו בחלבים ועריות שחייב משום נהנה: ח) ומאי דמייתי בפסחים שם דבנתכוון להתחמם בגיזי חולין ונתתמם בגיזי עולה דמעל ומשמע אף שלא פגם משום דהוי דבר שאין דרכו לפגום, ובכה"ג החיוב הוא משום נהנה לחוד ובנהנה גם בשאר מצוות חייב, ומאי משא"כ בשאר מצוות, היינו משום דהנאת חמום דגיזה אינה חשובה נהנה לגבי מתעסק, דדווקא הנאת אכילה ועריות חשוב נהנה לגבי מתעסק חבל הנאה גרידא דעלמא לא. וראי' מדברי הר"ן פג"ה הנ"ל דמייתי ראי' דדבר שא"מ אסור בהנאתה דאכילה מה דמתעסק חייב בנהנה ובמוכרי כסות מוכרין כדרכן משום דדשא"מ מותר, הרי דהנאת חמום של לבישה אינה חשובה הנאה שיתתייב בהם מתעסק, ומזה לא הקשה הפנ"י כלל, וכל עיקר קושיתו היא מהא דמייתי בפסחים שם עוד שהושיט ידו לשמן של קודש דמעל שזה הוי הנאה כמו אכילה דסיכה כשתי', וזה הוי דבר של פגם והוי מתעסק אצל פגם והי' פטור משום דהוי נהנה ולא פגם אי לאו דמעילה חייב מתעסק ג"כ: ומש"כ הרמב"ם ז''ל שיתכוון ליהנות בדבר שיש בו פגם, היינו דבדבר שאין בו פגם משכחת לה שיהא חייב אף שלא נתכוון ליהנות, ואף דבאכילה ושתי' וכו' לא משכחת לה דהוי דבר שיש בו פגם והוי מתעסק אצל פגם, מ"מ משכחת לה כגון שהחרים או הקדיש לבדק הבית את שפחתו הכנענית, כמבואר ברמב"ם פ''ו מה' ערכין ה"ב, ובא עליה כמתעסק שאז חייב קרבן מעילה, אף שהי' מתעסק משום שנהנה אף שלא פגם כמתעסק בעריות דחייב משום נהנה, והבן: ט) ובזה אמרתי לבאר מה שנפסק בשו"ע או"ח סי' תרי"ד ס"א שסיכה להעביר את הזוהמא אסורה ביוה"כ ומקורו טהור מן הירושלמי פ' בתרא דיומא הביאו ההמ"מ בפ"ג ה"ט מה' שביתת עשור, ונחלקו המג"א והטו"ז, שהטו"ז סי' תרי"ג כ' דכמו שסיכה להעביר הזוהמא אסור כמ"כ רחיצה להעברת הזוהמא אסורה, והמג"א ריש סי' תרי"ד הנ"ל פשיטא ליה לאידך גיסא, שרחיצה מותרת כדי להעביר הזוהמא וסיכה שאני משום דהוי תענוג טפי, וחלוקו חסר תבלין וטעם לשבח מנ"ל לחלק את השוין - וראיתי בס' גבורות ארי להגאון שאג"א ז"ל בתענית (י"ג ב') שהוקשה לו ג"כ כנ"ל ולא ראה שכבר קדמוהו הגאונים הנ"ל בחקירה זו. וכנראה נעלם מעיניו הטהורות הפסק המפורש באו"ח שסיכה להעביר את הזוהמא אסורה ביוה"כ, שמדבריו שם נראה שדבר זה מסופק בידו, וכ' ג"כ לחלק בין רחיצה לסיכה כדברי המג"א, אלא שהוקשה לו הא דתענית שם שאבל מותר בסיכה להעביר את הזוהמא, ועי"ש: ואמרתי לתת טעם לשבח בכ"ז ע"פ דברי הר"ן לחלק בין שאר הנאות דדבר שא"מ מותר ובין הנאת אכילה שדשא"מ אסורה, ולפ"ז א"ש שרחיצה כל שאינה של תענוג וא"מ אלא להעביר את הזוהמא או הלכלוך מותרת משום דהוי דשא"מ שמותר בשאר הנאות, והנאת רחיצה אינה אלא כשאר הנאות דעלמא, אבל בסיכה לפ"מ המתבאר בפ' עיוה"כ (ע"ה ב') יליף דסיכה אסורה משני טעמים חדא משום דסיכה כשתי' וכדנפק"ל מקרא דותבא כמים וכשמן בעצמותיו ועוד משום דהוי תענוג הגוף, ולפ"ז בסיכה אף מתכוון להעברת הזוהמא וא"מ להנאת סיכה מ"מ ג"כ אסורה כיון דהויא כשתי' וה"ל הנאת אכילה ושתיה דדשא"מ אסור כמו שכ' הר"ן גבי בת תיהא, וע"כ אף שאין מתכוון בסיכה לשם תענוג אלא להעברת הזוהמא ג"כ אסור משום דדשא"מ אסור גבי הנאת אכילה וכדעת המג"א, ומתורצת לפ"ז קושית הגבורות ארי אמאי באבל מותר בסיכה להעביר הזוהמא ומ"ש מיוה"כ, ולפי האמור א"ש, שהרי אבל מותר באכילה ואין הסיכה אסורה בו משום דהוי כשתיה, שהרי מותר הוא בשתי' ואין הסיכה אסורה אלא משום תענוג והנאת הגוף בעלמא, והנאה בעלמא מותרת כל שא"מ להנאה כמו שכ' הר"ן וז"נ: י) ולפ"ד יש לחדש דבט"ב שאסור באכילה ובשתיה י"ל דסיכה אסורה בו גם להעביר את הזוהמא משום דהוי כשתי' ואסור אף דהוי דשא"מ, איברא דבירושלמי ריש פ' עיוה"כ איתא דבט"ב מותר בסיכה להעביר את הזוהמא. וי"ל דהירושלמי ס"ל אף דסיכה כשתי' מ"מ בט"ב דהוי דרבנן לא אמרו בו סיכה כשתי' ולא אסור בט"ב אלא משום תענוג כמו רחיצה ונעילת הסנדל, ולפ"ז דשא"מ מותר כיון שאינו אסור מצד שתי', או דהירוש' ס"ל דבט"ב שאסרו כל חמשה ענויים לא אסרו שאר הענויים, חוץ מאכילה ושתי', מלתא דתענית אלא מלתא דאבלות וכמו שאר אבלים, וכיון שבאבלות דעלמא רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל אסורה מצד תענוג ולא מצד אכילה ושתי' דהא אכילה ושתי' מותר באבל הכ"נ באבלות דט"ב, וא"כ סיכה להעביר את הזוהמא מותר אבל לתלמודא דידן דמוכח בפסחים (נ"ג ב') שאין בין ט"ב ליוה"כ אלא ביה"ש לבד הא לכל דבר שוין ומייתי ראי' משום דלר"א דאסור אפי' להושיט אצבעו במים, א"כ ע"כ גם לענין סיכה להעביר את הזוהמא אסור בט"ב משום דהסיכה אסורה בו מלתא דאכילה, וע"כ גם דשא"מ אסור וכנ"ל, ויעוי' בר"מ ה' תענית פ"ג ה"ד ופ"ה ה"י ובהה"מ ובלח"מ שם, ואכ"מ. והנלענ"ד כתבתי: כ מן מג אשר נסתפק כת"ר בדבר מעשה שבא לידו באיש אחד שהי' לו בן למול בער"ש ומפני שהי' העת דחוקה וכל המוהלים לא היו פנויים ולא מצא מוהל שלא רצה לנסוע רק באופן שיתן לו סך ארבע מאות מרק, דאבי הבן חייו דחוקים וכשימתין למולו אחר השבת אפשר שימצא מוהל בחנם או בשכר מועט. ונסתפק אם רשאי להמתין ולבטל מ"ע