מרחשת חלק א קמח

דגם דבר שבא בתחלת ברייתו בתערובות ג"כ בטל, וכבר הבאנו סמוכים לדעת הרמב"ם ז"ל שמחלק בין לח בלח ובין יבש ביבש, דבלח בלח אמרינן טומאה כמאן דליתא וגם במשא אינו מטמא. וכעת ת"ל מצאתי כדברי בריטב"א נדה (כ"ז ב') שם, שתירץ על קושית התוס' שם מהא דבכורות שהבאתי לעיל כמו שכתבתי לחלק בין לח בלח ובין יבש ביבש וכדברי הר"י קורקס ז"ל יעו"ש היטב, כי הדברים שם צריכין עיון למעיין: ואחרי שזכינו לדין זה דבלח בלח חשוב כמאן דליתא וגם במשא אינו מטמא משום דהוי כמאן דעבר ובטל מן העולם, לפ"ז נראה לענ"ד מילתא חדתא כיון דקימ"ל דאין האשה מטמאה נדה או זבה עד שיצא הדם לבית החיצון ובעקירה לבדה מן המקור אינה מטמאה כדאיתא בפ' יוצא דופן (מ' א'), לפ"ז אם כשבא דם הנדה לביה"ח כבר היה מעורב מקודם ברוב ממין אחר שאינו דם נדה, דלפי מה שהקדמנו בלח בלח טומאה כמאן דליתא דמי הנ"מ דאינה טמאה נדה, דכשבא הדם לביה"ח כבר היה בטל ברוב ממין אחר שאינו דם נדה והוי כלא ראתה כלל, כיון דטומאה כמאן דליתא דמי, והרי זה כמו דאמרינן במכילתין (ד' מ"א ב') דאם ראתה דם דרך דופן אינה טמאה משום דבעינן שיצא הדם דרך ערותה, דאין האשה טמאה עד שיצא הדם דרך ערוותה, וכאן כשבא דרך ערוותה כבר אבד הדם מן העולם משום שנתבטל, משום דכשבא דרך ערוותה כבר אינו דם נדה רק מין אחר, וע"כ ממילא אינה טמאה נדה, כן נ"ל ברור בעז"ה, וכבר רמזנו דבר זה לעיל במאי שכתבנו לבאר קושית הש"ס (כ"ב א') מאי שאינו מקשה ג"כ על ר"י דס"ל דא"א בלא צחצוחי זיבה אמאי אינו סותר כל שבעה, יעוש"ה: ב) ולכאורה דברים אלו שכתבתי דגם לענין טומאת ראי' יש לומר ביטול מרפסן איגרי, דהא מבואר במכילתין (כ"ז ב') אמר ר"א אמר ר"י מודה ר"ש דאמו טמאה לידה, הרי אף דלענין טומאת אוהל ס"ל לר"ש דאינו מטמא מחמת ביטול ברוב, וכפי מה שכתבנו לעיל היינו משום דטומאה כמאן דליתא דמי וע"כ אינו מטמא באוהל, ואעפ"כ ס"ל לר"ש דהולד מטמא לידה, הרי אף דלענין טומאת אוהל אמרינן טומאה כמאן דליתא דמי מ"מ לענין טומאת לידה לא אמרינן דולד כמאן דליתא ולא יטמא גם בלידה משום שנתבטל ברוב דמי הלידה, אלא ע"כ דלענין טומאת לידה או ראי' לא אמרינן טומאה כמאן דליתא: אבל לענ"ד אי משום הא לא תברא, דיש לי לומר כמה אנפי דלא תיקשי מכאן כלל על מה שכתבתי, חדא דיש לנו לומר דהא קרא קאמר, דהא ר"ש יליף דמטמא לידה מקרא דאשה כי תזריע דאפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה, ולפ"ז יש לנו לומר דשאני לענין לידה דגלי קרא דלא לבטיל ברובא, אבל בכ"מ באמת אמרינן ביטול ג"כ לענין טומאת ראי' דמאי שנא: אבל באמת תירוץ זה יש לדחות, דהא דכתב קרא דאפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה דטמאה לידה, לא אתא קרא רק לגלות לנו דגם ולד נימוק ונימוח חשוב ולד, אבל מ"מ לענין זה דלא מהני ביטול באמת זה לא אתי לאשמעינן קרא מידי, ואיצטריך קרא להיכא דליכא בדמי לידה רוב לבטל הולד כגון שהושיטה חיה ידה בפנים ומעכה את הולד, וכמו שכתבו התוס' לקמן (מ' א') יעו"ש ושם ליכא דמי לידה כלל: ג) ולכאורה יש לומר עוד דלא תיקשי עלינו מסוגיא זו משום די"ל דהא דאמר ר"ש נימוק הולד עד שלא יצא היינו קודם שיצא לאויר העולם, אבל מ"מ כשבא לביה"ח של הרחם ששם הוא טומאת היולדת שמטמאה בפנים כבחוץ כדאיתא לקמן (מ"ב א' וב'), שם עדיין לא נימוק ולא נתבטל ברוב דמי הלידה, וע"כ שפיר מטמא בלידה משום דטומאת לידה חלה כשעודנו בפנים ואז עדיין לא נתבטל ומ"מ שפיר אינו מטמא באהל, משום דכשיצא לאויר העולם אז נימוק ונתבטל ברוב דמי הלידה, וע"כ אינו מטמא באהל, כן י"ל לכאורה: אבל גם זה אינו, דא"כ למאי צריך קרא לר"ש דמטמא בלידה דאפי' ילדה כעין שהזריעה תיפוק ליה כיון שבשעה שבא לביה"ח היה הולד עוד שלם ולא נימוק וא"כ כבר טימא את אמו בלידה, ומה לי אם נימוק אח"כ כיון שכבר נטמאה לידה בבואו לביה"ח, וא"כ אין צריך קרא לרבות שמטמאה בלידה, ועוד הא מבואר בירושלמי שם דגם כלים שהיו בשעת יציאה טהורים מטומאת אוהל, ואם איתא שבשעה שבא הולד בביה"ח עדיין היה שלם ולא נימוק א"כ אמאי אינם טמאים באהל, כיון שכבר נולד שוב לא הוי עוד טומאה בלועה, כמבואר בחולין (ע"ב א') דאף לר"י דממעט עובר במעי אשה מ"מ כשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור שוב אינה טומאה בלועה ומטמא כיון שהוא כילוד וכמבואר בתוס' שם פלוגתת ר' ישמעאל ור' עקיבא, יעויין שם היטב: ד) לזה נלענ"ד דבאמת לא קשיא מידי מכאן, לפי מה שכתב הריטב"א כאן בביאור מחלוקת דר"ש ור"מ, דודאי כו"ע מודו דנימוק רובו ואינו ראוי לטמא משום נצל משום דאין נצל *בכפלים, ומחלוקת ר"מ ור"ש היא דר"מ ס"ל דמכ"מ על הרוב נשאר כזית בעינו וע"כ מטמא ר"מ משום אהל, אולם ר"ש ס"ל דהוי ספק שמא לא נשאר ממנו כזית בעינו, אלא משום ספק זה לבד עדיין היה לן לטמאות ולתלות, לזה מפרשינן טעמא משום ביטול והיינו דאף אם נשאר כזית בעינו מ"מ יש ספק שמא נתבטל ברוב דמי הלידה ההוא כזית שיעורו במקצת, וע"כ כיון דאיכא תרי ספיקא הו"ל לקולא יעו"ש בריטב"א, ולפ"ז א"ש דבאמת כל הולד לא נתבטל דכנגד כל מיחוי הולד ליכא רוב בדמי הלידה אלא דדמי הלידה רבין על השיעור כזית הראוי לטמא באהל שאנו מסתפקין בו שמא נשאר עוד *) וא"כ ניחא מאי שמטמא ר"ש בלידה כיון דגם מיחוי הולד מטמא בלידה, משום דאף כעין שהזריעה מטמא בלידה וא"כ כל הנימוח באמת לא נתבטל ברוב ושפיר מטמאה בלידה, אף שלענין טומאת אהל שפיר אמרינן ביטול ברוב משום דלענין טומאת אהל אינו ראוי לטמא רק כזית בעינו והכזית הזה נתבטל ברוב דמי הלידה, אבל לא כל הולד, ומשו"ה מטמא בלידה ולא באהל, ודו"ק כי זה נכון מאד: ועפ"ז יש לתרץ ג"כ דלא תיקשי לפמש"כ מהא דבכורות כ"ב דבהמה ששפעה חררת דם שפטורה מן הבכורה ואינה מטמאה במגע ובמשא משום דבטל ברוב, ולפי דברי יקשה א"כ מה טעם פטורה מן הבכורה כיון שנתבטל הולד א"כ אין כאן לידה כלל ואמאי פוטר מן הבכורה, כיון שאין כאן ולד כלל, אולם לפי דברי הריטב"א הנ"ל יש לומר דגם כאן ליכא רוב נגד מיחוי הולד ואין כאן רק רוב נגד כזית בעין שראוי לטמא משום נבלה, וזה שפיר בטל ברוב, וא"ש **): ה) עוד נלע"ד דלק"מ מכל הנ"ל, ואמינא מילתא ומסתפינא מחבריא דלא *ליתכו עלי בבי מדרשא והוא, דלר"ש לשיטתיה *)אלא שיש לעיין לפי פירוש הריטב"א שהטעם הוא משום דהוי תרי ספקא לקולא, הא קימ"ל בפ"ו דמס' טהרות דס"ס ברשוה"י לעולם טמא, וי"ל לפימש"כ התוס' לעיל (ג' א') ד"ה ושניהם דר"ש לא יליף ס"ט ברשוה"י מסוטה וס"ל דספק טומאה ברשוה"י הוי ככל איסורין שבתורה יעו"ש, א"כ א"ש דלר"ש לשיטתיה שפיר מהני ס"ס, אלא דעדיין צ"ע דהא גם ר' יהודה ור' יוסי ס"ל כאן כר"ש כדאיתא בגמ' ולדידהו יקשה כנ"ל, ועיין תוס' (י"ח א') סוף ד"ה שליא, וי"ל דהריטב"א אזיל לשיטתיה שכתב בחדושיו לקדושין (פ' א') דלא שייך בשליא דין דס"ט ברשוה"י כיון שאין הספק אם נגע או לא יעו"ש ויעויין נוב"י מה"ת יו"ד סי' קכ"א מה שהאריך בזה ובשעה"מ הל' תרומות: **) ולפנינו עוד יבואר מה שיש להקשות עוד בסוגיא זו וע"פ דברי הריטב"א הנ"ל יש לתרץ קצת. *נפלים *ליחכו