מרחשת חלק א קנ

בלח ובין יבש ביבש לענין טומאה כמאן דאיתא או לא, וכיון דאמרינן בבכורות טומאה כמאן דאיתא וא"כ שפיר מטמאה טפת דם המעורבת משום נדה משום דטומאה כמאן דאיתא דמי, או דהתוס' ורש"י ז"ל ס"ל כשיטת המרדכי שכתבתי לעיל דכל שבא לעולם בתחלת ברייתו בתערובות אינו בטל, וע"כ גם כאן דם הנדה שבאה מעורב עם דם המכה אינה בטלה, וע"כ שפיר מטמאה משום נדה, אולם לפי מש"כ לעיל די"ל דדברי המרדכי אינם מוכרחים, ושכן מוכרח בדעת הרמב"ם כמבואר אתנו לעיל בארוכה, שפיר יש לומר דגם טפת דם נדה המעורבת ברוב דם המכה שפיר בטלה ואינה טמאה ממילא ג"כ משום נדה, וכמבואר: ב) ומעתה יש לנו לומר דהיינו טעמא דהרשב"א ז"ל דס"ל דגם בשאינה מרגשת אם דם יוצא מן המכה מ"מ ג"כ תילה במכה, דלפי המבואר יש לומר דיש כאן ס"ס בשרואה מחמת מכה, ספק דילמא לא ראתה דם נדה כלל והדם הזה שהיא רואה הוא דם מכה לבד ואף את"ל דראתה דם נדה מ"מ אכתי יש כאן ספק שמא ראתה עמו גם רוב דם מכה ונתבטל דם הנדה בדם המכה ואכתי אינה טמאה נדה, והר"ז דומה למה שכתב הריטב"א שהבאתי לעיל בדעת ר"ש דמטהר באהל ג"כ כהאי ס"ס שמא לא נשאר כזית ואף אם נשאר מ"מ שמא נתבטל ברוב דמי הלידה וכמבואר לעיל והנ"מ דכוותה, ואף דהוי ס"ס משם אחד, דמאי נפקא מינה אם היא דם מכה לבד או שהיה כאן דם נדה ונתערב בדם מכה, סו"ס הוי רק כעין ספק אחד, אם הוא דם נדה או דם מכה, מ"מ כיון דווסתות דרבנן שפיר מהני גם ס"ס משם אחד כזה, וכמו דמהני לעיל (ד' ט"ו א') ס"ס דספק ראתה ספק לא ראתה ואת"ל ראתה אימר טבלה אף דהוי ס"ס שאינו בא בבת אחת דלדעת הרבה פוסקים לא מהני, ואעפ"כ מהני התם משום דווסתות דרבנן, אף דלמ"ד ווסתות דאורייתא לא מהני ס"ס זה וכמבואר שם ע"א בתוס' ד"ה אפי' דאף אם אמרינן ווסתות דאורייתא אינו ג"כ אלא ספק וכמו שכתב רש"י שם ד"ה דאורייתא: מעתה סרה טענת התוס' דע"כ מיירי במרגשת שיוצא דם מן המכה, דאי לא"ה וכי לעולם לא תהא נדה והלא קודם מכה הי"ל ווסתה, היינו כיון שהי' דרכה לראות, ואם לא ניחוש לעולם לשעת ווסתה ותהי' טהורה תמיד אף בשעת ווסתה הלא לא ימלט שלא תכשל באיזה זמן באיסור נדה, כיון שהיתה רואה דם גם קודם המכה, אבל עפ"י האמור לק"מ, אף אם תראה בשעת ווסתה מ"מ אינו מוכרח שתטמא משום נדה שהרי אפשר שדם נדותה נתבטלה ברוב דם מכה וכיון שווסתות דרבנן ואפשר שלא ראתה דם נדה כלל והדם שרואה היא דם מכה שפיר תולין להקל ואינה חוששת לווסתה לעולם אם לא שמרגשת שדם מקור הוא ולא דם מכה, ושפיר כתב הרשב"א שאף באינה מרגשת שהדם מן המכה ג"כ טהורה ותלינן במכה ודמיא לשבוי' דאם יש מחבואה אחת דאמרינן בכתובות (כ"ז א') דהכל טהורין, דוק בזה ותמצא: ג) וע"פ האמור בוא נבוא לפרש דברי רבי שהאריך בלשונו בתשובתו לרשב"ג אי חיישת לווסת אשה נמי טמאה ואי לא חיישת לווסת מקור מקומו טהור אשר כבר עמדנו על זה שהוא ייתור דברים שלא לצורך, ועיקר מחלוקת רבי עם רשב"ג חסר מן הספר: אולם לפי דברינו יתפרש על נכון דבחולין (ק"ט א') איתא דרבי ס"ל כר"י דמב"מ לא בטיל, ולפ"ז לפי מה שאמרנו בטעמא דמילתא ברואה דם מחמת מכה שהאשה טהורה אף בשאינה מרגשת שהדם יוצא מן המכה הוא מטעם דאמרינן דדם נדה נתבטל בדם מכה וא"כ לשיטת רבי אי אפשר לומר כן. כיון דאיהו ס"ל דמב"מ לא בטיל וא"כ אין דם הנדה בטל בדם המכה, דהא אין דם מבטל דם וכמבואר לקמן (ע"א ב'), יעו"ש, וא"כ לרבי אמאי האשה טהורה, הא לא בטל דם הנדה בדם מכה כלל: אבל כד נעיין דבר זה לא קשה כלל, והוא מתבאר עפ"י מאי דאיתא במנחות (כ"ב א'): תני ר"ח נבלה ושחוטה בטלות זו בזו ופליגי שם ר' חנינא ורב חסדא, דמ"ס בתר בטיל אזלינן ושחוטה בטלה בנבלה משום דאפשר לנבלה שתעשה שחוטה לכי מסרח ונבלה אינה בטלה בשחוטה, ומ"ס דנבלה בטלה בשחוטה ושחיטה אינה בטלה בנבלה משום דבתר מבטל אזלינן, יעו"ש. הנה מבואר מזה דהא דבמב"מ לא בטיל היינו דווקא בשאפשר להיות המבטל כבטל או הבטל כמבוטל לכל מר כדאית ליה, אבל בשא"א לכל אחד להיות כשני זה חשוב מין בשאין מינו: ומעתה נחזי אנן דדם הנדה בדם המכה לעולם חשוב מין בשאינו מינו בין למ"ד בתר מבטל בין למ"ד בתר בטל אזלינן דדם מכה אי אפשר לעולם להיות כדם הנדה, דדם הנדה הוא אב הטומאה ודם מכה הוא משקה כדם מגפתו שאינה טמאה כלל, וכן א"א לדם הנדה להיות כדם המכה דהא קימ"ל ריש פ' דם הנדה דדם נדה מטמא לח ויבש, וא"כ דם נדה לעולם יהיה טמא, וא"כ אינו דומה לנבלה שפקעה ממנה טומאתה לכי מסרח וכיון שכן הוי דם הנדה בדם מכה מין בשאינו מינו ושפיר בטל לכו"ע: ד) אולם כ"ז אם נאמר דדם המכה טהור, וע"כ חשוב מין בשאינו מינו וכמבואר, אולם אם נאמר דמקור מקומו טמא וגם דם המכה הוי טמא והוי אב הטומאה וכמו שכתב הרמב"ן בחידושיו לנדה (מ"א ב'), וא"כ הוי כמו דם נדה, וע"כ ממילא הוי מב"מ ולא בטיל דם הנדה בדם המכה כיון ששניהם טומאתן שוה והוי מב"מ ולא בטיל: ומעתה יתפרשו הדברים כמין חומר דזהו דקאמר רבי לרשב"ג: אי חיישת לווסת, כלומר: אי ס"ל דווסתות דאורייתא א"כ אשה נמי טמאה דאם ווסתות דאורייתא אין לתלות ולומר דדם הנדה נתערב בדם מכה וכמבואר לעיל, ואי לא חיישת לווסתות, כלומר: דס"ל ווסתות דרבנן וע"כ תולה להקל לומר דאף אם ראתה דם נדות מ"מ ג"כ טהורה משום ביטול ברוב, וע"כ אתה מטהר האשה וא"כ ע"כ מקור מקומו טהור, דאז א"ש דטהורה האשה משום דבטל דם הנדה בדם המכה, ולא הוי זה מב"מ, משום דכיון דמקור מקומו טהור וא"כ אי אפשר להיות כמוהו, והוי זה כנבלה בשחוטה דחשיב מין בשאינו מינו. ואם אמרת מקור מקומו טמא ודם המכה ג"כ טמא, שוב ממילא גם האשה טמאה כיון דמקור מקומו טמא, א"כ הו"ל מין במינו ולא בטיל, וזהו דקאמר ליה רבי: ואי לא חיישת לווסת מקור מקומו טהור והיינו – כיון דלא תטמא את האשה ע"כ משום ביטול, א"כ ע"כ אית לך לומר מקור מקומו טהור דאי לא"ה ליכא ביטול משום דהוי מב"מ וכמו שנתבאר: ה) ובזה יונת לנו לשון הברייתא בדברי רבי: ואם יש לה ווסת חוששת לווסתה, אשר לפי האוקימתא דגמ' דפליגי במקור מקומו טמא עיקר דברי רבי דמקור מקומו טהור חסר, ומשטחיות לשון הברייתא בדברי רבי משמע דרבי להחמיר בא. אולם לפמש"כ נכון היטב לשון הברייתא, דהיינו: דרבי קאמר ליה לדברי רשב"ג, דלדבריך דמקור מקומו טמא וכמבואר פלוגתת רבי ורשב"ג לקמן (ס"ו א') דרשב"ג ס"ל מקור מקומו טמא ורבי ס"ל מקור מקומו טהור, יעו"ש, והיינו דקאמר ליה רבי: לדבריך דמקור מקומו טמא וכדס"ל לקמן א"כ ע"כ צריך אתה לומר אם יש לה ווסת חוששת לווסתה, משום דליכא כאן עוד ביטול משום דהוי מב"מ, דאי לא"ה אין קיום לדבריך, משום דדבר זה דהאשה טהורה