מרחשת חלק א קמז

וכל שאינו גורם אין צריך לטמאות, וא"כ קשה לפי המבואר לעיל דזיבה שראה מחמת קרי חשוב אונס וכיון שזיבה כזו אינה גורמת טומאה לאחרים ממילא אינה טמאה, וא"כ האיך ש"ז מטמא במגע ובמשא משום שא"א בלא צחצוחי זיבה, הא הזיבה גופה שראה בקרי אינה טמאה כיון שמחמת אונס באה, ואיך תטמא מחמתה במגע ובמשא אבל באמת לא קשיא מידי, דהא מבואר בנזיר שם דמשנזקק לזיבה שוב אין בודקין אותו ומטמא ג"כ באונס ואז אף אם ראה קרי הזיבה מטמא, יעו"ש, וא"כ שפיר מטמא הש"ז של הזב במגע ובמשא משום שא"א וכו', דהא אנן בזב שנזקק לזיבה עסקינן, ואז באמת גורם טומאה גם באונס, וע"כ שפיר מטמא הש"ז מחמת זיבה אף שהוא באונס: ח) והשתא יבואר היטב טעמא דר"א דס"ל של זב אינו מטמא במשא אף שא"א בלא צחצוחי זיבה, ע"פ מאי דאיתא לקמן (ל"ז א') דלר"א דס"ל דגם בשלישית בודקין אותו לדידיה אונס אינו גורם טומאה כלל ואף משנזקק לזיבה אינו מטמא באונס כלל, מעתה שפיר קאמר ר"א דש"ז של זב אינו מטמא במשא דלדידיה זיבה זו שרואה בתוך הקרי אינה טמאה כלל, כיון שהיא באונס ואינה גורמת טומאה לאחרים כלל וממילא גם היא אינה טמאה ואיך יטמא הש"ז במגע ובמשא מכח דא"א בלא צחצוחי זיבה כיון שהזיבה בעצמה אינה טמאה כלל שבאונס באה, ולדידיה באונס אינו גורם טומאה בשום פנים: וממילא סרה קושית התוס' אמאי ס"ל לר"א דש"ז אינה מטמאה במשא ולא ס"ל סברא דא"א, ואטפ"כ סותר יום אחד מכח סברא דא"א, אולם לפי דברינו הדבר נכון מאד, דלקמן שם מבואר דלר"א דס"ל דגם בשלישית בודקין אותו וזיבת אונס אינה גורמת טומאה כלל, ואעפ"כ ס"ל דברביעית אין בודקין אותו לסתירה, משום דס"ל דאף דבר שאינו גורם טומאה ג"כ סותר, יעו"ש, ולפ"ז הדבר מבואר דאף שאינו מטמא במשא מכח הטעם דא"א, היינו משום דהזיבה גופא אינה טמאה דמחמת אונס באה, אבל מ"מ ס"ל שפיר דסותר יום אחד, דהא ס"ל דאף שאינו גורם סותר, וא"כ שפיר סותר אף שאינו גורם טומאה, וא"כ אף שהזיבה טהורה מחמת שבאה באונס מ"מ שפיר סותר דלדידיה אונס סותר אף שאינו מטמא וכמו רביעית שסותרת אף באונס אף שאינה גורמת: ולפ"ז מיושב מאי דקשיא לן לר"א דס"ל דש"ז אינו מטמא במשא וכי גרע ממימי רגליו דמרבינן מוזאת, ואולם לפמש"כ בטעמא דמילתא דר"א לא מטמא במשא הוא מטעם שהזיבה באה באונס ואין עליה טומאת זיבה כלל וכמבואר, וא"כ זה דוקא בזיבה שבאה עם הקרי שפיר חשיב אונס, והטעם כמבואר ברש"י (ל"ה א') ד"ה מטמא באונס, דש"ז כל עצמו מחמת אונס בא שמחמת חימום הוא, וכן הוא לעיל (ל"ד א') קריו דתלי במעשה וברש"י שם, וע"כ כיון דקרי באה מחמת אונס וע"כ חשבינן גם הזיבה שראה מחמתו שהוא באונס, אבל מי רגלים שבאים בטבע ובהכרח לא חשובים אונס כלל וע"כ ממילא גם הזיבה שבהם אינה מחמת אונס, וע"כ שפיר מטמאה גם הזיבה שבהם במגע ובמשא, שהצחצוחי זיבה שבמי רגלים טמאים משום שלא באו באונס ומטמאין שפיר במגע ובמשא כמו צחצוחי זיבה שבש"ז לר"י, שבסברא זו לא נחלקו כלל וכמו שנתבאר ת"ל והדברים מאירים בעז"ה: ומאי דאמרינן לקמן ל"ז שם מאי לאו לסתירה לא לטמויי ההיא טפה במשא, יעו"ש, לכאורה משמע מזה דהזיבה טמאה אף שאינה גורמת טומאה לאחרים לר"א, אבל באמת לק"מ דהא לא קאי הכי דלמסקנא אמרינן דלרביעית אין בודקין אותו הוא באמת לסתירה ויעויין שם ברש"י ד"ה אלא שדקדק בלשונו וכתב: לא תוקי כדתרצת לטמויי במשא, אלא ודאי לסתירה ובעיין לא תפשיט וכו', מדהוצרך רש"י ז"ל להאריך בלשונו ולכתוב לא תוקי וכו', מוכח דס"ל דלפי המסקנא באמת אינו מטמא במשא לר"א דס"ל דבאונס אינו גורם טומאה כלל, וז"ב: ט) ועפ"י האמור ניחא מאי דקשיא לי בב"ק (ד' כ"ה ע"א) דמייתי ליה בק"ו דש"ז מטמא במשא מרוק ולא אמרינן דיו משום דמפרך ק"ו דלמגע לא איצטריך דלא גרע מש"ז של טהור, ואמאי לימא דאיצטריך ק"ו לש"ז של קטן פחות מבן ט' שנים שמטמא בזיבה וש"ז שלו טהור, וא"כ לימא דיו דלא ליטמא במשא ואהני ק"ו לטמא של קטן במגע, דאי טהור היה לא מטמא כלל. אבל לפמש"כ ניחא, דיש לומר דהאי תנא דמייתי ש"ז של זב מטמא במשא ס"ל ג"כ דאי אפשר בלא ציחצוחי זיבה, אלא דס"ל כר"א דאף משנזקק לזיבה אינו מטמא באונס, וע"כ אי אפשר לטמא מטעם זיבה משום דהוי באונס ואינו מטמא במשא כמו שנתבאר בדברינו לדעת ר"א, וע"כ הוצרך להביא בק"ו מרוקו, ולפ"ז לא קשיא מידי דנימר דאהני ק"ו לש"ז של קטן דזה אינו, כיון דבש"ז של זב הכל מודים דאיכא ציחצוחי זיבה וא"כ מהאי טעמא יטמא במגע משום זיבה גם בקטן, דהא ראיה ראשונה של קטן מטמאת כדאיתא בנדה (ל"ד ב'), ותו אי אפשר לומר שיהא טהור משום דהוי באונס, דזה אינו דלענין טומאת מגע מטמא ג"כ באונס, כדאמרינן שם (ל"ה א'), דראי' ראשונה מטמאת באונס, א"כ לענין מגע גם בש"ז של קטן מיפרך ק"ו, משום דמטמא מטעם זיבה דפתיך בה, דמטמא גם בקטן, כמו ראי' ראשונה, והוא נכון מאד. ומאי דאמרינן בב"ק שם דהאי תנא דלא כר"י היינו לענין משא, דצריך ק"ו ולר"י גם בלאו ק"ו מטמא במשא: המורם מכל המבואר אתנו בזה, דקושית המרדכי לא קשיא כלל, ואדרבה לפי דברינו מוכח דאמרינן דין ביטול ברוב גם בדבר שבא בתחלת ברייתו בתערובות, ודבר זה מוכח לפי מה שבארנו מסוגיית הש"ס דלעיל כ"ב, כפי המבואר אתנו לעיל בארוכה: י) ולדעת המרדכי דהא דצחצוחי זיבה אינם בטלים הוא מטעם שבאו בתחלת ברייתם בתערובות, יש לעיין דאכתי מה יענה במאי דאמרינן פ' דם הנדה (נ"ה ב') דרב אמר דמי האף דמטמאין במגע ובמשא הוא בשהוציאם דרך הפה ומשום שא"א בלא צחצוחי רוק, וכאן היו ניכרים מי האף בפני עצמן כשהיו בחוטם, והוו דומיא דשליא דאמרינן בה במכלתין (כ"ז ב') ביטול ברוב שכתב המרדכי שם הטעם משום שהולד היה ניכר בפני עצמו קודם שנימוח והיינו במעי אמו וכמו שביאר הרי"ט אלגזי הל' בכורות להרמב"ן (ד' כ"ב ע"א) דברי המרדכי בזה. והנ"מ דכוותה הא היו ניכרים המי-אף בפני עצמם ואעפ"כ אמרינן דמטמאין משום שא"א וכו', ואולי יש לומר בדעת המרדכי דס"ל דמי האף ורוק הוי מב"מ, ורב לטעמיה דמב"מ לא בטיל כמבואר בחולין (ק' א'), וע"כ ר' יוחנן באמת פליג שם על רב וס"ל דמי האף מעין בפני עצמו הוא, משום דר"י לטעמיה דמב"מ בטיל וכמבואר בע"ז (ע"ג ב') ולדידיה ליכא לטמא מחמת צחצוחי רוק משום דבטלים ברוב, וע"כ הוצרך לומר דמי האף מעין בפני עצמו הוא, כן יש לומר לכאורה לדעת המרדכי: אולם לפי מה שבארנו לעיל הטעם דצחצוחי זיבה אינם בטלים בש"ז הוא משום דרבי קרא דלא לבטיל ברובא, כן יש לומר ג"כ דס"ל לרב דטעמא דמרבינן כיחו וניעו וכן מי האף הכל מטעם שא"א בלא צחצוחי רוק, וא"כ גם כאן רבי קרא מייתור קרא דוכי ירוק דמרבינן מיניה כיחו וניעו והנ"מ מי האף והכל מטעם דא"א בלא צחצוחי רוק, ודוק: ב. א) אחרי הודיע ד' אותנו את כל אלה והעלינו בעז"ה שדברי המרדכי אינם מוכרחים ויש לומר ג"כ דגם