מרחשת חלק א קנה

ואף בדבר שלא שייך בו ביטול מ"מ כל שלא ניכר האיסור במקומו שלא דמי לקרא דוארב עליו, שוב ליכא למילף מיניה דין קבוע ואזלינן בתר רובא אף בדבר שלא שייך בו ביטול: ו) אולם לענ"ד יש לנו עוד מקום בתורה אשר ממנו נוכל לדון דין קבוע, ומשם יבואר דאף בשלא ניכר האיסור במקומו כל שלא בטיל חשיב קבוע וכמע"מ דמי, והוא: בע"ז (נ"ג ב') דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש, מכדי ירושה להם מאבותיהם וא"א אוסר דשא"ש ואי משום הנך דמעיקרא בביטול סגי, אלא מדפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו וכו' אימא כל לבהדי עגל נתסרו מכאן ואילך נשתרי מאן מוכח, עכ"ל הגמ', ומסוגיא זו הא מוכח דאמרינן כל קבוע כמע"מ אף במקום שלא ניכר האיסור במקומו, כמו שיבא לפנינו: והדבר קשה, וכי משום דלא מוכח איזו היתה באותה שעה או איזו נעבד קודם או אח"כ נצריך לכל האשרות שריפה, אדרבה כיון דרובן מותרות בביטול בעלמא או לא נאסרו כלל דהא רובן הם לא משעת העגל וא"כ ליבטלו האשרות שניטעו בשעת העגל ברוב האשרות המותרות בביטולא בעלמא: אולם באמת כבר כתבו האחרונים ז"ל דלא שייך ביטול ברוב בקרקע ובמחובר לקרקע וכמו שכתב רש"י בגיטין (נ"ד ב') ד"ה הר"ז לא ילקט דקרקע אינה בטלה וכמו שהביא החוו"ד ביו"ד סי' ק"י סק"ו ולקמן עוד יבואר אי"ה, וכיון דלא שייך ביטול בקרקע שפיר אמרינן מאן מוכח משום דקרקע אינה בטלה ברוב, וע"כ האילנות האסורים אינם בטלים ברוב המותרים: אבל עדיין תיקשי, נהי דאינן בטלין מ"מ בכל חד וחד אילן ניזיל בתר רובא ונאמר דהוא מרוב ההיתר, כיון דלא ניכר האיסור במקומו, ולית כאן דין קבוע, וע"כ צ"ל מכאן כיון דליכא דין ביטול בקרקע שוב אמרינן קבוע כמע"מ אף שלא ניכר האיסור במקומו, והנה יצא לנו מדאמרה תורה ואשריהם תשרפון באש ולא אזלינן בתר רובא, ש"מ מזה דכל דלא שייך ביטול שוב הוי זה קבוע ואמרינן כמע"מ דמי אף שאין ניכר האיסור במקומו, ומכאן נוכל ללמוד דין קבוע לכה"ת כולה דאמרינן קבוע אף בשאינו ניכר האיסור במקומו במקום שלא שייך ביטול: ולפ"ז יש לנו שני למודים לענין קבוע דמקרא דוארב עליו לא שמעינן דין קבוע רק בשניכר האיסור במקומו דומיא דהתם, אולם מקרא דואשריהם שמעינן דין קבוע אף במקום שלא ניכר האיסור במקומו: ז) אבל עדיין צריכין אנו למודעי דלאו אליבא דכו"ע מצינן למילף דין קבוע מקרא דואשריהם בהקדם דברי הר"ן שם שהקשה על הא דאמרינן מכדי א"א אוסר דשא"ש הא קימ"ל דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה וא"כ דילמא ע"י מעשה אסרום, ותירץ דרב יהודא אמר רב דקאמר לה ס"ל דא"א אוסר דשא"ש ע"י מעשה יעו"ש בר"ן ומ"ש בשם הרמב"ן ז"ל: והשתא לפי הני תנאי ואמוראי דס"ל אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה אזדא לה קושית הגמ' מכדי וכו', ושפיר י"ל דכל האשרות כולן אף דהיו של ישראל מ"מ העכו"ם אסרון ע"י מעשה והוי ע"ז של ישראל, ולפ"ז לא מוכח מידי מכאן דקבוע כמע"מ דמי, דבאמת כל האשרות כולן נאסרו משום ע"ז של ישראל ולאו דווקא כל לבהדי עגל וממילא ליכא כאן רוב מותרין, אדרבה רוב הן אסורין משום ע"ז של ישראל: ומעתה לא נשאר לנו למוד לדין דכל קבוע כמע"מ דמי רק מקרא דוארב עליו, ומהלמוד הזה לא ידענו דקבוע כמע"מ דמי בשלא ניכר האיסור במקומו ואזלינן באמת בתר רובא במקום שלא ניכר אף זולת הביטול: ובזה יש ליישב קושית התוס' בכתובות (ט"ו א') לר"ש דדרש וארב עליו פרט למתכוון, א"כ מנ"ל למדרש קבוע כמע"מ דמי, אולם לפמש"כ י"ל דר"ש יליף כל קבוע כמע"מ מהא דואשריהם ור"ש לשיטתו דס"ל ביבמות (פ"ב א') בהמסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו דא"א אוסר דשא"ש, ודעת התוס' שם דזה דאמרינן שם א"א אוסר דשא"ש הוא כמו בכל התורה דא"א אוסר דשא"ש משום דגם איסור כלאים תלי במחשבה, והגאון רע"א ז"ל בתשובותיו סי' קס"ח הוכיח מכאן דר"ש ס"ל דא"א אוסר דשא"ש אף ע"י מעשה ויעו"ש, וכיון דלר"ש א"א אוסר דשא"ש ע"י מעשה, א"כ לדידיה שפיר יש ללמוד קבוע כמע"מ דמי מקרא דואשריהם, ויליף קבוע מכאן: ח) וממילא לר"ש לפי מה שכתבנו דהוא יליף דין קבוע מקרא דואשריהם לפ"ז לדידיה מוכח דאמרינן קבוע כמע"מ אף בדבר שלא ניכר האיסור במקומו, ומיושבת בזה קושית הכרו"פ על התוס' בסנהדרין שהבאנו לעיל שכתבו דמשו"ה הנסקלין בנשרפין ידונו בסקילה ולא אמרינן ליזול בתר רובא משום דכל קבוע כמע"מ דמי, והא היכי שלא ניכר האיסור לא אמרינן קבוע, אולם לפמש"כ א''ש כיון דהא דהנסקלין בנשרפין מארא דשמעתא הוא ר"ש ולר"ש הא לפמש"כ אמרינן קבוע אף בשלא ניכר האיסור, וכיון דבאדם לא שייך ביטול וכמו שכתבנו ע"כ אמרינן כל קבוע כמע"מ דמי אף בשלא ניכר האיסור במקומו: וממילא מיושב מאי דקשיא לן מהא דנזיר דמשמע דלא אמרינן קבוע כמע"מ במקום שלא ניכר האיסור אף באדם שלא שייך בו ביטול דלא כמו שמשמע מתוס' סנהדרין, אבל לפמש"כ א"ש לדידן דקימ"ל אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ממילא לא מוכת מידי מקרא דואשריהם דין קבוע ולא נשאר לנו ללמוד דין קבוע רק מקרא דוארב אשר משם לא ידעינן דין קבוע רק בשניכר האיסור במקומו. אבל במקום שלא ניכר האיסור לא אמרינן קבוע אף בגוונא דליכא ביטול, וע"כ אמרינן שם בנזיר כל דפריש מרובא פריש אף שלא שייך באדם דין ביטול וכמו שנתבאר: ומעתה מה שכתב הר"ש מקינון דמהאי טעמא מותר לחרוש ולזרוע ולא חיישינן שמא נחל איתן הוא, כיון דלא ניכר האיסור במקומו לא אמרינן קבוע והחו''ד השיג עליו דבקרקע לא שייך ביטול, אולם לפמש"כ דאף היכא דלא שייך ביטול מ"מ אזלינן בתר רובא בשלא ניכר האיסור במקומו, א"כ נוחין דברי הר"ש מקינון נהי דקרקע אינו מיבטיל משום שאינו מתערב, מ"מ בתר רובא אזלינן משום דלא שייך לדון דין קבוע במקום שלא ניכר האיסור במקומו: ומה שהביא החוו"ד ראי' מדברי רש"י גיטין (נ"ד ב'), דקרקע אינה בטלה, המעיין ברש"י שם יראה דלא כתב רש"י שם דאינה בטלה מדאורייתא, רק כתב דקרקע חשובה ואינה בטלה והיינו ככל הדברים החשובים שאינם בטלים מדרבנן כמו בע"ח וכדומה, ורק טעות קל נפל ברש"י שם וצ"ל דכ"ז שהיא במקומה מחובר, חשובה ולא בטלה'', ויעו"ש ברש"י ודו"ק: ועיין ב"מ (כ"ב ב') באגא דארעא דיתמי לא מחזקינן ופירש"י אין עלינו להחזיק כל הבקעה בחזקת קרקע של יתומים ולאסור כל התמרים משום ספק קרקע של יתומים, אלא הולכין אחר הרוב יעו"ש, הרי דגם בקרקע אזלינן בתר רובא, אלא שיש לדחות דשם עסקינן לענין התמרים והתמרים הא פירשו ודו"ק, ויעויין שו"ע יו"ד סק"י לענין תערובות חנויות בש"ך שם ומש"כ החוו"ד שם סק"ג, ועיין תוס' ב"ק (ק"ב א') ד"ה הגמ' וא"ת לר"י היך מותרים עצים בא"י וכו' וי"ל דבטלי בעצים דשאר שנים, ומוכח לכאורה מזה דגם מחובר בטל ברוב, ואכ"מ: ועתה