מרחשת חלק א טו

כיון שעושה לצורך כבוס דם חטאת הם תמוהים, דמלבד מה שדחוק ולא ניתן להאמר כלל החילוק בין מעיל לבג"כ לומר דבמעיל אסור שלא בדרך השחתה ובבג"כ מותר שלא בדרך השחתה וכמו שכ' לעיל כיון דמחד קרא נפקא מנ"ל לחלק בין השוין, מלבד זה הוא תמוה מש"כ דזה שקורען כדי לטהרן לא חשוב דרך השחתה כדי שיוכל להכניסן במקדש לכבס דם החטאת, דהא מוכח מכ"ד דעוברין על לאו דלא תעשון כן לה' אלקיכם אף שעושה זה לצורך תיקון כיון דמ"מ הוא משחית גוף הדבר של הקדש אף שמתקן ע"י זה דבר אחר, וכמו דאמרינן בסוכה (נ"ג ב') משום דגדול השלום אמרה תורה ימחה שמי שנכתב בקדושה, אלמא דאי לאו דגדול השלום הי' אסור למחות השם אף דמתקן ע"י כן ובודק הסוטה, וכמו כן אמרינן בסוכה שם דהי' אסור לכתוב שם אחספא ולישדיה לתהומא משים איסור מחיקת השם אף שהי' עושה זה לצורך תיקון העולם יעו"ש, וכן אמרינן בפסחים (מ"ח א') ובמכות (כ"ב א') דשורף עצי הקדש עובר משום לאו דלא תעשון אף שעשה זה לצורך בישול קדרתו, א"ו מוכח מכל אלו שאסור לעשות השחתה בגוף הדבר המוקדש אף שעושה ע"י זה תיקון לדבר אחר, והוא פשוט: ג) וזה באמת לענ"ד כוונת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' יסודי התורה שבה"א כתב כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה הרי הוא לוקה מן התורה שהרי הוא אומר ואבדתם את שמם וכו' לא תעשון כן לה' אלקיכם, הנה כתב סתם ולא התנה כלל שיהי דווקא דרך השחתה, ואולם שם (בפ' הנ"ל ה"ז) כתב הסותר אפי' אבן אחת מן המזבח מן ההיכל או משאר העזרה דרך השחתה לוקה שנאמר בעכו"ם כי את מזבחותם תתצון לא תעשון כן לה' אלקיכם יעו"ש, הנה התנה במפורש דדווקא שיהי' דרך השחתה והרי הדבר תמוה מנ"ל להרמב"ם לחלק בין השוין לומר דבמחיקת השם א"צ דרך השחתה ובנתיצת אבן מהמזבח צריך דווקא דרך השחתה הלא הכל מחד קרא דלא תעשון נפקא לן ומנ"ל להחמיר במחיקה יותר מבנתיצה או להיפך להקל בנתיצה יותר מבמחיקה. אבל לדעתי הדבר פשוט שאין לחלק כלל וכוונת הרמב"ם ז"ל שכתב בנתיצת אבן דרך השחתה היא פשוטה היינו משום דבמחיקת השם לעולם הוי דרך השחתה בגוף השם דכל שמוחק את השם הרי מאבדו ואינו, ואף אם מכוון לתקן ולכתוב שם אחר על מקומו מ"מ אותו שם שמחק לא יתקן לעולם והוא אבוד ובטל מן העולם, אף שבזה יתקן הס"ת או דבר אחר מ"מ אסור וכמו דמוכח עוד מהא דשם כתוב על בשרו בשבת (ק"ב ב') אף דמכוון לטבילה וכן בסוטה ומעשה דתהום בדוד, אבל בנותץ אבן מן המזבח הא אינו נותץ גוף האבן ומנפצה רק שנוטלה ממקום שניתן שם בכותל המזבח אבל האבן עצמה קיימת ושלמה, א"כ אם כוונתו לתקן את המזבח כגון לתת במקומה אחר ולהושיב את האבן הזאת במקום אחר במזבח או איזה תיקון אחר כפי צורך הענין אז לא עבר כלל כיון שאינו נותצה ואינו משחיתה דהא נשארת בצביונה ובתמונתה, וע"כ כתב הרמב"ם ז"ל דווקא דרך השחתה והיינו באופן שאין צריך כלל לתיקון או שנותץ גוף האבן לרסיסים ומאבדה באופן שמשחיתה, אבל במחיקת השם לעולם הוא עצמו נשחת ונאבד וא"כ בו לעולם הוי השחתה וע"כ לא כתב הרמב"ם ז"ל דרך השחתה משום דבמחיקה לא משכחת לה כלל שיהי השם נצב וקיים ועומד בצביונו, וזה פשוט וברור לענ"ד בכוונת הרמב"ם ז"ל. ובאמת בקודר את השם עם הקלף באופן שהשם נשאר קיים מותר כמבואר ביו"ד (סי' ער"ה בש"ך סק"ג) וכמו דאיתא בערכין (ו' א') דיגוד את השם והיינו משום דזה הוי כמו בנותץ את האבן מן המזבח שלא בדרך השחתה וז"פ: ד) ונמצינו למדין מכ"ז דכל שעושה השחתה בגוף הדבר הר"ז אסור אף שעושה כן לצורך תיקון א"כ ממילא פשוט שאסור לקרוע בג"כ אף שעושה כן לצורך תיקון כיון דמ"מ גוף הבגד נשחת ונאבד. וע"כ כוונת הרמב"ם שכ' שבקורע שאר בג"כ צריך דרך השחתה הוא כמו שכ' דאינו עובר אלאו דלא יקרע אלא באופן שפוסל הבגד ואינו ראוי להשתמש בו לעבודה וזהו כוונת הרמב"ם ז"ל דרך השחתה משא"כ בקורע פי המעיל א"צ הרמב"ם ז"ל לפרש דרך השחתה דבקריעת פי המעיל הוא לעולם דרך השחתה שהיא היא השחתתו וע"כ לוקה וכמו שנתבאר לעיל: ה) ומעתה נדעה נרדפה לדעת מקומו טהור של רבינו ז"ל שכ' שהמעיל לא הי' לו בית יד שתמה הראב"ד ז"ל מניין לו זה, והוא ע"פ מש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ' כ"ב מה' כלים הט"ז) חלוק של בגד מאימתי הוא גמר מלאכתו משיפתח את פיו ואם נטמא החלוק מאימתי הוא טהרתו משיבלה ואינו משמש מעין מלאכתו ראשונה וכו' יעו"ש, מעתה לפמש"כ דכל שאינו משחית הבג"כ שיהו פסולין לעבודה אינו עובר אלאו דלא יקרע א"כ קשה הא מבואר ביומא (ע"ב ב') דכל בגדי כהונה אף שהיו מעשה ארג מ"מ הבית יד שלהם הי' נארג בפני עצמו ומחובר אל הכתונת בתפירה א"כ קשה אמאי הוצרך בגמ' במעיל שנטמא להכניסו פחות פחות מג' הלא הי' יכול לחתוך את הבית יד בין התפירות שאינו מקלקלו כלל דהא יכול לחזור ולתפרו ומ"מ נטהר ע"י זה דהא אינו ראוי עוד למלאכתו ראשונה כיון שאין לו בתי ידים ואי אפשר לעבוד בו עבודה בלא בתי ידים משום דמחוסר בתי ידים והוי מחוסר בגדים, וא"כ אינם עומדים למלאכתם ראשונה כל זמן שלא נחפרו ונתחברו הבתי ידים אליהם ובודאי הם נטהרים ע"י זה וכמו בסנדל שנטלו שתי אזניו דטהור ממדרס כמבואר בשבת (קי"ב ב') ויעוי' ברש"י שם ויעויי' רש"י חולין (קכ"ג ח') ד"ה טלית ובתוס' שם (ע"ב ב'), וא"כ הדבר ברור דע"י קריעת בתי ידים מגוף הבגד הרי נטהר הבגד כיון שאינו משמש עוד למלאכתו ראשונה א"כ אמאי לא אמרו במעיל שיחתוך את הבתי ידים ויהי' נטהר ע"י זה ומ"מ לא יעבור אלאו דלא יקרע כיון שאפשר לחזור ולתופרו א"כ אינו מקלקל הבגד בכך ואינו פוסלו עולמית וכמו שכ' בנותץ אבן מהמזבח שאם אינו נותץ גוף האבן אין זה דרך השחתה אם עושה לאיזה תיקון, ונבאר עוד לפנינו אי"ה. וא"כ הרי יש לנו עצה פשוטה איך לטהר את המעיל ושלא לעבור אלאו דלא יקרע, והרי מוכח בגמ' דדווקא משום איסור דלא יקרע מוכרח הוא להכניסו פחות פחות מג' אבל בלא"ה הי' טוב יותר לקרעו וכמו ששנינו במשנתנו שם דבשאר בגדים קורען ומכבסן א"כ גם כאן הא יכול לקורען באופן שלא יעבור אלאו דלא יקרע ויהי' נטהר עי"ז – מכח זה יצא לרבינו ז"ל שלא הי' בתי יד להמעיל כלל והי' כולו מעשה ארג ואין בו תפירות כלל וע"כ לא הי' שייך בו אופן התקנה הנ"ל, וממילא מתיישבת מה שנקט ר"ל מעיל שנקרע ולא נקט סתם בגדי כהונה, והיינו משום דשאר בגדי כהונה שהי' להם בית יד והי' אפשר לחתוך את התפירות ולבטלו מתורת בגד בלא שום איסור כלל משום שיכול לחזור ולתיפרו. והרי מכאן ראי' ברורה לרבינו ז"ל שלא הי' להמעיל בית יד ומדוקדק לשון הש"ס דנקט דווקא מעיל והוא ברור לענ"ד: ו) ובזה מיושב מה שקשה לי לכאורה ע"ז דאמרינן דהקורע בג"כ לוקה ממקרא מלא שאמר הכתוב במעשה של נדב ואביהוא שאמר משה לאהרן ולאלעזר ואיתמר בגדיכם לא תפרומו ופירש"י בחומש שם משום דבלא"ה היו חייבין בקריעה שהאבל חייב בקריעה אבל אתם לא תערבבו שמחתו של מקום ולדעת הרמב"ן ז"ל שם אין חיוב הקריעה עיין בלוח השמטות ותיקונים שבסוף הספר באבל