מרחשת חלק א קנו

ז. א) ועתה נשובה לענין שאנו עסוקים בו, דעל פי המבואר אתנו בזה יובן לנו על נכון מה שחלקו התוס' אליבא דר"י דמין במינו לא בטיל דזה דווקא לח בלח אבל לא יבש ביבש, ולפי האמור דאף במקום דלא בטיל מ"מ לא אמרינן קבוע כמע"מ דמי ואזלינן בתר רובא החלוק מובן, דנהי דס"ל לר"י דמין במינו לא בטיל, מ"מ זה לא שייך לומר אלא לח בלח, כיון דלא אמרינן ביטול מב"מ נמצא דבכל טפת לח מעורב עמו ג"כ האיסור, משום דהאיסור נבלל ומתחלק בשוה, ונתהפך האיסור להיות היתר לא אמרינן כיון דמין במינו לא בטיל, אבל יבש ביבש דכל חד קאי באפיה נפשיה, ולפי המבואר אתנו לעיל דאף במקום דלא מהני ביטול, מ"מ כל שאינו ניכר האיסור במקומו לא אמרינן קבוע ואזלינן בתר רובא, וא"כ הנ"מ לר"י נהי דליכא ביטול במב"מ מ"מ הא דין רוב יש כאן ובכל חתיכה וחתיכה שנתערבה אמרינן שהוא מן הרוב, וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתוה"א לטעמיה דס"ל דאין האיסור נהפך להיתר, הא דמותר חד בתרי, והנ"מ לר"י כל אחד תלינן שהוא מן הרוב אף בגוונא דלא מהני ביטול, כגון מב"מ: ולפ"ז י"ל הא דמצינו לר"י באיזו מקומות דמין במינו בטיל ובדוכתי אחריתי משמע דלר"י גם ביבש ביבש מב"מ לא בטיל לר"י כמו בביצה (ל"ח) בחטין בחטין וכן כאן במנחות בנבלה ושחוטה, ביסוד זה פליגי אם הא דאמרינן כל קבוע כמע"מ דמי ילפינן מקרא דוארב עליו, וע"כ מב"מ דלא מהני ביטול מ"מ יבש ביבש שפיר ר"י מודה דבטיל והיינו דאזלינן בתר רובא, משום דלא אמרינן כל קבוע כמע"מ במקום שלא ניכר האיסור במקומו ובביצה ובמנחות כאן דמשמע דלר"י גם ביבש ביבש מב"מ לא בטיל דסוגיות אלו אזלי לפי הלמוד דין קבוע מקרא דואשריהם, דמשם מוכח דאמרינן דין קבוע אף במקום שלא ניכר האיסור במקומו היכי שאינו בטיל, וע"כ כיון דלר"י מב"מ לא בטיל הדר הו"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי: ובזה יונח לנו דברי התוס' דמנחות הנ"ל דמוכח מדבריהם דאמרינן קבוע כמע"מ אף במקום שלא ניכר האיסור במקומו, ולפמש"כ דבריהם נכונים כיון דסוגיא דכאן אמרינן אף יבש ביבש לר"י מב"מ לא בטיל, א"כ מוכח דהסוגיא דכאן ס"ל דאמרינן קבוע כמע"מ אף במקום שלא ניכר האיסור במקומו, וע"כ שפיר כתבו כיון דאינה בטלה משום דהוי מב"מ הוי קבוע וכמע"מ דמי אף שלא ניכר האיסור במקומו: ב) ולפ"מ שכתבנו, גם יסוד זה בענין ביטול איסור שנחלקו בו הראשונים ז"ל אם האיסור נתהפך להיתר יהי תלוי בזה, דאם ילפינן קבוע מקרא דוארב לחוד, א"כ אין הכרח לומר דהא דאיסור בטל ברוב הוא משום שהאיסור נתהפך להיתר, אלא הטעם הוא משום דאזלינן בתר רובא, ואף שהאיסור לא נתהפך להיתר ובמקומו עומד מ"מ לא אמרינן ביה כל קבוע כמע"מ, דקבוע לא אמרינן רק בשניכר האיסור במקומו, אבל אם לא ניכר האיסור במקומו שפיר בטיל וע"כ חד בתרי בטיל והיינו דאזלינן בתר רובא, וכמו שכתב הרשב"א בתוה"א באסור לאוכלן בב"א, ודו"ק: אולם אם נאמר דכל קבוע כמע"מ אמרינן אף במקום שלא ניכר האיסור במקומו, א"כ ע"כ לומר דהא דאמרה תורה דאיסור בטל ברוב ע"כ משום דאיסור נתהפך להיתר, דאם האיסור היה נשאר בשמו ובאסורו א"כ ליכא למיזל בתר רובא משום דהוי קבוע וכמע"מ דמי, כיון דאמרינן קבוע אף במקום דלא ניכר האיסור במקומו, וע"כ לומר לפ"ז דאיסור נתהפך להיתר וע"כ לא שייך לומר קבוע כיון שאין האיסור עוד: ג) וע"פ האמור יתבארו דברי הרמב"ם שפסק דשחוטה אינה בטלה בנבלה אף דס"ל מב"מ בטיל, מ"מ דבריו נכונים, דלפי מה שפסק הרמב"ם בפ"ה מה' שחיטה דא"א דשא"ש וכמבואר בכ"מ שם. א"כ לדידיה לא נוכל ללמוד דין קבוע מקרא דואשריהם וכמבואר לעיל, ומעתה דין קבוע להרמב"ם ז"ל הוא מקרא דוארב עליו, וכמו שהוא מבואר בגמ' דכתובות (ט"ו א'), וכיון שכן להרמב"ם ז"ל לא חשוב קבוע אלא בשניכר האיסור במקומו, אבל בשלא ניכר האיסור במקומו לדידיה שפיר אזלינן בתר רובא, ולפ"ז עיקר דין ביטול ברוב אינו מוכרח לדידיה לאמר שהוא משום שהאיסור נתהפך להיתר אלא הטעם הוא משום דאמרינן זיל בתר רובא משום דלא שייך לדין קבוע בשלא ניכר האיסור במקומו, וכמבואר כ"ז לעיל: ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דנבלה בטלה בשחוטה משום דהוי מין בשאינו מינו לומר דאם היה מב"מ האיסור לא היה נהפך להיתר וכיון שהאיסור לא נהפך להיתר א"כ נהי דכי נגע בחד מינייהו אזלינן בתר רובא, מ"מ נפק"מ אם נגע בכולהו דאז ליכא הסברא דאזלינן בתר רובא ושפיר מטמא במגע כיון דהאיסור לא נהפך להיתר, לזה כתב הרמב"ם ז"ל דנבלה בשחוטה הוי מין בשאינו מינו, ובאינו מינו לכו"ע האיסור נהפך להיתר דמין האחד מתחזק על אינו מינו ומבטלו ומהפכו, וכמדומה שכן ראיתי בספרי המחברים ז"ל שכתבו, דבאינו מינו לכו"ע האיסור נהפך להיתר, וע"כ אינו מטמא במגע אף אם נגע בכולהו, וזה במגע, אבל במשא אף שהאיסור נהפך להיתר מ"מ במשא מטמא וכמבואר ברא"ש פ' גיה"נ משום דשני טומאות יש וכו' יעו"ש היטב: אולם סוגיא דמנחות דס"ל מב"מ לא בטיל לר"י אף ביבש ביבש, א"כ מוכח מזה דאמרינן דין קבוע אף בשלא ניכר האיסור במקומו, וא"כ מוכרח ע"כ לומר דדין ביטול ברוב הוא משום שהאיסור נהפך להיתר, דאלא"ה היינו אומרין קבוע, וכיון דאמרינן דהאיסור נתהפך להיתר שפיר אמרינן דלרבנן דס"ל מב"מ בטיל לא מטמא במגע כלל אף מב"מ, ואף בנגע לכולהו כיון דהאיסור נתהפך להיתר א"כ ליכא כאן מגע, וע"כ מפרשינן דר"ת אליבא דר"י דמין במינו לא בטיל וכיון דלא בטיל הו"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי אף בשלא ניכר האיסור במקומו, וכמו שכתבו התוס' כאן, אבל הרמב"ם ז"ל לדינא ס"ל דלא קימ"ל כאותה סוגיא וכמבואר לעיל וע"כ שפיר הביא נפק"מ זו בין מב"מ לאינו מינו אף אליבא דידן דקימ"ל מב"מ בטיל, וכמו שנתבאר: ד) וע"פ המבואר אתנו בכ"ז, יש מקום לתרץ קושית התוס' במעילה (כ"א ב') למה ר"ע מתחייב אשם תלוי בהוציא את הראשונה ליבטיל הפרוטה ברובה, ומה שתרצו דמטבע חשוב ולא בטיל כבר תמהו המל"מ בה' מעילה וכל האחרונים דזה אינו אלא מדרבנן. אולם יש לתרץ קושית התוס' ע"פ המבואר בביצה (ל"ז ב') דממונא לא בטיל וא"כ הנ"מ ממון הקדש לא בטיל, וכבר העיר בזה הגאון בעל ש"ש שמעתא ו' והוכיח מקושית התוס' שהקדש יש לו דין איסור ולא דין ממון, ויעו"ש עוד מה שהביא ראיות לזה: אולם לענ"ד דבר זה אם הקדש יש לו דין ממון או לא תלוי בפלוגתא דר"ש בן מנסיא ורבנן בב"ק (ל"ז ב') במזיק הקדש, דלמאן דפטר מזיק הקדש א"כ חזינן דהקדש לא תשוב רשות ובעלים שיתחייבו על נזקיו והתורה לא אחשבה לממון הקדש וע"כ ממילא לא יהבינן להקדש דין ממון רק דין איסור, אבל לרשב"מ שם דס"ל דמזיק הקדש חייב ואדרבה חמור הקדש מהדיוט א"כ ס"ל דיש להקדש דין ממון מדמחייב על נזקיו, וע"כ חשוב שפיר ממון: ולפ"ז לפי המבואר בב"ק (ז' א') דר"ע ס"ל כר"ש ב"מ דמזיק הקדש חייב, וכמבואר בתוס' שם ד"ה ור"ע יעו"ש