מרחשת חלק א קנט

שאם יצאו המים לא ישארו מ"ס א"כ לעולם לא תהא המקוה מטהרת במ"ס דהא ארעא חלחולא מחלחלא, א"ו כשאין הזחילה ניכרת אפי' בכל מקום המקוה כשרה וכדעת המחבר ואין חולק עליו בזה: וקצת ראי' נראה דטפטוף כ"ש לא הוי זחילה מזה שכתב הרמב"ם פ"ו מה' מקואות ה"ז והובא בשו"ע סי' ר"א ס"ז הלוקח חבית גדולה וכו' ונקבה נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשאו מקוה הר"ז כשר, והאי חבית היינו של חרס כמו שכ' הכ"מ שם, והא שנינו בפ"ק דמכשירין חבית שהיא מלאה פירות ונתנה תוך המשקין או מלאה משקין ונתונה לתוך הפירות ושאבו הר"ז בכי יותן באלו משקין אמרו וכו' ומבואר דכלי חרס מוציא ומפליט משקה טופח לחוץ אפי' אינה נקובה, וביומא (ע"ח א') כסא דפחרא אידי ואידי אסור משום דמשחל שחיל, וא"כ איך מכשיר הרמב"ם והמחבר מקוה בתוך כלי חרס הא הוי זוחלין דהא המים נפלטין לחוץ א"ו כל שאין הזחילה ניכרת לא הוי זוחלין, אלא דבאמת יש לדחות שכיון שהטפטוף אינו ניכר עדיף טפי שבטפטוף כזה ודאי אין המים ננערים לזחול ולא הוי זוחלין, אבל עכ"פ נדחה בזה מה שראיתי להחת"ס בתשו' הנ"ל שהביא שיטת רש"י בגיטין שחרס שאינו נקוב הוי כנקוב לענין יניקה והו"ה לענין טפטוף וזחילה, אבל באמת מוכח מהא דמקוה בחבית שאין זה זוחלין: ד) ונראה לי עוד ראי' שכל שאין הזחילה ניכרת לא הוי זוחלין מדברי הרמב"ם פ"ט מה' מקוואות הי"ג והובא בשו"ע סי' הנ"ל סע"ב שכתב שאם ירבו מי גשמים על מי הנהר אין מטהרין בזוחלין אלא באשבורן לפיכך צריך להקיף מפץ וכיוצא בו באותו נהר המעורב עד שיקוו המים ויטבלו בהם, ויעו"ש בכ"מ שהרמב"ם מפרש הא דאבוה דשמואל דעביד להו מפצי בתשרי הוא ג"כ כדי שלא יהו זוחלין, והא מפץ הוא מחצלת שעשוי' נקבים נקבים כדמוכח בסוכה י"ט שמסככים בו ואם הי' מעובה כעין בית אינה ראוי' לכתחלה לסיכוך, ואעפ"כ הוי מחיצה לעכב את הזחילה, הרי מבואר אף אם יש נקבים בתוך המקוה ג"כ לא הוי זוחלין כיון שאין הזחילה ניכרת: ה) ובעיקר דברי הטושו"ע שהביאו בשם הרא"ש שפוסל אם הסדק הוא במקום שאם יצאו המים לא ישארו מ"ס משום זוחלין לענ"ד תמוה מהיכן למדו כן מדברי הרא"ש, ולדידי מדבריו ז"ל לא משמע כן, שהרי הרא"ש בנדה בה"מ סי' י"א כתב דר"י דסובר דיכול לסמוך במקל או בקנה כדי לעכב את הזחילה מודה בההיא דמס' פרה שצריך ע"י הויתו טהרה ושאני הכא שהמקוה כשרה וע"י דבר שהוא מקבל טומאה הוא מונע שלא יפסול, יעו"ש, ואם איתא דלהרא"ש בכה"ג הוי זוחלין ופסול, א"כ הו"ל הוויתו ע"כ טומאה ואיך כתב דהכא המקוה כשרה ורק מונע שלא יפסול הלא פסולה כבר היא מקודם ורק הדבר המקבל טומאה חוזר ומכשירו ע"י שמעכב את הזחילה, ועוד הא ר"י סותר משנתו דכאן סובר שאם מעמיד המזחילה ע"י דבר המקבל טומאה אין זה הוויתו ע"י טומאה ואלו בסוכה (כ"א ב') ס"ל לר"י עצמו שאין מעמידין את הסכך בדבר המקבל טומאה, הרי דלר"י גם המעמיד צריך להיות מדבר שא"מ טומאה. וכמו כן קשה במה שתמה הרא"ש על רי"ו שפוסל אם מעכב בדבר המק"ט וכתב שזה לא מסתבר כלל ולא דמי לההיא דפרה כיון שהמקוה כשרה ומונע פסולו ע"י דבר טמא ואמאי לא מסתבר הא פסול הוא ונמצא דבר טמא מכשירו, ועוד מאי מייתי הרא"ש ראי' מהא דתנן אין מטבילין בחרדלית ומודים שגודר בכלים וטובל, ומאי ראי' מהתם דילמא משנתנו ר"י היא דסובר אף אם סומך בדבר המקבל טומאה ג"כ כשרה אבל לרי"ו באמת זה חשוב הוויתו ע"י טומאה: ונראה לי עוד דאפשר לומר דר"י לטעמיה דס"ל בפ"ב דטבול יום מ"ז דמן הצדדים טהורה, הרי ס"ל דמן הצדדין אינו חבור, ולפ"ז במקוה שנפרץ שפתו דהוי מן *ע"י הויתו הצדדין א"כ מים שמן הצדדין אינו חבור למי המקוה, ואם מעמיד בדבר המקבל טומאה א"כ המים שמן הצדדים מפסיקין בין הדבר, המקב"ט ובין מי המקוה ובהויתו ע"י דהמק"ט צריך שיהא נופל להדיא מן הדהמ"ט למקוה וכאן דהוי הפסק אין זה נופל להדיא א"כ ר"י לטעמיה מכשיר כה"ג בגודר בכלים וכה"ג והבן. ויעוי' ע"ז (נ"ט ב') ובתוס' ד"ה אמר רב פפא יעוש"ה: ו) וע"כ לולא דברי הטוש"ע הי' נראה לי דגם לפי מה שמפרש הרא"ש הא דנוטפין שעשאן זוחלין באופן שלא ישארו מ"ס אם לא יסתום הזחילה ג"כ כשרה המקוה שלא חשוב כה"ג זחילה כל שאינו נמשך והולך כמעין וכנהר שאין תורת זוחלין אלא בשכל מי המקוה נזחלים ונגררים על הארץ כמו חרדלית של גשמים אבל כאן בבור מקוה מים אין זחילת המים אלא במקום הנקב אלא שממילא המים פוחתים והולכים. ומה שנחלקו ר"י ורי"ו הוא משום שאם לא יסתום הזחילה א"כ אחר שעה או יום או יומים יצאו המים ולא ישארו בה מ"ס ורק ע"י הסתימה מונע שלא יצאו המים ועי"ז ישארו המים בה ויהי' מ"ם, וא"כ לאחר שעה או יום או יומים אחר סתימת המזחילה אשר במשך זה אם לא הי' נסתם כבר נחסרו המים ולא יהי' בה מ"ס, בזה נחלקו ר"י ורי"ו דרי"ו סובר כיון שאם לא הי' סותם מכבר את המזחילה לא הי' בה כעת מ"ם ונמצא דמה שכעת יש בהמקוה מ"ס הוא מכח הסתימה שעשאה כבר וא"כ אם עשאה ע"י דבר המקבל טומאה הוי זה הויתן ע"י טומאה דהא בלא הסתימה לא היו כעת מ"ס ור"י סבר שאין זה חשוב הויתו ע"י טומאה דהא בשעה שסתם עדיין כשרה היתה המקוה שעדיין היו בה מ"ס א"כ כשסתם הזחילה לא היתה פסולה שנאמר שע"י הסתימה הוכשרה, רק הסתימה מנעתו שלא יפסול לאחר זמן ע"כ אין זה חשוב הויתו ע"י טומאה וזהו שכתב הרא"ש שאני הכא שהמקוה כשרה היא וע"י דהמק"ט הוא מונע שלא יפסול: ז) ובזה ניחא מהא דסוכה דדווקא התם שבלא המעמידין המקבלין טומאה לא הי' הסכך עומד כלל ונמצא דעיקר הוית הסוכה הוי ע"י דבר המק"ט, וע"כ חשוב זה כאילו סיכך בדבר המק"ט, אבל בנוטפין אפי' לא הי' מעכב הזחילה ג"כ יש כאן מקוה כשרה אלא שסומכה בדבר המק"ט כדי שלא יפסול לאח"ז בכה"ג ס"ל לר"י דזה לא הוי הויתו ע"י דבר המק"ט, ובכה"ג גם בסוכה כשרה, והראי' דאמרינן בסוכה (י"ג ב') אמר רב אבא אמר רב הונא הבוצר לגת אין לו ידות ורמב"ג אמר ר"ה הקוצר לסכך אין לו ידות וכו' מאן דאמר בוצר אין לו ידות אבל קוצר יש לו ידות דניחא ליה דליסכך בהו כי היכי דלא ליבדרן ויעו"ש בתוד"ה דלא ליבדרן דפ"ה שאם יבדיל ראשי שבלין מן הקשין יתפרדו וילכו לאיבוד, יו"מ שיכבידו ראשי שבלין על הקשין ולא יתפרדו הקשין מעל הסוכה ברוח, והשתא בשלמא לפ"ה שצריכין השבלין להקשין ולא הקשין להשבלין אין כאן מעמידין מדבר המקב"ט אבל לפירוש הי"מ שהשבלין מכבידין להקשין שלא יתפזרו ברוח וא"כ השבלין מעמידין הם את הקשין והו''ל מעמידין מדבר המק"ט, א"ו שזה לא חשוב מעמידין מדהמק"ט כיון שהקשין עתה מכסין הסוכה בלא סיוע השבלין אלא שהשבלין מכבידין אותן כדי שלא יתפזרו ברוח לאח"ז אין זה חשוב. מעמידין מדהמק"ט והוא כדעת ר"י: ח) וממילא ניחא מה שהביא הרא"ש ראי' מהא דגודר כלים ולא דחי משנתנו ר"י היא, והוא משום דר"י לא מכשיר אלא בשעדיין אין כאן פסול אבל בשיש בו כבר פסול גם ר"י מודה דחשוב הויתו ע"י דבר המק"ט וכמו בסוכה לר"י, ומהא דגודר בכלים מוכח דאפי' זוחלין ממש כמו בחרדלית שכבר פסול משום זוחלין ואעפ"כ מותר לעכב הזחילה בכלים טמאים, א"ו דלא חשיב הויתו ע"י דבר המקבל טומאה אם מכשירו בדבר המק"ט דדיוקא בהא דמס' פרה שעיקר הויתו בא ע"י דבר המק"ט, אבל כאן דעיקר הוית המים לכאן לא בא ע"י דבר המק"ט אלא שגודר בכלים