מרחשת חלק א קמה

ריב"ח דמטמאה במשא, וזה דוחק מאד כמובן מאחר שלא נזכר בגמ' דפליגי בזה: ב) וע"כ נלע"ד דמכח זה יצא ליה להרמב"ם ז"ל לחלק בין לח בלח ובין יבש ביבש, דבלח בלח אמרינן טומאה כמאן דליתא דמי וממילא לא קשיא מידי קושית התוס' מהא דרי"ו, כיון דרי"ו איירי בלח בלח ע"כ שם אמרינן טומאה כמאן דליתא דמי, וס"ל להרמב"ם ז"ל דביסוד זה אם בלח בלח אמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי או לא פליגי ר' יוחנן ור"ל, דרי"ו דס"ל הטעם דר"ש מטהר באוהל משום בטול ברוב נגעו בה מוכח דבלח בלח אמרינן טומאה כמאן דליתא דמי, אולם ר"ל דמפרש טעמא דר"ש משום שפיר שנתבלבלה צורתו ולא ניחא ליה בטעמא דרי"ו. ע"כ מטעם דלית ליה סברת רי"ו דבלח בלח כמאן דליתא דמי וס"ל שאין לחלק, וע"כ הוצרך לתרץ תירוץ אחר משום בלבול צורה, וז"ב: ומעתה לפי דברינו לא קשיא קושית המל"מ, דלפי המבואר בבכורות שם סוגיא דשמעתא קאי התם לר"ל, דכל הסוגיא סובב הולך על דברי ר"ל דאמר בשם ר"י נשיאה הלוקח ציר מעם הארץ, וע"ז אמר שם ר' ירמיה לא שנו אלא לטבול בו פתו ור"ד קאמר לה להא שמעתא, ויעוין בתוס' שם (כ"ב א') ד"ה יחיב ר"ד שכתבו שם וז"ל: וי"ל דהכא משמיה דר"ל והתם משמיה דרי"ו עכ"ל התוס', הרי דהסוגיא דהתם קאי לר"ל, ולר"ל באמת אין לחלק בין לח ובין יבש שכבר מוכח שיטתו שאין לחלק בזה מהא דלית ליה בשליא הטעם משום בטול ברוב אלא משום בלבול צורה ולא ניחא ליה טעם רי"ו, והיינו משום דס"ל דטומאה כמאן דאיתא דמי גם בלח, וע"כ שפיר מקשה שם מהא דחררת דם לר"ל לשיטתיה, משא"כ הרמב"ם אית ליה כרי"ו כדקימ"ל רי"ו ור"ל הלכה כרי"ו וע"כ פסק לחלק בזה, ובזה עוד יותר מרווח תירוץ התוס' שכתבו דהוי מצי לדחויי כר"ל משום טעם דבלבול צורה, ולפמש"כ דכאן לר"ל קאי א"כ הדבר מוכרח לאמר במת הטעם משום בלבול צורה ולא מחמת ביטול ברוב ודברי הרמב"ם ז"ל מיושבים היטב: ג) והנה המרדכי סוף חולין הקשה אמאי אמרינן (ב"ק כ"ה) דש"ז של זב מטמא במשא משום שא"א בלא צחצוחי זיבה לבטול ברובא של ש"ז, ומכח קושיא זו הוליד המרדכי דין חדש דכל שתחלת ברייתו בתערובות לא בטיל, וכבר שקלו וטרו בזה כל האחרונים זה בכה וזה בכה: והמל"מ שם בפ"א מה' מטמאי מו"מ רצה לתרץ קושית המרדכי ע"פ יסוד הגמ' דבכורות דאף דבטל ברוב מ"מ מטמא במשא משום דטומאה כמאן דאיתא דמי, אבל חזר ודחה תירוץ זה מכח דברי הר"י קורקיס ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דמחלק בין לח בלח ובין יבש ביבש, דבלח בלח אף לענין משא בטיל משום דטומאה כמאן דליתא דמי, וקושית המרדכי בש"ז של זב דהוי לח בלח קמה וגם *נצרה: ולענ"ד בלא"ה תירוץ המל"מ אין קיום לו לפ"מ שאביא לקמן דעת הרמב"ם דגם מי רגליו של זב דמטמאין במגע ובמשא הוא ג"כ מטעם שא"א בלא צחצוחי זיבה, ואם נאמר דין ביטול ברוב כאן יקשה אכתי, נהי דבמשא מטמא משום דטומאה כמאן דאיתא דמי במגע מיהו לא ליטמא כמו נבלה בשחוטה שמטמא במשא ואינו מטמא במגע, דהא מי רגלים של טהור אין להם טומאה כלל ובזה קשה אמאי לא יבטול לענין מגע: ד) ולענ"ד נראה ליישב קושית המרדכי בהקדם דברי הרמב"ם פ"א מה' מטמאי מו"מ הי"ד שכתב וז"ל: רוק הזב וש"ז ומימי רגליו כל אחד משלשתם אב הטומאה דין תורה ומטמא בכ"ש במגע ובמשא, הרי הוא אומר ברוק וכי ירוק הזב בטהור וש"ז ומימי רגליו א"א שלא יהי' בהם צחצוחי זיבה כל שהוא, עכ"ל. ובכ"מ שם הביא בשם מ"כ דמאי דמטמא מימי רגליו משום דא"א בלא צחצוחי זיבה קשה דהא מבואר בש"ס (ד' נ"ה ע"ב) דיליף מוזאת, ותירץ דבגמ' יליף מוזאת לומר דאפי' ר"א דמטהר ש"ז של זב במשא וס"ל כיון דפחיכא ביה ש"ז לא מטמא במשא הכא מודה מרבויא דוזאת, אבל לדידן דקימ"ל כר' יהושע דא"א וכו' ה"ה למי"ר, וראי' לזה מתו"כ זאת תורת הזב וכו' ובתר הכי שם יכול אף מימי רגליו יהיו סותרים, ומהי תיתי שיהו סותרים והא ש"ז גופא לא סתרא אלא משום דא"א בלא צחצוחי זיבה כמבואר בגמ' (ד' כ"ב ע"א), אלא ודאי משום דא"א בלא צחצוחי זיבה, עכ"ל הכ"מ: ובעניותי קשיא לי דהא מבואר במכילתין (נ"ו ע"א) ברש"י ד"ה שמתעגל שכתב וז"ל: שמתאסף הרבה כאחד ואח"כ יוצא כגון רוק מי"ר וש"ז וכו' עכ"ל, וכיון דגם ש"ז יש לו תנאו מעין שטמאתו תורה בזב, א"כ אם נאמר דסוגית הגמ' דמרבה מוזאת מי"ר לטומאה קאי לר"א, יקשה מהי תיתי נאמר דלר"א מרבינן מוזאת מימי רגליו לטומאה שיטמא במגע ובמשא וש"ז לא יטמא במשא, ואמאי מי גרע ממימי רגליו הא גם הוא מתעגל ויוצא וא"כ מאי חזית ללמוד מוזאת מימי רגליו אמאי לא יליף ג"כ ש"ז שגם הוא דומיא דרוק שמתעגל ויוצא, וכן גם לדידן יקשה אמאי צריך לטעמא בש"ז משום דא"א וכו' נילף מוזאת כמו מימי רגליו. עוד קשה לפ"מ שהוכיח הכ"מ מהתו"כ שגם מימי רגליו הטעם משום צחצוחי זיבה מדבעי קרא שלא יסתור, וזו באמת ראי' שאין עליה תשובה, אבל לפ"ז יהי' תרתי דסתרי, כיון שהתו"כ ס"ל דגם מי רגלים א"א בלא צחצוחי זיבה וא"כ אמאי מצריך התו"כ לעיל פ' מצורע פרק זבין פ"א הי"ב קרא דוזאת לרבות מי רגלים לטומאה כיון דא"א בלא צחצוחי זיבה א"כ בלא"ה מטמא כמו ש"ז שמטמא מטעם זה, ודוחק לומר דגם התו"כ קאי לר"א דלא ברירא ליה טעמא דא"א וכו' לטמא במשא משום זה: ה) וע"כ נ"ל ברור דאדרבה מכח קושית המרדכי שהקשה איך מטמא ש"ז מחמת צחצוחי זיבה לבטול ברובא, יצא ליה להרמב"ם ז"ל דבאמת גם ש"ז דמטמא במשא לא מכח הסברא הפשוטה דא"א בלא וכו' לבד דז"א, דבאמת ע"פ הסברא וע"פ הכלל אשר בידינו צריכין אנו לומר דלבטול ברובא, אבל הא דמטמא במשא הוא באמת משום דנפקא לן מקרא דוזאת לרבות גם ש"ז לטומאה כמו מימי רגליו ששקולין הם, ששניהם יש להם תורת מעין שמתעגל ויוצא, אלא אחר דרבתה תורה אנן הוא דמפרשינן טעמא מאי דמטמא במשא הוא מטעם שא"א וכו', אבל אי לאו קרא לא הוי אמרינן מסברא דנפשיה דיטמא במשא מטעם שא"א, דאדרבה דהוי אמרינן דלבטול ברובא וע"כ גלי לן קרא הכא דמטמא ולא בטיל ברובא, ולפ"ז ממילא סרה קושית המרדכי, דאדרבה אי לאו קרא הוי אמרינן באמת דלבטול ברובא אלא דגלי לן קרא הכא דאינו בטל): ובזה מיושבת קושית התוס' לעיל (כ"ב א') ד"ה לפי, שהקשו *) ויש לומר עוד דהא דמצריכנן לפרש הטעם דרבי קרא ש"ז ומי"ר לטומאה הוא משום דא"א בלא צחצוחי וכו' ולא משום מעין לבד כמו רוק וכו' יש לומר דמקרא דוזאת דמרבינן לטומאה לא הוי ילפינן רק טומאת מגע, אבל לא טומאת משא דהא גם ברוק אי לאו דדרשינן זה שביד טהור הוי אמרינן דרק טומאת מגע אית ביה ולא משא, ולזה מפרשינן טעמא דטומאת ש"ז ומ"ר הוא משום דא"א וכו' וגלתה לנו תורה דלא לבטול ברובא, וכיון דגלתה תורה דלא לבטול שוב אין לחלק בין מגע ובין משא דאדרבה אם לענין מגע אינה בטל כש"כ לענין משא, כמבואר לענין נבלה בשחוטה: *נצבה