מרחשת חלק א קנז

יעו"ש, ולפ"ז לר"ע שפיר יש להקדש דין ממון, וע"כ א"ש דלר"ע כיון שהוציא את הראשונה מעל כיון דיש להקדש דין ממון א"כ הוי ממונא וממונא לא בטיל וכמבואר בביצה: אלא לפי המבואר לעיל דאף היכי דלא שייך ביטול מ"מ לא חשוב קבוע כיון שלא ניכר האיסור במקומו, וא"כ נהי דלא שייך בממון ביטול מ"מ ליזול בתר רובא וכל חדא וחדא שמוציא נימא מן רובא שאינו הקדש, ואף לשמואל דס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ הא ברובא דאיתא קמן מודה שמואל כמ"ש התה"ד לדעת הרשב"ם ב"ב (צ"ב) ועיי' בשו"ע חו"מ סי' רצ"ב בהגהת הרמ"א שם, וא"כ גם כאן ניזול בתר רובא ונאמר דכל פרוטה שהוציא הוא מן רובא ואמאי מעל לר"ע כשהוציא את הראשונה: אולם לפמש"כ לעיל דאם נילף דין קבוע מקרא דואשריהם א"כ כל היכי דלא בטיל שוב אמרינן קבוע כמע"מ דמי, ולפ"ז י"ל דר"ע ס"ל דילפינן קבוע מקרא דואשריהם, וא"כ לדידיה כל היכי דלא בטיל שוב אמרינן קבוע כמע"מ, וע"כ כאן כיון דממונא לא בטיל שוב חשיב כמע"מ וכשהוציא את הראשונה שפיר מעל: ולפי שיטת התוס' ביבמות (פ"ב ב') דדין כלאים תלוי בכל דין דא"א אוסר דשא"ש כמבואר שם, וכיון דמצינו לר"ע דס"ל דא"א אוסר דשא"ש אף ע"י מעשה כדאיתא בשביעית (פ"ז מ"ה) מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר א"א מקדש דבר שאינו שלו, וכיון דס"ל לר"ע א"א אוסר דשא"ש אף ע"י מעשה, א"כ לדידיה מוכח שפיר מקרא דואשריהם דאמרינן קבוע כמע"מ אף בשלא ניכר האיסור במקומו, וכמבואר כ"ז לעיל, וכיון דהקדש הוי ממון לר"ע וממונא לא בטיל שוב חזר להיות כקבוע וכמע"מ דמי, וע"כ מעל כשהוציא את הראשונה: ה) אבל כ"ז לר"ע דס"ל דהקדש יש לו דין ממון וממונא לא בטיל, אבל לרבנן דר"ע דס"ל מזיק הקדש פטור, וא"כ לדידהו הוי ככל איסורים שבתורה, וא"כ אכתי יקשה לדידהו אמאי מעל כשהוציא כל הפרוטות הא בטיל ברובא ולא מעל מידי: אבל באמת גם זה ניחא, לפי המבואר אתי לעיל דלדידן יסוד ביטול ברוב ביבש ביבש הוא מטעם דאזלינן בתר רובא ולא משום דהאיסור נתהפך להיתר, וא"כ נמצא בכל איסור הבטל ברוב היתר ביבש ביבש דמותר הוא משום דאמרינן בכל חדא מינייהו כל דפריש מרובא פריש משום דלא אמרינן קבוע כשהאיסור אינו ניכר במקומו אף שעומד באיסורו ולא נתהפך, וכמבואר לעיל, וע"כ בכל חד אמרינן שהוא מרוב ההיתר, ומה שמותר לאכול האחרון הוא משום דאמרינן דהאיסור כבר אכלו והאחרון של היתר הוא וכמבואר ברשב"א בתוה"א, וע"כ אף כשאכל את כולם דממ"נ אכל איסורא, מ"מ לא עבד איסורא כיון דהתורה התירה ללכת אחר הרוב א"כ לא עבד מידי, דהתורה התירה לו והוי אונס וכמו שכתבו התוס' ריש החולץ (ל"ה ב') יעו"ש: מעתה לפי מה שהשרישונו הגאון בעל ש"ש ש"א פ"ג דכל דאסור מדרבנן תו לאו אונס מיקרי והוכיח כן מגמ' דשבועות (י"ח א') יעו"ש, ולפ"ז א"ש גם דעת רבנן דר"ע דאמרי דמעל כשהוציא את כל הכיס, כיון דמ"מ הוציא גם את הפרוטה של הקדש דהא האיסור לא נתהפך להיתר וכמבואר, וכיון דעכ"פ כאן איסור דרבנן איכא דהא עכ"פ מדרבנן אמרינן דלא ליבטיל משום דהוי דשיל"מ או דמטבע תשוב ולא בטיל, וכיון דמדרבנן מיהו אסור שוב לא חשוב אונס, וא"כ כשהוציא את כל הכיס שפיר מעל, כיון שהוציא את האיסור ג"כ, ואונס לא הוי דהא רבנן לא שרו ללכת כאן בתר רובא, וע"כ מעל כשהוציא את כל הכיס, ודו"ק: סימן לח. א) הרמב"ם בפ"א מה' מחוסרי כפרה ה"י כתב שהאשה שיש עליה ה' לידות ודאות וה' לידות ספק וכו' מביאה ב' קרבנות אחד על הודאי ונאכל ושאר הודאות עליה חובה וא' על הספק ואינו נאכל ואין השאר עליה חובה ואוכלת בזבחים יעוש"ה, והראב"ד שם משיג עליו וכתב דגם בודאות אין השאר עליה חובה וכמו שלימד רשב"ג במשנתנו. ויעוי' בכ"מ מה שכתב להליץ על הרמב"ם ז"ל וכתב דהא דרשב"ג שלימד שאין עליה חובה לא היתה אלא הוראת שעה: ולענ"ד לכאורה נראה ראי' ברורה להראב"ד ז"ל מגמרא דערכין (כ"א א') פעמים שחייבי חטאות ממשכנין אותם וכו' בחטאת נזיר וכו' ואמאי לא קאמר נמי ביולדת שהיו עליה ה' לידות או בזבה כה"ג שהביאה אחת מהם שאוכלת בזבחים והשאר עליה חובה דבזה ג"כ ממשכנין אותה כיון שאינה מעוכבת עוד מלאכול בקדשים שוב פשעה ומשהי לה, א"ו דהלכה כרשב"ג שאין השאר עליה חובה, ודברי רבנו הרמב"ם ז"ל צ"ע שהרי הוא עצמו הביא דברי הגמ' דערכין הנ"ל בפי"ד מה' מעה"ק דין י"ז שכ' אבל חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן הואיל והן מעוכבי כפרה וכו' חוץ מחטאת נזיר הואיל ואינה מעכבתו מלשתות יין שמא יאחר אותה לפיכך ממשכנין אותה, יעו"ש, ולדבריו שהשאר עליה חובה הרי הדין נותן שיהו ממשכנין ליולדת ולזבה כה"ג היכא שהביאה אחד מהם שתו אינו מעכבתו מנאכול בזבחים: ב) ועיי' בלח"מ כאן מה שהקשה לדעת הראב"ד שהשאר אין עליה חובה, א"כ קשה טובא מתניתין דבתר הכי פ"ב ארבעה מחוסרי כפרה דהאשה שילדה ולדות הרבה תוך מלאת שאינה מביאה אלא אחת, משמע בין לרבנן בין לר"י אם הוא אחר מלאת בעינן תרי קרבנות והוי' חובה מקרא דוזאת כדדריש שם בגמ', וכן מתניתין דהמפלת לאור פ"א דפליגי ב"ש וב"ה אי חייבת ב' קרבנות אי לא הא למשנה אחרונה אין עליה חובה, ויעוי' ב"ב (קס"ו א') תוד"ה ונכנס שעמדו בכל קושיות אלה של הלח"מ: ג) ולענ"ד נראה לתרץ קושיתם דהחילוק הוא אם נאמר דבליל פ"א הוא לאחר מלאת אז היא יכולה להקריב קרבן לידתה על הלידה הראשונה תיכף, ומה שהיא טמאה מחמת לידה האחרונה לא איכפת לן דהא טמא וערל משלחין קרבנותיהן, אבל אם נאמר דלילה מחוסר זמן, וכדעת ב"ה, עוד הכל כלתוך מלאת היא וטומאה אריכתא היא ואינה יכולה להביא קרבנה על הלידה הראשונה דעדיין לא מלאו ימיה, וכמו ביולדת אחד שאינה יכולה להביא את קרבנה תוך מלאת, אבל לכו"ע אם המתינה עד אשר עברו עליה ימי מלאת הלידה השני' אז אינה צריכה להביא רק קרבן אחד על הכל והשאר אין עליה חובה וכדברי רשב"ג. ופעמים שאינה יכולה להמתין עד עבור ימי מלאת השני' ותביא קרבן אחד על שניהם כגון שהגיע הרגל ותעבור על עשה כדאיתא בר"ה (י' א') כיון שנתחייבה בקרבן לידתה: ד) שוב ראיתי שהראב"ד ז"ל תפס על רבנו שכ' לעיל ה"ה שאינה יכולה להביא תוך מלאת לשני' על ולד הראשון, והשיג עליו וכתב ותימא גדול אם שלחה קרבנותיה למה לא יצאה ומ"ש מחטאת חלב ודם שהטמא משלח אותה ומקריבין אותה עכ"ל. הרי מבואר בהדיא כמו שכתבתי שיכולה להקריב קרבן לידה הראשונה תוך מלאת השני': ומעתה י"ל דהרמב"ם והראב"ד ז"ל לטעמייהו אזלי, דלדעת הרמב"ם ע"כ צודקות ראיות התוס' והלח"מ דלית הלכתא כרשב"ג או דרשב"ג רק לשעה תיקן, דאל"כ