מרחשת חלק א קמט

לשיטתיה שפיר מטמא בלידה אף שנתבטל הולד שרוב, וזה מתבאר יפה ע"פ מה דאיתא לקמן (מ' א') דר"ש מטמא בלידה אף ביוצא דופן ורבנן לא מטמאי בלידה משום דבעינן שתלד ממקום שמזרעת, יעו"ש: מעתה לר"ש דס"ל דלא בעינן בלידה שיצא ממקום המזריע כלל ודרך איזה מקום שיצא הולד טמאה לידה, דלא בעינן רק שיצא מתוך האשה אבל לא בעינן דרך מקום מיוחד, לפ"ז א"ש מה שמטמא ר"ש בלידה כיון דעכ"פ יצא הולד, ואי משום דאבד ובטל מן העולם קודם שבא לביה"ח מאי איכפת לן, דהא ר"ש לא בעי כלל שיצא דרך מקום המזריע דלא בעי רק שיצא הולד ממעי האשה והרי יצא דביטולו זו היא יציאתו ולידתו כיון כמאן דליתא, א"כ הרי הי' כאן ולד ויצא וממילא מטמאה בלידה, דביטולו זו היא יציאתו לעולם, כיון שר"ש אינו צריך מקום ידוע ומיוחד ליציאת הולד ודמיא למש"כ ר"ת בזבחים (צ"ה) בכלי חרס שהוטלו לכבשן דפנים חדשות באו לכאן וזו היא שבירתו, יעו"ש היטב: ואם כנים אנו בזה הרי לכאורה יש ליישב קושית התוס' לקמן ריש פ' יוצא דופן דדרשינן מקרא דאשה כי תזריע עד שתלד ממקום שמזרעת א"כ מנ"ל דרשה דר"ש דאף אם ילדה כעין שהזריעה טמאה לידה יעו"ש. אולם לפמש"ש הא בהא תליא, כיון דרבנן ס"ל דבעי שיצא ממקום שמזרעת שוב אי אפשר לטמאות בלידה אף כעין שהזריעה, כיון דבעינן מקום מיוחד להלידה וכיון שנעשה כעין שהזריעה שוב אינה מטמאה בלידה משום שכבר נתבטל ברוב קודם שבא לביה"ח אשר שם הוא מקום הלידה לרבנן, ולר"ש דלא בעי מקום מיוחד שפיר מטמא אף כעין שהזריעה וכמו שנתבאר, אלא שבזה יש לפקפק שאפשר שאם הושיטה החיה את ידה ומעכה את הולד אפשר דליכא כלל דמי הלידה, וכמו שכתבתי לעיל ושפיר מקשו התוס', ועיין לעיל (י"ח א') תוס' ד"ה שליא, שגם הם כתבו דלרבנן כעין שהזריעה אינו מטמא בלידה, אלא מטעם אחר, ודו"ק: ו) וממילא מיושב ג"כ בזה מה שהקשינו מהא דבכורות כ"ב בבהמה גסה ששפעה חררת דם שפטורה מן הבכורה ואינה מטמאה במגע ובמשא משום דבטל ברוב, וא"כ אמאי פטורה מן הבכורה לדברינו, כיון דהוי כמאן דליתא שוב אין כאן ולד כלל, ואמאי פוטר מן הבכורה, אולם לפי דברינו ניחא, דהא מבואר בבכורות (י"ט א') דיוצא דופן אף דאינו בכור מ"מ הבא אחריו אינו בכור כמו דס"ל לר"ע שם וכן פסק הרמב"ם וכל הפוסקים, אלמא דלפטור מן הבכור אינו צריך שיצא דרך רחם, ומתבאר מדברי המהרש"א נדה (כ"ו א') בתוס' ד"ה סנדל, דגם אם היוצא דופן הוא נפל ג"כ פוטר את הבא אחריו מן הבכורה, יעו"ש מה שכתב ביישוב דברי הירושלמי דס"ל דולד שעם הסנדל אינו מתקיים, ואף שבסדרי טהרה שם צידד ע"פ דברי הטו"ז ביו"ד סי' ש"ה סק"כ, דאם הולד דרך דופן הוא נפל הוי השני בכור לרחם יעו"ש, הא זה דווקא בבכור אדם, ומטעמא שכתב שם משום דהוי בכור לנחלה ג"כ, אבל בבכור בהמה דלא שייך זה לכו"ע אף אם הולד דרך דופן הוי נפל, מ"מ הולד הבא אחריו דרך רחם לא הוי בכור, ועיין מהרי"ט אלגזי (ד' י"ט) מה שכתב בזה ולא ראה דברי המהרש"א הנ"ל, א"כ כיון דולד דרך דופן פוטר מן הבכורה, א"כ שפיר פוטרת מן הבכורה חררת דם ששפעה אף שנתבטל הולד וכנ"ל באשה אליבא דר"ש: ז) ועפ"ז יש לבאר ג"כ קושית הגמ' בבכורות שם ומאחר שאינה מטמאה במגע ובמשא אמאי תקבר, ולפי פירוש התוס' שם הקו' כיון דבטלה ברוב אמאי תאסר בהנאה יעו"ש בתוס' ד"ה בהמה, שלא כפירוש רש"י שם דהקושיא היא לפי הס"ד משום דלא חיישינן שמא ולד הוא, יעו"ש בפירושו ובאמת דברי התוס' מוכרחים דאי משום דקושית הגמ' היא משום דס"ד דטעמא דאינה מטמאה במגע ובמשא הוא מטעם שאינה ולד, א"כ הו"ל להקשות בפשיטות אמאי פטורה מן הבכורה כיון דליכא כאן ולד לפי דעת הס"ד, ויעו"ש בפירוש רש"י ז"ל ד"ה וקפריך מה שפירש לפי דעתו ז"ל, א"ו דגם הס"ד ידע מזה דולד מעליא הוא והא דאינה מטמאה במגע ובמשא הוא מחמת ביטול ברוב, וע"כ הקשה כיון דבטל א"כ לא יהי' אסור בהנאה ג"כ, כן הוא לפי פירוש התוס' שם: ולכאורה קשה כיון דקושית הגמ' היא דלא תהא אסורה בהנאה מחמת שנתבטלה ברוב, א"כ מאי קשיא הא קימ"ל דאיסורי הנאה אף לענין הנאה אינם בטלים רק בששים כמו לענין אכילה, יעויין ר"ן פ' השוכר את הפועל משנה ואלו אוסרין וכן היא ג"כ דעת הרמב"ם כמבואר שם לענין ערלה, והא ודאי ליכא ששים בדמי הלידה נגד הולד ואמאי יהי' מותר בהנאה ומאי פירכת הש"ס, ועיין ערלה פ"ג מ"ג האורג מלא סיט מצמר הבכור בבגד ידלק וכו' ודו"ק: אולם לפי מש"כ דכל שנתבטל שוב ליכא ג"כ דין לידה או ראי' משום דכמאן דליתא דמי ניחא, דשפיר פריך כיון דאינה מטמאה במגע ובמשא מחמת ביטול ברוב א"כ כיון דכמאן דליתא דמי ממילא לא נתקדש הולד בקדושת בכור כלל, דהוי כמו שלא פטר את הרחם ולא נתקדש בקדושת בכור, ויעויין חולין (ע' א') אויר רחם או נגיעת רחם, וכאן שנתבטל אין כאן לא אויר רחם שלא בא הולד כלל דרך רחם ומכש"כ נגיעת רחם (וכה"ג כתב הר"ש פ"ג דחלה שאם נתבטלו חמשת רבעים קמח קודם שבאו לידי צירוף שוב אין התנור מצרפן לבא לידי חיוב ולהעשותו טבל), וא"כ שפיר צריך להיות מותר בהנאה, כיון שלא נאסר מעולם מחמת שלא נתקדש בבכורה מחמת ביטול ברוב, וע"כ משני כדי לפרסמה שפטורה מן הבכורה, ודו"ק כי זה נכון מאד: העולה מתוך דברינו אלה דשפיר יש לומר כיון דאמרינן ביטול ברוב וטומאה כמאן דליתא דמי הנ"מ לענין טומאת ראי' שאינו חשוב ראי' כיון דכמאן דליתא דמי, וכבר עשינו סמוכות קצת לזה מסוגית הגמ' דמכלתין (ד' כ"ב), וכמבואר כ"ז לעיל: ג. א) עתה נתנה ראש ונשובה לענין שהתחלנו בו דלפי מה שהעלינו בעז"ה דבלח בלח טומאה כמאן דליתא דמי וגם לענין טומאת ראי' אמרינן ג"כ דין ביטול ברוב, לפ"ז אם נתערב דם המקור בדם המכה קודם שבא לביה"ח וכשבא לביה"ח כבר היה מעורב ובטל ברוב דם המכה, לפי דברינו לא תטמא משום נדה כלל, כיון שנתבטל דם הנדה שוב אין כאן ראי' כלל ואינה טמאה נדה וכמו שנתבאר: אולם רש"י ז"ל כאן ד"ה אם יש לה ווסת כתב וז"ל: כשאין לה ווסת קבוע מודינא לך אעפ"י שעברה עונתה תולה במכה אבל אם יש לה ווסת קבוע וראתה ביום ווסתה אפי' מחמת מכה חיישינן שמא טפת דם מעורבת בו, עכ"ל. הנה שפתיו ברור מללו דמשום טפת דם נדות לחודה המעורבת בו היא טמאה נדה, ומזה מבואר דלא אמרינן דתבטל הטפה ברוב הדם של מכה ולא תטמא משום נדה, וזה היפך מה שכתבתי. ומה שהכריח לרש"י ז"ל לפרש כן ולא פירש בפשיטות משום דחיישינן דדם זה הוא דם מקור ולא דם מכה דהיינו משום דרש"י ז"ל ס"ל כדעת התוס' דאיירי במרגשת שבא דם מן המכה, וא"כ ע"כ יש כאן דם מכה, ומה שטמאה נדה ע"כ משום דחיישינן דגם טפת דם נדה מעורבת בו: ב) אולם לענ"ד דכל זה שיטת רש"י והתוס', ואפשר דס"ל כמו שנראה מדברי התוס' בנדה מקושיתם על הא דבכורות שהבאתי לעיל דלא משמע להו לחלק בין לח בלח