מרחשת חלק א קנא

טהורה ומקור מקומו טמא הוי תרתי דסתרי, וכמו שנתבאר: ובזה יבואר על נכון אף דכבר איפלגו רשב"ג ורבי בדין זה אם מקור מקומו טהור לקמן (ס"ו א') ותרתי ל"ל, אולם לפי דברינו אין כאן עיקר מחלוקתם בזה, אלא שרבי השיבו לרשב"ג עפ"י מה ששמע ממנו דעתו דלקמן דמקור מקומו טמא, וא"כ ע"כ יש לו לומר לפי שיטתו דאם יש לה ווסת חוששת לווסתה משום דאין כאן ביטול משום דהוי מין במינו, כיון דמקור מקומו טמא: ובזה היינו יכולין ליישב לשון הרמב"ם ז"ל פ"ח מה' א"ב הי"ד שכתב וז"ל: וכן האשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אע"פ שראתה בשעת ווסתה היא טהורה והדם טהור שהווסתות מדבריהם וכו' עכ"ל. וכבר עמד הגאון בעל נוב"י מה"ת יו"ד סי' צ"ז לאיזה צורך השמיענו כאן הרמב"ם דין הדם, דהא לא איירי כאן בדין טומאה וטהרה אלא בדין טומאת אשה לבעלה, ומאי שייטיה דדם כאן, אבל לפי דברינו מדויק היטב לשונו ז"ל, דכל עיקר טהרת האשה כאן הוא דווקא אם הדם טהור אבל אם הדם טמא שוב אין מקום לטהר האשה ג"כ משום דהוי מב"מ ולא בטיל וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל פ"א מה' אבות הטומאה הי"ז דשחוטה אינה בטלה בנבלה משום דהוי מב"מ ויעויין שם השגת הראב"ד, וע"כ כתב הרמב"ם ז"ל דהדם טהור, ומשום זה ג"כ האשה טהורה וכמו שנתבאר, ודו"ק. אלא לפי מה שנבאר לפנינו דבריו אלו שבפ"א מה' אבות הטומאה הנ"ל אין לישב כן: ד. א) והנה לעיל יישבנו דעת הרמב"ם ז"ל שמחלק בין לח בלח ובין יבש ביבש דבלח בלח פסק דטומאה כמאן דליתא דמי והבאנו סמוכים לזה אולם כעת ראיתי דדברי הרמב"ם ז"ל סותרים את עצמם ממה שפסק בפט"ז מה' טומאת אוכלין דהלוקח ציר מעם הארץ וכו' דלקדרה מצא מין את מינו וניעור ונמצאו רוב המים טמאים, והא בסוגיא דבכורות שם מבואר דז"א אלא משום דאמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי, וע"כ אמרינן מצא מין את מינו וניעור, אבל אם אמרינן טומאה כמאן דליתא דמי לא אמרינן מצא מין וכו', יעו"ש, וא"כ לפי דעת הרמב"ם דס"ל דלח בלח טומאה כמאן דליתא קשה איך פסק כאן דמצא מין את מינו וניעור, הא מים בציר לח בלח הוי ולא אמרינן מצא מין את מינו, כיון דבלח בלח טומאה כמאן דליתא דמי: ומתוך חומר הקושיא נראה ליישב קצת, עיין שם בסוגיא דר"ד הביא לי ראי' לאביי דאמרינן טומאה כמאן דאיתא ממשנה דסאה תרומה וכו', והשיב לו אביי אם טומאה עוררת טומאה טהרה עוררת טומאה, יעו"ש, ולהבין החלוק שבין טומאה עוררת טומאה ובין טהרה עוררת טומאה, דלכאורה דמ"מ מינו הוא ומצא את מינו וניעור: ונראה דטומאה עוררת טומאה א"ש אף דאמרינן טומאה כמאן דליתא מ"מ כשנוסף עוד טומאה אמרינן מצא מין וכו' וניעור, והיינו כמו שכתב הרא"ש פ' גה"נ דאף דאמרינן דהאיסור נהפך להיתר והוי כמאן דליתא מ"מ אמרינן מצא מין את מינו וניעור משום מכיון דמצא את מינו הוי כמו שהוכר האיסור אח"כ ולא חשוב עוד בטול, יעו"ש באורך, וע"כ הנ"מ כשנתוסף עוד טומאה הוי כמו שניכר האיסור ואינו בטל עוד, אולם בטהרה עוררת טומאה שפיר ניחא דלא אמרינן, והוא ע"פ מה דאיתא במנחות דר' חנינא סובר דבתר בטיל אזלינן ואם הבטל אינו יכול להיות כמבטל שוב הוי מין בשאינו מינו, ולפ"ז נראה דהנ"מ בציר שלקח מעם הארץ דהמים שבציר שהם טמאים אי אפשר להיות כהמים שהוסיף כעת, דהמים הטמאים אי אפשר להם להיות טהורים לעולם, שאין להם שום טהרה בעולם, ואף דסלקא להו השקה זה לא חשוב אפשר להיות טהור, דהא הטעם דמהני השקה הוא משום דהוי זריעה ונעשו מחוברים ובטלה מהם תורת משקה שכן מבואר ברש"י פסחים (ל"ד ב') ד"ה מי החג, דטעמא דהשקה דזו היא זריעתן שעברו עליהן מי המקוה ונעשו חבור ובטלו, והר"ז דומה למה שכתבו התוס' דמשקין לא חשוב אפשר להיות כמוהו משום דלכי מסרחי אין שם משקין עליהם, יעוין מנחות (כ"ב ב') תוס' ד"ה ורבי יהודה, והנ"מ משום זה לא חשוב להיות כמוהו, ולא דמי לנבלה דחשוב אפשר להיות כמוהו משום דלכי מסרחי פקעה מינה טומאה, משום דשם ישנה כמו שהיתה בעולם בפני עצמה וע"כ חשוב אפשר להיות כמוהו: ב) ולפ"ז כיון דאזלינן בתר בטיל שפיר קאמר אביי דאין טהרה עוררת טומאה ול"א דמצא מין את מינו, משום דבאמת אינו מינו, דמים הטמאים א"א להו להיות טהורים ואזלינן בתר בטיל, וא"כ לא שייך לומר מצא מין את מינו וניעור דהא אם המים הטהורים יעוררו את המים הטמאים לטומאה, א"כ כשיעוררו שוב הוי מין בשאינו מינו וממילא אינם יכולים לעורר ממ"נ, וע"כ מאי דאית ליה לר"ד מצא מין את מינו וניעור הוא משום דס"ל טומאה כמאן דאיתא, וע"כ אין צריך לעורר את הטמאה אלא את המים שנתבטלו ומים במים שפיר הוי מב"מ ואמרינן מצא מין את מינו וניעור דהטומאה אין צריך לעורר כלל כיון דהטומאה כמאן דאיתא ולא נתבטלה מעולם, וכיון שניעורו המים חזרה הטומאה למקומה דלעולם לא נתבטלה אלא המים הוא שנתבטלו ונעשו ציר וציר לאו בר קבולי טומאה, אבל מכי מצאו מין את מינו נעשה מים וחזרה לו טומאתו וכמו דאיתא בפ"ג דטהרות מ''א הרוטב וכו' קרשו ה"ה שניים, נימוחו וכו' ויעויין ר"ש שם מ"ב, מים טמאים שהגלידו טהורים נימוחו חזרו לטומאתם הישנה וה"נ כ"ז שהוא ציר אין לו טומאה, חזר ונעשה מים חזר לטומאתו הישנה, אבל אם אמרינן טומאה כמאן דליתא, א"כ צריך לעורר את הטומאה ג"כ, שגם הטומאה נתבטלה וליתא, ומים טהורים לא יוכלו לעורר את המים טמאים, משום דהוי מין בשאינו מינו ולא אמרינן מצא, וע"כ צ"ל דטומאה כמאן דאיתא דמי. אולם כ"ז אי אמרינן דאזלינן בתר בטיל שפיר י"ל דהטהרה עם הטומאה הוי מין בשא"מ, אבל אם אזלינן בתר מבטל וכדעת רב חסדא במנחות שם א"כ שוב הוי המים הטמאים עם הטהורים מין במינו משום דאפשר להמים הטהורים להיות כטמאים דהטהורים ג"כ יוכלו לקבל טומאה ולהיות טמאים, וכיון דאזלינן בתר מבטל שפיר אמרינן מצא מין את מינו וניעור אף דאמרינן טומאה כמאן דליתא דמי, מ"מ כשמצא מין את מינו שוב הוי כמו שהוכר האיסור, וכמו שכ' הרא"ש, וכיון שהמים הטהורים לא יוכלו לבטל את המים הטמאים משום דהוי מב"מ א"כ שפיר חזר וניעור אף אם אמרינן טומאה כמאן דליתא דמי, משום דכשמצא את מינו חוזר וניעור, והוי כמו שהוכר האיסור: מעתה א''ש פסק הרמב"ם ז"ל, דס"ל דהסוגיא כאן אזלא למ"ד בתר בטיל אזלינן. וע"כ אי אמרינן טומאה כמאן דליתא שוב ליכא למימר טהרה עוררת טומאה, וכמו שנתבאר משום דהוי מין בשאינו מינו, אולם הרמב"ם ז"ל שפסק כר"ח דאזלינן בתר מבטל, ונבלה בטלה בשחוטה, כמבואר בפ"א מה' אבות הטומאה, שפיר נוכל לומר טהרה עוררת טומאה, משום דהוי מב"מ, ומצא מין את מינו וניעור, אף דבלח בלת אמרינן טומאה כמאן דליתא דמי, וכמו שנתבאר: ה א) עוד עלה בדעתי ליישב דעת הרמב"ם ז"ל שפסק בחררת