מרחשת חלק א קנח

דאל"כ מחלוקת ב"ש וב"ה ור"י ורבנן לא שייכי כלל דלדעתו ז"ל שאינה יכולה להביא על הלידה הראשונה רק אחר מלאת שני' ואם נאמר שאין השאר עליה חובה לא משכחת לה מחלוקת ב"ש וב"ה ושל ר"י ורבנן כלל, אבל לדעת הראב"ד ז"ל אין ראי' כלל וכמו שנתבאר וע"כ השיג עליו בזה כאן, והבן. ותיתי לי שקיימתי סברת הראב"ד ז"ל מעצמי קודם שראיתי דבריו למעלה ה"ה: ה) ובאמת י"ל שכוונת הרמב"ם במש"כ שאם הביאה תוך מלאת של ולד זה על הולדות הראשונים לא יצאת הוא בשולד הנולד הוא בתוך מלאת הולד הקודמו דקימ"ל דולד אחרון גורם וכרבנן כמו שפ' רבנו דין ח' והיא אינה חייבת אלא חטאת אחת על כולם ע"כ לא תוכל להביא תוך מלאת של ולד זה משום שעדיין מחוסר זמן היא כל עוד שלא שלמו ימיה של מלאת על הולד האחרון ואז תביא קרבן אחד על כולם ובזה גם הראב"ד מודה וזו באמת כוונת רבנו. ולא תקשה קושית הכ"מ מתו"כ שמבואר שם שיכולה להביא משום שסתם ספרא ר' יהודה, ולר"י שפיר יכולה להביא קרבן על הולדות הראשונים אם הולד זה האחרון נולד אחר מלאת של הולד הראשון אף אם הוא תוך מלאת של הולד הקודמו וכמבואר בש"ס: ו) ונראה עוד שגם לפי הבנת הראב"ד ז"ל בדברי רבנו יש לתרץ דעתו ז"ל מהקושיא שהקשה הראב"ד מהא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן, די"ל דרבנו ס"ל כתירוץ התוס' בחגיגה (ד' ב') ד"ה דכתיב שחלקו דאף דערל וטמא משלחין קרבנותיהן מ"מ בקרבנות מצורע מצרעתו ובשמיני לרפואה כי בעי לאתויי קרבנותיו וחזר ונצטרע דבזה האי קרבן דמחוייב לא מצי מייתי דלאו בר ביאה הוא, יעו"ש דילפינן זה מקרא דיחזקאל, ולפ"ז דין זה דתוך מלאת של ולד זה ביולדת דומה ממש למצורע כמובן, וילפינן זה מקרא דיחזקאל דאינה יכולה להביא קרבנותיה תוך מלאת של ולד זה על הולדות הראשונים כמו במצורע תוך ימי צרעתו אינו יכול להביא קרבנותיו על צרעתו הראשונה שכבר נרפא ממנה ובא לו זמן הראוי להקריב קרבנותיו, וע"ע תוס' מ"ק (ט"ו ב'). ובזה יש ליישב קושית הכ"מ מתו"כ דמבואר שיכולה להביא על פי המבואר במו"ק שם דר"י ס"ל דמקרא דביום בואו הוא בכהן הדיוט בעשירית האיפה ור"ש ס"ל התם דמיירי במצורע שאינו יכול להקריב קרבנותיו עד שיטהר מצרעתו כמו שפירשו התוס', והש"ס פשיט ליה התם מדר"ש וכן פסק רבנו לעיל פ"ב מה' ביאת מקדש הי"א. ולפ"ז יש לומר דתו"כ לשיטתיה דסתם ספרא ר"י דס"ל באמת דמצורע יכול להקריב קרבנותיו וע"כ ס"ל דיולדת ג"כ יכולה להקריב קרבנותיה משא"כ לדידן דקימ"ל כר"ש שבזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה וכמו שפסק רבנו והיינו מטעם שהש"ס פשיט מהא דר"ש, שפיר י"ל דיולדת ג"כ אינה יכולה להביא קרבנותיה תוך מלאת של ולד זה וכמו במצורע, וכדברי התוס' בחגיגה שם דדווקא קרבנותיו של צרעת אינו יכול להביא אבל שאר קרבנות יכול להביא והכ"נ ביולדת ג"כ דקרבנות של לידה דווקא. ואם בכל קרבנות מיירי במצורע וכמו שמשמע מסתימת לשון רבנו בפ"ב מה' ביאת מקדש הנ"ל הוא הדין גם ביולדת שדינן שוה ששניהן מחוסרי כפרה הן והבן כי קצרתי: ועיין בסנהדרין (פ"ז ב') ברש"י ד"ה קישתה שכתב ואחר מלאת שמונים שלה צריכה שני קרבנות אחד ללידתה ואחד לזיבתה יעו"ש וצ"ע הא קרבן זיבה היא יכולה להביא גם תוך מלאת אחרי ספירתה ז"נ, א"ו שגם דעת רש"י ז"ל דבתוך מלאת אינה יכולה להביא שום קרבן ול"ד לערל וטמא וכנ"ל בשם התוס' וכדעת רבנו: סימן לט א) ע"ד המקוה במחנו שכותליה נעשו מטיח צעמענט ואך במקום אחד מכותליה מטפטפים המים וחש מעכ"ת לזוחלין, הנה כל יקר ראתה עינו הטהורה הדין המבואר ביו"ד סי' ר"א סנ"א שאם נקבה המקוה ומימיה נוטפים מעט מעט שכשרה, כיון שאין הזחילה ניכרת, וא"כ בעובדא דידיה אף שהכותל מטפטף אפילו בשעת טבילה מ"מ הא הזחילה אינה ניכרת ואנן בעינן שתהא הזחילה ניכרת ולא הטפטוף גרידא, וע"כ אף שרואין אנו הטפטוף כל שאין ניכרת זחילת המים בתוך המקוה אין זו זחילה, ולכאורה ל"י מקום הספק בזה אחרי שזה מפורש בש"ע להיתר: והנה לא נתבאר בתוך דברי מעכ"ת באיזה מקום מהכותל מטפטף אם למעלה שאף אם יצאו המים עד מקום הטפטוף ישארו מ"ס במקוה או למטה שאם יצאו המים טיף אחר טיף לא ישארו מ"ס במקוה שבזה אולי יש מקום לחוש אף אם אין הזחילה ניכרת מ"מ הוי זוחלין, ואף שמפסק המחבר שם מבואר שאף כה"ג לא הוי זוחלין שהרי פסק כהרא"ש דלא הוי זוחלין אם לא שנפרץ במקום שאם יצאו המים דרך הסדך לא ישארו מ"ס במקוה ואח"ז בסעיף הסמוך הביא דין זה של הרשב"א שאם נוטף מעט מעט לא חשוב זוחלין כיון שאין הזחילה ניכרת ומוכח שאף במקום שלא ישארו מ"ם ג"כ מכשיר אם אין הזחילה ניכרת, דלמעלה מזה בלא"ה להמחבר אין הזחילה פוסלת. מיהו ראיתי בביאור הגר"א שם שתמה באמת על המחבר בזה וכתב שזה תמוה שהרשב"א כתב שאין הזחילה ניכרת לא הוי זוחלין הוא משום דלטעמו דס"ל כהר"ש הוא היש מחמירין שהביא הרמ"א בהגהה שדעתם אפי' אם ישארו מ"ם עד הסדק ג"כ הוי זוחלין וע"כ כתב הרשב"א דבכה"ג שאין הזחילה ניכרת לא הוי זוחלין, אבל לפמש"כ בסעיף הקודם שאין נפסל אא"כ לא ישארו מ"ס אז אפי' בכה"ג פסול, הרי מבואר דעת הגר"א ז"ל שאם הנקב הוא למטה באופן שאם יצאו המים לא ישארו מ"ס פסול אפי' אין הזחילה ניכרת, ואף שמדברי רבותינו האחרונים ז"ל לא משמע כן מ"מ מאן ספין ומאן חשוב לעשות מעשה נגד דעת הגר"א ז"ל בלי ראי' ברורה וא"כ בכל מקוה צריך לדקדק היטב שלא יטפטף אפי' כ"ש במקום שאם יצאו המים עד הסדק לא ישארו מ"ס: ב) והנה ראיתי להחת"ס חיו"ד סי' רי"א שחתר למצוא ראי' לסברתו של הרשב"א ז"ל באם נקבה המקוה ולא מצא, ולדעתי יש ראי' לסברתו לפי דעת הפוסקים דמעין מטהר בכ"ש אפי' באדם א"כ הא דאמרינן בחגיגה הא ארעא חלחולא מחלחלא ובעינן מ"ס ע"כ לדבריהם הוא במי גשמים וכמו שכ' הגר"א שם סק"ה שראית ר"י אינה מובנת כלל ששאובים יכולים לילך דרך גידי הקרקע והרבה סילונות מים שהולכים בתוך הבור והבור לא נתמלא והמים הלכו בגידי הקרקע וכמה פעמים מצאו דגים בתוך בורות מים מכונסים ועוד כמה מעשים כאלו יעו"ש, והשתא אם נאמר שאפי' אין הזחילה ניכרת הוי זוחלין א"כ קשה אם חלחולא מחלחלא איך מטהרין אפי' במ"ס הא הוי זוחלין ומי גשמים לא מטהרי בזוחלין, א''ו כל שאין הזחילה ניכרת לא הוי זוחלין, וזו לכאורה ראי' ברורה לפי שיטת הפוסקים הנ"ל, ואף הרשב"א ז"ל אולי דעתו נוטה כדעת הפוסקים הנ"ל ואף שכתב להצריך מ"ס אפי' במעין הוא להחמיר בשל תורה אבל מ"מ נראה מדבריו שדברי הרמב"ם והראב"ד דס"ל דמעין מטהר בכ"ש הן נקראים עיקר וא"כ הביא שפיר ראי' מכאן לסברתו: ג) ואם כנים אנו בזה נשכיל עוד ונמצא ראי' להמחבר שאפי' אם נוטף במקום שאם יצאו המים לא ישארו מ"ס ג"כ כשרה המקוה כל שאין הזחילה ניכרת, שהרי ארעא חלחולא מחלחלא בכל מקום בין למעלה ובין למטה ואם איתא דהוי זוחלין אפי' אם אין הזחילה ניכרת במקום