מרחשת חלק א קנב

בחררת דם שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא שלא על דרך הר"י קורקס ז"ל שמחלק בין לח ובין יבש, ונציע בזה הסוגיא דבכורות שם וז"ל הגמ' בקצור: והא תנן בהמה גסה ששפעה חררת דם וכו' ותני עלה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא שאני הכא דהו"ל טומאה סרוחה, הניחא לבר פדא דאמר טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב הא לא חזיא לגר אלא לר"י דאמר אחד זה ואחד זה עד לכלב הא חזיא לכלב קשיא. גופא בר פדא וכו' מ"ט דב"פ דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר וכו' הראוייה לגר קרוי נבלה שאינה ראוי' לגר אינה קרוייה נבלה, ואידך למעוטי היכא דהסריחה מעיקרא ואידך הסריחה מעיקרא לא צריך קרא עפרא בעלמא הוא, תנן בהמה גסה וכו' וכו' לא במגע ולא במשא ואמר ר"י משום ביטול ברוב נגעו בה תיפוק ליה דלא איתחזי כלל הא נמי איתחזי אגב אמו, עכ"ל הגמ': וזה לי ימים רבים נתקשיתי בתירוץ הגמ' דמשני הא נמי איתחזי אגב אמו, הא שנינו במשנה חולין (ע' ב') בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו וכו' טהור ומבואר שם מגמ' דטהור לא מטעם טומאה בלועה אלא מטעם ק"ו אם הועילה לו אמו להתירו באכילה לא תועיל ליה לטהורי מידי נבלה ויעו"ש ברש"י ובתוס', ולפ"ז מאי יועיל לנו כאן מאי דאיתחזי אגב אמו לטמאות טומאת נבלות מאחר דבשעה שהיה במעי אמו טהור הי', ואחר שיצא ממעי אמו כבר הי' נבלה סרוחה, וא"כ אכתי הוי הסריחה מעיקרא כיון דהסריח קודם שחל עליו טומאת נבלות וכמו שפירש רש"י שם הטעם שהסריחה מעיקרא לא מטמאה דלעולם לא ירדה לידי טומאה בשעה שהיתה ראויה לגר, וא"כ הנ"מ בשעה שהיתה ראוייה לגר לא היתה עליה טומאת נבלות, ואכתי הוי סרוחה מעיקרא, וזו קושיא עצומה: ב) ומתוך חומר הקושיא נראה לי, הנה שיטת רש"י ז"ל כאן דב"פ דאמר טומאה קלה עד לכלב היינו שמטמאה במגע עד שתפסל מאכילת כלב, וכוונת רש"י ז"ל מבוארת יותר (בחולין ע"א) מדבריו שם ד"ה אלא לב"פ שמטמאה במגע כאוכלין טמאין לטמא אוכלין ומשקין, ואף דאינה מטמאה טומאת נבלה, מ"מ כ"ז שלא נפסלה מאכילת כלב וחשובה אוכל חשובה לטמא אוכלין ומשקין, דלענין זה לא ניטלה ממנה טומאת נבלה, ויעו"ש ברש"י. לפ"ז נראה לענ"ד, דיש מקום לומר לכאורה כיון דחזינן דלב"פ דלא חשוב לדידיה נבלה מיד שאינה ראויה לגר ומ"מ לענין לטמא אוכלין ומשקין חשובה נבלה, הנ"מ לר"י דמוקי קרא לסרוחה מעיקרא דאינה חשובה נבלה אם אינה ראויה לגר, מ"מ לענין לטמא טומאת אוכלין ומשקין חשובה נבלה גם היכא שהסריחה מעיקרא, דבסברא זו לא פליגי ב"פ ור"י, וכמו דלב"פ לא חשוב נבלה שאינה ראויה לגר אף בשלא הסריחה מעיקרא ומ"מ מטמאה אוכלין ומשקין, הנ"מ לר"י דלדידיה לא תשוב נבלה שאינה ראויה לגר אם היתה סרוחה מעיקרא, מ"מ מטמאה במגע והיינו אוכלין ומשקין לפי שיטת רש"י: אולם באמת אין הדבר כן ואין הדמיון עולה יפה, וברור הוא שיש לחלק דדווקא בנבלה שלא הסריחה מעיקרא א"כ נחתה עליה תורת אוכל כשהיתה ראויה לגר, וכיון שאינה יוצאה מתורת אוכל עד שתפסל מאכילת כלב כמבואר בפסחים (מ"ה ב') כל אוכל המיוחד לאדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב, ע"כ שפיר מטמאה לב"פ אוכלין ומשקין כמו שאר אוכלין טמאין שמטמאין אוכלין ומשקין עד שיפסלו מאכילת כלב, אולם בשהסריחה מחיים דלעולם לא ירדה עליה תורת אוכל דמחיים אין תורת אוכל עלה כמבואר בכמה דוכתי, ועיין (נדה נ"א) מחשבת חיים לא שמה מחשבה וכשמתה כבר לא היתה ראוייה לגר מקודם, וא"כ נמצא דמעולם לא ירדה עליה תורת אוכל דמחיים לא היתה עליה תורת אוכל, ובשעה שמתה שהיתה ראויה להיות אוכל כבר אינה ראויה לאוכל אדם וא"כ מעולם לא ירד עליה תורת אוכל אדם והוי כמאכלי בהמה שאינם ראויים לאדם שאינם מטמאין טומאת אוכלין הואיל ואינן אוכל אדם, ולא דמי לכל אוכלין שמטמאין טומאת אוכלין עד שיפסלו מאכילת כלב, היינו משום דהיה עליהם מכבר תורת אוכל אדם קודם שנפסלו, וע"כ לא נפקע מהם תורת אוכל עד שיפסלו מאכילת כלב, משא"כ בסרוחה מעיקרא, דמעולם לא היה עליה תורת אוכל אדם, וע"כ ודאי אינה מטמאה גם טומאת מגע, היינו אוכלין ומשקין, וז"ב: ג) ומעתה אומר אני, דזה ודאי דלא מטמאה טומאה חמורה היינו טומאת משא משום דאיתחזי אגב אמו דהא זה דומה להסריחה מעיקרא, כיון שהסריחה עוד קודם שתחול עליה טומאת נבלות דבמעי אמו טהור הי' וכקושיתנו לעיל, ומאי דמשני הא נמי איתחזי אגב אמו היינו לומר, כיון שהיה ראוי במעי אמו לגר קודם שהסריח וא"כ חלה עליו תורת אוכל במעי אמו דהא מת היה במעי אמו, וא"כ ירדה עליו תורת אוכל קודם שהסריח, וכיון שכבר ירדה עליו תורת אוכל קודם שפיר מטמא טומאה קלה היינו טומאת מגע באוכלין ובמשקין כיון שכבר ירדה עליו תורת אוכל קודם שנעשה סרוחה, א"כ הוי כמו לב"פ דמטמאה טומאת מגע לטמא אוכלין ומשקין עד לכלב והנ"מ תטמא טומאת מגע מיהת, וע"כ שפיר הוצרך ר"י לטעם דביטול ברוב כדי שלא תטמא טומאת מגע ג"כ היינו אוכלין ומשקין, וקושית הגמ' היתה משום דס"ד דלא איתחזי כלל והיינו דמעולם לא היה עליו תורת אוכל וע"כ הר"ז דומה לסרוחה מחיים דלא מטמאה טומאת מגע לטמא אוכלין ומשקין, וע"ז תירץ הש"ס דכאן היה עליה תורת אוכל קודם שנסרח שהיה ראוי במעי אמו וא"כ שפיר מטמאה טומאת מגע, וע"כ הוצרך ר"י לטעם ביטול ברוב כדי שלא תטמא במגע ג"כ: ולפ"ז נכון פסק הרמב"ם ז"ל שפסק דחררת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, אף דטומאה כמאן דאיתא דמי, דלפי האמור פסקו עולה יפה דלטומאת משא בלא"ה לא מטמאה משום דהוי טומאה סרוחה מעיקרא, וכמו שכתבנו, ולא צריך לזה כל ביטול דבלא ביטול אינה מטמאה במשא מחמת סרוחה, וטעם ביטול ברוב אין אנו צריכים רק לענין טומאת מגע לטמא אוכלין ומשקין, וע"ז שפיר מהני ביטול ברוב דלענין טומאת מגע מהני שפיר ביטול כמו נבלה בשחוטה, וטומאת משא בלא"ה ליכא וכמו שנתבאר, וס"ל להרמב"ם ז"ל דהא דסלקא הגמ' לעיל בקושיא אליבא דר"י דאמר אחד זו וכו' עד לכלב הוא קודם שמסיק הגמ' דר"י מודה בסרוחה מעיקרא דאינה מטמאה טומאת נבלות, אבל אחר שמסיק כאן דבסרוחה מעיקרא ליכא גם לר"י טומאת נבלות, ממילא ליכא כאן טומאת משא משום סרוחה מעיקרא, ולענין טומאת מגע מהני שפיר טעמא דביטול ברוב, ושפיר פסק הרמב"ם ז"ל למסקנא דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא: ויש הוכחה לזה מהא דמסיק הגמ' כאן קשיא ולא קאמר תיובתא, אשר מזה נראה דאינה קושיא גמורה, אבל רק עלתה בקושיא לפי שעה, כמו שכתב רשב"ם ב"ב (נ"ב ב') ד"ה קשיא בשם ר"ח דהיכא דעלתה בקושיא לא בטלו דבריו לגמרי דאמרינן לא הוי ברירה להן דבטלה שמועה זו לגמרי, אלא לא אשתכח פרוקא בההיא שעתא דתליא וקיימא, יעו"ש: ד) אמנם, אף שלכאורה זה יישוב נאה ומתקבל לדעת הרמב"ם ז"ל, מ"מ נלע"ד דאי אפשר לומר כן, דבאמת דעת רש"י דמפרש דטומאה קלה היינו טומאת מגע לטמא אוכלין ומשקין. אין לה כל מובן, וכמו שהרבה לתמוה עליו הרשב"א ז"ל בחדושיו לחולין (ע"א א') דמאי שנא אדם מאוכלין ומשקין, אם נתמעטה נבלה זו מלטמא אדם ודאי מכל טומאה נתמעטה, ואם לא נתמעטה מלטמא אוכלין אמאי נתמעטה מלטמא אדם, יעו"ש, וקושית לכאורה