מרחשת חלק א קמו

שהקשו דכאן בעי קרא דש"ז סותר ולא סגי בטעמא דא"א בלא צחצוחי זיבה ובב"ק כ"ה מטמא ר' יהושע ש"ז של זב בלא קרא. אולם לפי המבואר, באמת גם ר' יהושע יליף דש"ז מטמא במשא מקרא דוזאת, אלא דמפרש טעמא משום דא"א וכו', והוי דומיא ממש כמו לענין סתירה דבעינן קרא דש"ז סותר ומפרשינן טעמא משום דא"א וכו', והנ"מ גם ר' יהושע יליף מוזאת שש"ז מטמא במשא ומפרש טעמא משום שא"א וכו', כמו שנתבאר: שוב ראיתי שהכ"מ שם בסוף דבריו הביא דברי הרמב"ם בפיה"מ פ"ק דכלים שכתב דגם ש"ז יליץ מוזאת, והרי הדבר מבואר כמו שכתבתי בדעתו ז"ל, ותיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי: ובאמת מדברי התוס' גופא מוכח דלא ס"ל כסברת המרדכי, שהרי תרצו על הא שהקשו אמאי לא בעי ר"י קרא לטמא במשא שמפרשינן טעמא משום שא"א וכו', משום דר"י איירי בשרואה זיבות בו ביום שאז יש בו רוב זיבות וסבר ר' יהושע דא"א בלא ציחצוחי זיבה בעין ע"כ, ומעתה קשה הא באמת מבואר כן בסוף נזיר (ס' ע"א) דש"ז של זב מטמא מעל"ע של זיבה לת"ק ולרי"ו יומו, יעו"ש, וא"כ קשה כיון דר"ה כאן ס"ל דא"א בלא צחצוחי זיבה כל ז', וא"כ יטמא במשא כל ז' וע"כ מוכח מזה דכל ז' כיון דליכא צחצוחי זיבה בעין ע"כ אינו מטמא במשא וטעמא ע"כ משום בטול ברוב, ולפ"ז גם מדברי התוס' מוכח דלא כסברת המרדכי: ו) וע"פ מה שכתבנו להוכיח היפך דעת המרדכי דבאמת גם זיבה הוי בטל ברוב אי לאו דגלי קרא, יש לבאר בזה מה שיש לעמוד לכאורה בסוגיין (כ"ב א') במאי שמקשה רבה על ר"ה דמפרש טעמא דש"ז סותר בזיבה הוא משום שא"א בלא צחצוחי זיבה דאלא מעתה יסתור כל שבעה, ואמאי הקשה כן דווקא לר"ה, הא בלאו ר"ה קשה קושיא זו דהא ר' יהושע בהדיא ס"ל סברא דש"ז של זב א"א בלא צחצוחי זיבה דמשו"ה מטמא במשא, וא"כ גם לר' יהושע קשה איך יתרגם מה שש"ז אינו סותר אלא יום אחד: והנה לפ"מ שכתבו התוס' כאן דר"י איירי בשרואה זיבות בו ביום, לק"מ, דאז בלא"ה סותר מפני שראה זיבה, ואף למאן דאית ליה בנזיר דמטמא במשא מעל"ע מ"מ הא אינו סותר בזה אלא יום אחד כיון דהוי בתוך מעל"ע של זיבה ולק"מ, אבל מדברי התוס' בב"ק (כ"ה א') משמע דר"י באמת איירי ג"כ לענין טומאת כל ז' ולא כהני תנאי בנזיר שם, ויקשה כנ"ל אמאי מקשה דווקא לרב הונא: אולם ע"פ המבואר אתנו להיפך דעת המרדכי, והא דמטמא במשא הוא משום דגלי קרא, יתישב זה על נכון, דכיון דהא דר"י מטמא במשא הוא משום דגלי קרא, אבל אי לאו הכי הוי אמרינן דלבטול ברובא, לפ"ז יש לומר דלמאי דגלי קרא גלי ולמאי דלא גלי לא גלי, וע"כ אף דלענין משא גלי קרא דלא בטיל ברוב, מ"מ לדין אחר חזר הוא לדין תורה ושפיר בטל ברוב, ולפ"ז שפיר יש לומר דאף דס"ל לר"י דא"א לש"ז בלא צחצוחי זיבה, מ"מ אינו סותר כל ז', משום דהזיבה המעורבת בש"ז לא תוכל לגרום טומאת ז' כמו שאר זיבה שגורמת טומאת ז', דמכיון שנתבטלה בש"ז שוב אין עליה רק דין המבטל כמו ש"ז, וכמו שש"ז אינו מטמא רק יום אחד, כמו כן הזיבה שנתערבה בה ונתבטלה אין עליה רק טומאת יום אחד, ואף דמטמא במשא היינו משום דגלי קרא, אבל לענין טומאת ז' חזרה לדין תורה ואין לה רק טומאת המבטל שאינו אלא יום אחד וכמבואר לקמן (ל''ז א') מה גרם לו קריו יום אחד לפיכך יסתור יום אחד, ועיין רא"ש פ' בנות כותים מה שכתב שם על דברי הראב"ד ומה שהביא שם פירש"י, וצ"ע. וכיון שזכינו לדין זה שפיר ניחא מה שאינו סותר אלא יום אחד, לפ"מ דקימ"ל לקמן (ל"ז א') דדבר הגורם סותר ודבר שאינו גורם אינו סותר, וכיון דזיבה שבש"ז אינה גורמת טומאת ז' דלענין זה נתבטלה בש"ז, וע"כ ממילא אינה סותרת אלא יום אחד שדין הסתירה תלוי בגרמת הטומאה וכמו שמוכח מסוגיין, דאם היינו אומרין דש"ז רואה הוי שפיר ניחא מה שסותר יום אחד והיינו משום שאינו גורם אלא יום אחד, וז"ב: אולם לרב הונא שפיר ניחא מה שמקשה אלא מעתה יסתור כל ז', דכיון דאיהו ס"ל דש"ז נוגע הוי ומשום ש"ז אין צריך לסתור אף יום אחד, והא דש"ז סותר היינו משום שא"א בלא צחצוחי זיבה, ואם נאמר דס"ל לרב הונא דלענין מאי דלא גלי שפיר בטל ברוב הש"ז א"כ לא היה לו לסתור אפי' יום אחד, כיון דש"ז לבדו נוגע הוי ואינו סותר כלל, וא"כ הזיבה שבטלה ברוב הש"ז צריך להיות לה דין המבטל ולהיות כמאן דליתא, וכמו דש"ז אינו סותר כך הזיבה המבוטלת אינה סותרת משום דהוי כמאן דליתא וליכא כאן ראית זיבה כלל, וכמו שיבואר לפנינו אי"ה, ואעפ"כ ס"ל לרב הונא דסותר מטעם צחצוחי זיבה, ע"כ משום דס"ל כיון דגלי קרא דלענין טומאת משא אינו בטל שוב גלי לכל מילי דאינו בטל *) או, נכון יותר, דגם לענין סתירה גלי קרא דאינה בטלה מכח ההיקש דזאת תורת הזב, וא"כ כיון דלענין סתירה ג"כ אינו בטל ברוב יסתור כל ז', כיון דאינו בטל שוב הוי כמו שאר זיבה שסותר כל ז', וע"כ משני גזירת הכתוב הוא וכו' וזה נכון מאד בביאור קושית הש"ס: ז) אבל עדיין לא פלטינן מקושיתנו דלעיל, כיון דחזינן דש"ז יש לה תורת מעין כמו מימי רגליו וא"כ אמאי ס"ל לר"א דאינו מטמא במשא, מי גרע ממימי רגליו דמרבינן מוזאת, וא"כ הוא הדין דנרבה גם ש"ז: אולם לענ"ד הדברים יתבארו על נכון ע"פ מה שנבאר עיקר מחלוקת ר"א דס"ל דש"ז של זב אינו מטמא במשא שהוא אינו מחולק עם ר"י בסברא זו אם יש לטמאות במשא מכח סברא דא"א וכו', דודאי גם ר"א מודה לסברת ר"י בזה, וכמו שמודה ג"כ דמי רגליו מטמאין במשא שהוא ג"כ מכח סברא זו. וכמו שבארנו לעיל דעת הרמב"ם, אבל מחלוקת ר"א יש לה יסוד ע"פ מה שמצינו לו דעתו במקום אחר, ויתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' לעיל כ"ב דלר"א דלית ליה סברא דא"א וכו', אמאי ש"ז סותר יום אחד. ונקדים בזה מה ששנינו במס' זבים פ"ב מ"ג הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעל"ע, ומבואר בר"מ שם דטעמא דמילתא משום דתלינן הזיבה בקרי וקרינן ביה מבשרו ולא מחמת אונסו שאין ראית אונס מטמא בזיבה, ויעויין בר"ש שם שזה תלוי בשני הגירסאות שבסוף מס' נזיר (ס"ו א') אשר עפ"י גירסת רש"י ז"ל שם הוא ג"כ מכח טעם הנ"ל, יעוש"ה: ומעתה הדברים ק"ו, אם הזיבה שרואה תוך מעל"ע של קרי אנו אומרין שהוא אונס ולא קרינן ביה מבשרו, וא"כ מכש"כ הזיבה שיוצאת ביחד עם הקרי ק"ו וב"ב של ק"ו שחשובה הזיבה ההיא באונס, ולפי המתבאר במכילתין פ' דם הנדה דכל עיקר מאי דמטמא זוב במגע ובמשא היא מטעם שגורם טומאה לאחרים, דפרכינן שם (נ"ו א') ונילף מזובו שאין מתעגל ויוצא וטמא אף כל, אמר רבא: מזובו ליכא למילף שכן גורם טומאה לאחרים. הרי מבואר בהדיא שהטעם שזובו טמא הוא משום שגורם טומאה לאחרים, ואף שמכח זה לבד לא הוי ילפינן טומאתו משום שיש לומר שעיר המשתלח יוכיח וכמבואר לעיל (נ"ה א'), אבל מ"מ אחר דגלתה תורה דטמא שוב אמרינן דהטעם הוא משום שגורם טומאה לאחרים וכמבואר בגמ' להדיא, וכן מוכח מלעיל (ל"ה א'), יעוש"ה: ומעתה תסתער עלינו קושיא גדולה, כיון דכל עיקר דזוב מטמא הוא משום דגורם טומאה לאחרים וכל *) או משום דס"ל לר"ה מין במינו לא בטיל יעוי' תוס' ע"ז (נ"ו ב') ד"ה אבל דר"ה ס"ל כן וזיבה וש"ז אפשר דהוי מב"מ עי' לקמן (ל"ה ב') אמר ר"ה זוב דומה ללובן ביצה וכו' ש"ז ללובן ביצה וכו':