מרחשת חלק א יד

ועפ"ז אפשר ליישב קושית התוס' בב"ק (י' א') דלמ" קרא דשור ולא אדם תיפוק ליה שאין המת שלו וכמו דפטור בו מה"ט על שור פסולי המוקדשין, אבל לפ"ד מת אדם חשוב המת שלו משום שמותר בהנאה שלכה"נ ואפשר דהיי"ט משום דהא דמת אסור בהנאה ילפינן שם שם מעגלה ערופה ועגלה ערופה גופה אסורה בהנאה משום דנפרה כתיב בה כקדשים וקדשים מותרין שלכה"נ כמו שכ' התוס' בפסחים (כ"ו א') ד"ה שאני, ואף שהתוס' בקדושין שם כתבו דמה שעגלה ערופה אסורה בהנאה ילפינן מהא דערפו שם דשם תהא קבורתה היינו דקרא דשם אתי לומר שנמשך איסורה דמחיים גם לאחר מיתה לומר שגם לאחר עריפה שנעשה מצוותה אסורה, אבל מ"מ עיקר האיסור הוא משום דאיתקש לקדשים וע"כ עגלה ערופה מותרת שלכה"נ, אבל שור פסוה"מ אסור בהנאה גם שלא כדה"נ שהרי גם להסיקו תחת תבשילו אסיר דמה"ט חשוב אין המת שלו כמו שכ' התוס' בב"ק (נ"ג ב') ד"ה לענין, אף שזה ודאי הוי שלכה"נ וע"כ חשוב אין המת שלו: ט) הן אמת לכאורה משמע דמת גם שלכה"נ אסור מהא דסנהדרין (מ"ז ב') קברי דרב הוי שקלו מיניה לאישתא בת יומא אתא אמרו ליה לשמואל אמר יאות עבדין קרקע עולם וקרקע עולם אינה נאסרת יעו"ש משמע דאי לא"ה הוי אסור אף דלכאורה הוי זה שלכה"נ ושלא כדה"נ מותר לחולה שאין בו סכנה כדאיתא בפסחים שם ע"ב דרבינא הוי שייף לברתיה שלא כדה"נ בגוהרני דערלה יעו"ש, א"ו משמע מזה דמת אסור אף שלא כדה"נ: אלא שבאמת יש לדחות שהרי בלא"ה צ"ע שהרי אישתא צמירתא אמרינן בפסחים שם דהוי כחולה שיש בו סכנה וכן אמרינן בנדרים (מ"א א') האי אישתא פרוונקא דמלאכא דמותא הוא, א"כ אמאי הוי אסור אפי' אם קרקע עולם היתה נאסרת, ודוחק לומר דאישתא בת יומא אין בה סכנה, וע"כ צ"ל דזה שנטלו מקברו של רב את העפר היתה הרפואה לא בדרך רפואה טבעית ובדוקה למחלה זו אלא בדרך סגולה מפני שהוא עפר מקברו של אדם גדול, והרמב"ם בפיה"מ ליומא פ' יוה"כ על המשנה מי שאחזו בולמוס כ' ואין הלכה כרמב"ח שמתיר להאכיל לאדם הכבד של כלב שוטה כשנשך שזה אינו מועיל אלא בדרך סגולה וחכמים סוברים שאין עוברים על המצוות אלא ברפואה לבד ר"ל בדברים המרפאים בטבע והיא דבר אמתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאין בסגולתן אסור וכו' יעו"ש ולפ"ז אין ראי' שאם הי' עפריה של רב אסור בהנאה אפי' מדרבנן ג"כ הי' אסור להשתמש בהם אפי' שלא כדה"נ משום שלא מתרפאין בו רק בדרך סגולה וזה אינו דוחה איסור כלל, וא"ש: סימן ב בדין קריעת המעיל וביאת מקדש בטומאה א. הרמב"ם (פ"ט מה' כלי המקדש ה"ג) כתב והקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע והו"ה לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה ועיי' מל"מ שכ' שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל שמחלק בין מעיל לשאר בג"כ דבמעיל חייב אף אם קורע שלא בדרך השחתה ובבגדי כהונה אינו חייב עד שיקרען בדרך השחתה יעו"ש שהביא כן בשם הק"ח לחלק אבל המל"מ כתב ע"ז וז"ל ולדידי ליתנהו להנהו מילי ובאמת דבר זה תמיה לחלק בכך דמנלן כיון דעיקר מילתא דקורע שאר בג"כ לוקה ילפינן ממעיל א"כ מנלן לחלק בין השוין: א) והנראה לי שבאמת אין כיונת הרמב"ם ז"ל לחלק בין מעיל לשאר בגדי כהונה בעיקר האיסור של קריעה ומה שלא כתב הרמב"ם ז"ל גם על המעיל דווקא בקורע דרך השחתה הוא משום דלענ"ד דאיסור קריעת בג"כ אינו אלא בסקורען בהופן שנפסלו ונשחתו ואינן ראויין לעבודה דקימ"ל בזבחים י"ח דבג"כ מקורעין פסולין לעבודה וע"כ אם קרען באופן שנפסלו לעבודה הוא עובר בלאו דלא יקרע וזהו דרך השחתה שכתב הרמב"ם ז"ל היינו באופן שמשחיתם ופוסלם שאינן ראויין עוד לעבודה, ובודאי בג"כ מקורעין אינן נפסלין בקריעת משהו לבדה ובודאי צריך איזו שיעור שיהי נראה שהם מקורעין דעיקר טעמא דבג"כ פסולין מקורעין אינו אלא משום שאינן לכבוד ולתפארת א"כ ודאי בקריעה מועטת שכמעט אינה ניכרת לא חשוב קריעה לפסול אותם, וא"כ אם קרע אותם קריעה מועטת כזאת שלא חשוב קריעה להפסל חינו עובר עליה בלאו דלא יקרע כיין שראויין עוד להשתמש בם לצורך עבודה וע"כ כתב הרמב"ם דווקא בשקורען דרך השחתה והכוונה היינו קריעה כזאת שנפסלים במו ואינן ראויין עוד על ידה לעבודה: ס מעתה לפ"מ שבארנו דדרך השחתה שכתב הרמב"ם היינו באופן שנפסל ניחא שפיר בקרע פי המעיל דלוקה ולא כתב הרמב"ם על זה דרך השחותה והיינו משום דבקריעת פי המעיל לבדה נפסל המעיל ע"י כן וא"כ זהו דרך השחתת המעיל בקורע פיו, והוא לפמש"כ הרמב"ם ז"ל סמוך ונראה לזה מעשה המעיל שהי' כולו חלוק למטה ורק פיו מחברו למעלה ואם קורע את הפה שוב הוא נחלק כולו ואינו כדין ופסול הוא א"כ עובר עליו בלאו דלא יקרע כיון שקרע הפה הרי פסלו וא"א עוד לתקנו דקימ"ל ביומא (ע"ב ב"א דבגדי כהונה אינן אלא מעשה אורג ולא מעשה מחט לפ"ז אי אפשר לספרו במחט וא"כ נפסל עולמית וע"כ הוא עובר בקריעת הפה לבדה דבמעיל זה הוי דרך השחתה ואין חילוק בין שאר בג"כ למעיל וזה לענ"ד פשוט וברור: ב) ועפ"ז נראה לי דבר נפלא בהערת מקורו טהור של רבינו ז"ל במה שכתב כאן שלא הי' למעיל בית יד אשר הראב"ד ז"ל כתב ע"ז שלא ידע מניין לו זה וגם הכ"מ לא הערה מקורו והוא ע"פ מה דאיתא בזבחים (צ"ד ב') בגד שיצא חוץ לקלעים נכנס ומכבסו במקום קדוש נטמא חוץ לקלעים קורעו נכנס ומכבסו במקום קדוש ואמרינן שם (צ"ה א') מעיל שנטמא מכניסו בפחות מגע"ג ומכבסו משום שנאמר לא יקרע יעו"ש וברש"י, והנה יש לדקדק מדוע נקט דווקא מעיל הלא איסור קריעה הוא בכל בגדי כהונה וכמו דאמרינן ביומא דהקורע בגדי כהונה לוקה ומ"ש דנקט מעיל והו"ל למימר בג"כ שנטמאו מכניסן פחות מגע"ג ומכבסן, אשר משום דקדוק זה באמת הוציא הר"ב קרבן חגיגה שהביא המל"מ דדווקא במעיל הוצרכו לתיקון זה דמכניסו פחות פחות אבל בשאר בגדי כהונה יכול לקורעם כיון שאינו דרך השחתה יעויי' במל"מ פ"ח מה' מעשה"ק ה"ד בשם הק"ח: אמנם לענ"ד החילוק שכ' הק"ח שבבגדי כהונה מותר לקורעם כדי לטהרם משום שאינו דרך השחתה