מרחשת חלק א קנג

גדולה ועצומה, וכן הקשו התוס' כאן בבכורות, יעו"ש: אבל לדעתי לולא דברי הרשב"א ז"ל הייתי אומר דדברי רש"י ז"ל נכונים וישרים והם מתפרשים ועולים יפה ע"פ * המבאר במנחות (כ"ד ב') שני סדינין המקופלין ומונחי זה על זה וישב זב עליהם העליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס, יעו"ש, דטומאת מדרס ומגע מדרס חלין בב"א, וע"כ כשעשאו וילון דנטהר מן המדרס מ"מ טומאת מגע נשארה עליו משום דחלה עליו גם טומאת מגע, ויעויין עוד חולין (ע"ב ב') ובתוס' שם ד"ה אבל: וז"ל רש"י ז"ל חולין שם (ע"א א') ד''ה עד לכלב דלא גריעה ממגע נבלה שהוא ראשון לטומאה ומטמא אוכלין וכו' עכ"ל, שמענו מדבריו דמשו"ה הנבלה מטמאה טומאה קלה משום דנטמאה במגע נבלה ומעתה דבריו ז"ל מבוארין מעצמם ע"פ סוגיא דמנחות הנ"ל דטומאה חמורה וטומאה קלה חלין בב"א, וא"כ כאן בשעה שמתה הבהמה ונעשה בנלה ירדה עליה טומאה חמורה של נבלה וגם טומאת מגע נבלה במה שנגע בשרה זה בזה בשעה שנעשה נבלה וחלו עליה טומאת נבלה וטומאת מגע נבלה בב"א, ולא מיבעי לר"מ דס"ל בחולין (ע"ב ב') שם דמגע ביהס"ת הוי מגע א"כ גם כאן פשוט דהוי מגע, אלא אפי' לרי"ו דס"ל דמגע ביהס"ת לא הוי מגע מ"מ הא אי אפשר שבשעה שמתה ונעשה נבלה לא נגעו מקומות הגלויים בה, רגליה או שפתיה זו בזו וא"כ נעשה כאן מגע נבלה במה *שנגה בעצמה *), ומכש"כ לשיטת הרב ר' שמעון בתוס' חולין שם דלא אמרינן שבעה לה טומאה בטומאה הבאה מגופו, א"כ אף אם לא נגעה בעצמה בשעת מיתה, מ"מ מקבלת טומאת מגע אח"כ, ויעו"ש בתוס' ד"ה אבל, וא"כ שפיר כתב רש"י ז"ל דיש כאן מגע נבלה משום שקבלה טומאת מגע מעצמה וכמבואר, וע"כ כיון דכל אוכל מטמא טומאת אוכלין עד שיפסל מאכילת כלב, כמבואר בפסחים (מ"ה ב') כיון שהיתה לו תורת אוכלין מקודם והנ"מ הנבלה שקבלה טומאת מגע מעצמה אין נפקעת טומאתה ממנה עד שתפסל מאכילת כלב כמו שאר אוכלין, וזה לענ"ד ברור בכוונת רש"י ז"ל: ובזה מיושב נמי מה שראיתי בחדושי רמב"ן חולין שם שהביא בשם רבותינו בעלי התוס' ז"ל שהקשו ג"כ לפירוש רש"י מסוגיא דבכורות דניחא ליה לב"פ הא דאינו מטמא לא במגע ולא במשא, דמ"מ יטמא אוכלין ומשקין, ומשמעות אינו מטמא משמע אינו מטמא כלל, אולם לפמש"כ דהטעם הוא משום מגע נבלה א"כ בחררת דם דהוי טומאה בלועה ודאי אינה מקבלת טומאה במעי בהמה והוי כשתי טבעות וכו', והבן היטב: ה) ומעתה לפי המתבאר כוונת רש"י ז"ל דמשו"ה ב"פ מטמא טומאת מגע אוכלין ומשקין משום דיש על הנבלה טומאת מגע נבלה ג"כ, א"כ אין זה אלא בשכבר חלה עליה טומאת נבלה והיה לה ממי לקבל טומאת מגע נבלה, אבל כאן בעובר במעי אמו שכ"ז שהיה במעי אמו לא חלה עליו טומאת נבלות, א"כ אין כאן טומאת מגע נבלה כיון שהסריח מקודם לא חלה עליו טומאת נבלות, וא"כ לית ליה ממי לקבל טומאת מגע נבלה, כיון דלא היה כאן טומאת נבלות כלל דבמעי אמו טהור הי' מטומאת נבלה, ונדחה מה שכתבתי לפרש דאתחזי אגב אמו מהני לקבל טומאת מגע לטמא אוכלין ומשקין, דלפי המבואר ליכא כאן טומאה כלל וע"כ לומר דאיתחזי אגב אמו מהני באמת לטמא טומאה חמורה, וכמו שמבואר מדברי רש"י ז"ל כאן ד"ה הסריחה יעו"ש, ומעתה קמה קושיתי וגם נצבה הא הוי סרוחה מעיקרא, וצע"ג: ושו"ר דיש לקיים תירוץ זה דמשום הכא מטמא טומאה קלה משום דסופה לטמא טומאה חמורה והיינו אם תצא לחוץ תכמא משום נבלה שוב אינה צריכה לא הכשר מים ולא הכשר שרץ כדאיתא בנדה (נ"א א'), ועיין בחולין (קכ"ט א') דסופה לטמא טומאה חמורה גם אם ע"י איזה מעשה תבוא עליה טומאה, אינה צריכה הכשר ולא מגע שרץ משום דמטמאה ג"כ טומאה חמורה, ולא שייך כאן כששימש מעשה עץ שימש דזה אינו דכאן אינו מטמא משום נבלות אם לא היה עליה תורת בשר ולא היה ראוי לגר, וכמש"כ התוס' בחולין (ע"ג ב') ד"ה ס"ד דכה"ג היכא שצריך שגם מקודם יהיה ראוי לאכילת אדם, אז אף אם פקעה טומאה חמורה לא פקעה טומאה קלה כמו במי חטאת, יעו"ש, ואין צריך הכשר מים ולא הכשר שרץ, יעו"ש. ועיין זבחים (ק"ה א') ואכ"מ: ז) ואזכיר מילתא דתמיהא לי בההיא ענינא דבכורות, דבנזיר (נ' א') איבעי לן אי גמירי דין נצל בבהמה או לא, ולענ"ד קשה אם אין דין נצל בבהמה א"כ למאי איצטריך ר' יוחנן בבהמה ששפעה חררת דם דאינה מטמאה במגע ובמשא לטעמא דביטול ברוב, תיפוק ליה כיון שנימוח הולד הו"ל נצל ואין דין נצל בבהמה. ומה שיותר קשה לפי מה שכתבו התוס' בנדה (כ"ז א') ד"ה מאי טעמא, שהשיגו על פירש"י דהתם, וכתבו בשם ר"י דאין דין נצל בנפל משום דלא נגמר, וע"כ אינו טמא התם בולד אדם אלא מטעם מת שלם, יעו"ש, וכיון דאין דין נצל בנפל וא"כ אף אם גמירי דין נצל בבהמה מ"מ הא בנפל לא שייך דין נצל לפ"מ שכתבו התוס', וא"כ ליכא לטמויי בנבלה כלל דהא כאן ליכא למימר דמטמא מחמת נבלה שלמה, דזה לא מצינו גבי נבלה, דדווקא גבי מת מצינו דמטמא מת שלם אף שאין בו כזית, אבל נבלה טומאתה בכזית בשר, דאל"כ לא הועילו גם התוס' בתירוצם על קושיתם בהא דשליא, דלא שייך סרוחה ואעפ"כ מהני ביטול ברוב ותרצו משום דמת כיון שנתבטל אינו חשוב מת שלם, ואם נאמר דגם בנבלה הטעם שמטמא מחמת מת שלם, וא"כ שפיר מהני טעמא דביטול ברוב גם בנבלה שאינה עוד נבלה שלמה כמו במת, וע"כ דבנבלה מטמא ג"כ מתורת כזית בשר, וזה לענ"ד קשה, הא הוי נימוח וא"כ יש לו דין נצל ואין נצל בבהמה או בנפל, וצע"ג: ח) שוב התבוננתי דמכח קושיתי זו יש ליישב בזה ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל בהא דפסק דחררת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא משום דבנזיר שם הוא איבעיא דלא איפשיטא אם יש תורת נצל בבהמה או לא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שאר אבות הטומאה הי"ג דהוי ספק, ולפ"ז יש לומר דקושית הגמ' כאן הוא לפי הצד אם נאמר דיש תורת נצל בבהמה ע"כ מקשה לרי"ו דס"ל דזה וזה לכלב אמאי לא תטמא משום משא, אבל אם נאמר שאין תורת נצל בבהמה לא קשיא מידי, והנה התוס' כאן כתבו דהא דמטמאה במשא נבלה בשחוטה הוא מדרבנן אבל מדאורייתא גם לטומאת משא בטלה יעוש"ה, ולפ"ז ניחא שפיר מה שפסק הרמב"ם ז"ל דאינה מטמא במשא משום כיון דהא אם יש תורת נצל בבהמה הוי ספקא דדינא, וא"כ כאן דמדאורייתא בלא"ה אינה מטמאה משום דבטל ברוב ורק מדרבנן, וא"כ לענין דרבנן הא הוי ספיקא דרבנן ולקולא, ושפיר פסק הרמב"ם ז"ל דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ואף דהוי ספק בגוף וספק בתערובות דלא אמרינן בזה ספיקא דרבנן ולקולא, כמבואר ביו"ד סי' ק"י, מ"מ יש לחלק חדא דלא אמרינן כן אלא באיסור אבל בטומאה לא משום דאפושי טומאה לא מפשינן, כמו דאיתא בביצה (ז' א') וברש"י שם וכמו שכתבו התוס' בחולין (פ"ו ב') יעוש"ה, ועוד והוא הנכון, דעד כאן לא אמרינן ספק בגוף וספק בתערובות אסור דווקא בנודע הספק קודם התערובות דאיתחזק ספק איסור תורה קודם, אבל כאן הא הספק תורה נולד אחר התערובות דכה"ג לא אמרינן ספק *)ועיין כעין זה פ"ג דטהרות מ"א הרוטב וכו' קדשו הרי אלו שניים, ועיין שו"ת ח"ס יו"ד סי' של"ז: *המבואר *ומונחים *והתחתון *ונעשה נבלה *שנגעה