מרחשת חלק א קנד

בגוף וספק בתערובות אסור, כמבואר ביו"ד ובאחרונים שם, וא"כ א"ש פסק הרמב"ם ז"ל והר"ז נכון: ו. א) כעת נעתיק עצמנו לענין אתר, דלפי המבואר דדעת הרמב"ם ז"ל לחלק בין לח בלח ובין יבש ביבש דבלח בלח אמרינן טומאה כמאן דליתא דמי. תתעורר לנו קושיא גדולה היא קושית התוס' במנחות (כ"ב ב') ד"ה ורבי יהודה שהקשו דבגיטין משמע דר"י ס"ל מב"מ בטיל וכן בשבת קמ"ב מעלין את המדומע באחד ומאה, ותרצו לחלק בין לח בלח ובין יבש ביבש, דדווקא בלח ס"ל לר"י דמב"מ לא בטיל אבל יבש ביבש מודה ר"י דבטיל, וחזרו והקשו מהא דנבלה בשחוטה דאמרינן דלר"י מב"מ לא בטיל למ"ד בתר בטיל אזלינן, ותרצו דאיירי בשנימוחה דהוי לח בלח, יעו"ש. אבל לפמש"כ הרמב"ם ז"ל לחלק דבלח בלח גם טומאת משא ליתא א"כ ליכא למימר כתירוץ התוס' דהא עלה דההיא נבלה בשחוטה אמרינן דמטמאה טומאת משא וא"כ על כרחך איירי ביבש ביבש דאי לא"ה אף טומאת משא ליכא. א"כ מוכח דלר"י אף ביבש ביבש ס"ל דמב"מ לא בטיל, וחזרה קושית התוס' לדוכתא. ובאמת לשיטת הרמב"ם ז"ל בלאו"ה ליכא לחלק כמו שחלקו התוס', דהא המל"מ פ"א מה' מטמאי מו"מ שהבאתי לעיל הוכיח דלהרמב"ם אפר באפר או קמח בקמח לא חשוב לח בלח, יעו"ש, א"כ בלאו"ה תשאר קושית התוס' מהא דביצה ל"ח דאמרינן דלר"י חטין בחטין לא בטיל משום דהוי מב"מ, דאף אם איירי בקמח בקמח וכתירוץ התוס', מ"מ הא להרמב"ם ז"ל חשוב יבש ביבש וע"כ להרמב"ם ז"ל ליתא לתירוץ התוס', והקושיא במקומה עומדת מסתירת דברי ר"י בכמה מקומות: וליישב כ"ז נבוא לעיין בעיקר פסק הרמב"ם ז"ל שפסק דשחוטה אינה בטלה בנבלה משום דהוי מב"מ, שהשיג עליו הראב"ד ז"ל דהא ז"א אלא לר"י דס"ל מב"מ לא בטיל וכמבואר בסוגיא דמנחות שם משא"כ לדידן דקימ"ל מב"מ בטיל ליתא להאי דינא כלל דבין נבלה בשחוטה ובין שחוטה בנבלה בטלו ואינה מטמאה במגע, ויעו"ש בהשגת הראב"ד ומה שכתב הכ"מ להציל את רבנו ז"ל: וביישוב פסק הרמב"ם ז"ל בזה נקדים מה שכתבו התוס' בכמה דוכתי ומהם בחולין (צ"ה א') ד"ה ספקו אסור אף דאמרינן כל קבוע כמחצה ע"מ דמי מ"מ אמרינן דמדאורייתא חד בתרי בטיל משום שמעורב האיסור ואינו ניכר במקומו ולא אמרינן קבוע רק בשניכר האיסור במקומו כמו בחנויות דנכרת חנות הנבלה, יעו"ש, וכן הוא מוסכם מכל הראשונים ז"ל: אולם יש בענין זה חקירה עצומה ראוי להתבונן בה. הא דאמרינן דכל שלא ניכר האיסור והוא מעורב לא אמרינן קבוע אם הוא מטעם דבטיל ברוב וע"כ ממילא א שייך לדון בזה דין קבוע כיון שבטיל אין כאן איסור כל ולא שייך בזה לומר קבוע, אבל אם נמצא דבר שאינו ראוי להתבטל ושם איסורו ישאר עליו לעולם וכיון שעדיין באיסורו עומד ויש כאן איסור במקומו שוב נאמר כל קבוע כמע"מ דמי, כיון דיש כאן איסור קבוע אמרינן כל קבוע כמע"מ אף שאינו ניכר במקומו, דכל מעלת שאינו ניכר דלא אמרינן קבוע הוא מטעם ביטול ברוב, אבל אם נמצא דבר שאינו יכול להתבטל שוב ממילא אין נפק"מ בין ניכר ובין אינו ניכר ובכל ענין חשוב קבוע, או דילמא אף בענין שאינו יכול להתבטל מ"מ דין קבוע לא נאמר אלא בשניכר האיסור במקומו אבל בשאינו ניכר במקומו לא אמרינן קבוע, והדרינן לדינא דכל דפריש מרובא פריש אף בענין שהאיסור אינו יכול להבטל, ואף שהאיסור נשאר באיסורו ובמקומו מ"מ אמרינן כל דפריש מרובא פריש: ג) וכד נעיין בזה באיזה מקומות בש"ס ובתוס' נמצא בחקירה זו לכאורה דברים נראים כסותרים זה את זה בחקירה הזאת: והנה נביא ראשונה מענין שאנו עסוקים בו וממקומו הוא מוכרע ממה שכתבו התוס' במנחות (כ"ג א') ד"ה שחוטה וז"ל: והיכא דקבעי ברשוה"ר ואינו יודע באיזו מהם נגע ספקו טהור דכל קבוע כמע"מ דמי היכי דאפשר להיות כזה וכו', עכ"ל התוס', ולכאורה דברי התוס' מתמיהים לפי הכלל אשר השרישונו ז"ל בכל התורה דלא אמרינן קבוע כמע"מ אלא בשניכר האיסור אבל בשלא ניכר האיסור ל"א קבוע, א"כ כאן שאין ניכר השחוטה בין הנבלה לית לן למידן דין קבוע והי"ל לילך אחר הרוב ונבלה היא ואף ברשוה"ר טמא: אולם מזה יצא לנו לפשוט כסברא הראשונה שכתבנו, דכל עיקר טעם דלא אמרינן קבוע בשאינו ניכר במקומו הוא מטעם שבטל ברוב, אבל אם אינו בטל אז אנו אומרין קבוע אף בשלא ניכר במקומו, ומעתה א"ש דברי התוס' כיון דאמרינן כאן דשחוטה אינה בטלה בנבלה משום דהוי מב"מ, שוב אמרינן כאן קבוע כיון דלא מהני כאן ביטול חזר להיות קבוע אף בשאינו ניכר במקומו, ושפיר כתבו התוס' דהוי קבוע כמע"מ: ד) שוב נראה ראי' לסברא זו ממאי שכתבו התוס' בסנהדרין (פ' ב') ד"ה הנסקלין דמשו"ה אין הנסקלין נדונין בשריפה כרוב הנשרפים משום דהוי ליה קבוע כמע"מ דמי, וכבר תמה הכרו"פ סי' ק"י דהא כה"ג לא אמרינן קבוע כיון דלא ניכר האיסור במקומו, אולם לפי האמור י"ל כיון דבאדם לא שייך ביטול ואינו דומה לשאר בע"ח דבטלין מדאורייתא, וא"כ כיון דלא שייך בו ביטול שוב הו"ל קבוע כמע"מ אף שאינו ניכר במקומו ונוחין דברי התוס' *). ובזה יש לקיים גם מה שכתבו התוס' בכתובות (כ"ט א') ד"ה ועל הכותית דלמ"ד עבד ושפחה נתערבו בהן אי דאזלי איהו לגבה הו"ל קבוע וכמע"מ דמי, יעו"ש. והא התם ג"כ לא ניכר האיסור במקומו ואעפ"כ כתבו דהוי קבוע. אולם לפמש"כ דבאדם לא שייך ביטול שוב הו"ל דין קבוע וא"כ הנ"מ כיוון דלא שייך ביטול שפיר הו"ל קבוע וכמע"מ דמי: אולם אף שמצאנו סמוכות לזה מדברי תוס' אלו, אבל כנגד זה מצינו סתירה מגמ' דנזיר י"ב שם, דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דאסור בכל הנשים שבעולם, שהקשו התוס' שם כו"ע יאסרו ליקח נשים, ותרצו משום דמדאורייתא גם הוא שרי ליקח אשה משום דאזלינן בתר רובא ולא אמרינן כאן קבוע משום דקבוע לא אמרינן אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההיתר לעצמו, אבל כשאין האיסור ניכר לעצמו לא אמרינן קבוע וכו', יעו"ש. הרי אף שבאדם לא שייך ביטול לפ"מ שכתבנו לעיל מ"מ כתבו התוס' דלא אמרינן קבוע משום שלא ניכר האיסור במקומו, ויהי' מבואר מדברי התוס' אלו היפך הסברא הראשונה דאף בגוונא דלא שייך ביטול מ"מ לא אמרינן קבוע, דדין קבוע לא הוי בשאין ניכר האיסור במקומו אף זולת טעם הביטול, וכבר הרגיש בזה הכרו"פ שם: ה) וליישב הסתירות בזה נראה דדבר זה אם היכי דלא שייך ביטול אם יש לדון דין קבוע בשלא ניכר האיסור במקומו, יבואר לנו ממקום שאנו למדים דין קבוע, דלפי המבואר בש"ס כתובות (ט"ו א') דעיקר דין קבוע ילפינן מקרא דוארב עליו דתשעה ישראלים וחד נכרי הוי קבוע ואין נהרג עליו משום דכל קבוע כמע"מ דמי ומשם ילפינן דין קבוע בכל התורה, והרי הר"ן פ' גיה"נ כתב דדין קבוע הוי חידוש ואין לך בו אלא חידושו, יעו"ש ולפ"ז כיון דלא מצינו למילף לדון דין קבוע אלא מה שנמצא בו. א"כ בהא דוארב עליו דמשום הוא עיקר דין קבוע ושם הא מיירי בשניכר האיסור במקומו א"כ ממילא לא נוכל ללמוד ממנו דין קבוע במקום שלא ניכר האיסור במקומו, ואף *) שוב עיינתי בכרו"פ על מקומו וראיתי כי כתב כן ליישב דעת התוס' כמו שכ' ותמה ג"כ מהא דנזיר שסותר זה, יעו"ש: