מרחשת חלק א קמד

איסור כרת, נראה לענ"ד דלכאורה קשה איך כתבו התוס' דאם אינו פורש מחמת ספק חשוב אינו שב מידיעתו, וכי חשוב ספק איסור אף דהוי אסור מה"ת מלאו ודאי דקימ"ל כריו"ח שבת (ס"ט א') אם הזיד בלאו ושגג בכרת חייב קרבן, אלמא דחשבינן שב מידיעתו אף דנכנס לעבור איסור לאו ודאי, וא"כ מכש"כ אם עבר על ספק דלח חמור מלאו ודאי, וע"כ נראה דעד כאן לא כתבו התוס' דגם מחמת ספק חשוב אינו שב מידיעתו היינו דווקא היכי שמתחייב אשם תלוי על ספיקו, וא"כ הזיד ג"כ בקרבן דהא נכנס לביה"ס דאם היה שוגג בזה היה מתחייב אשם תלוי, וע"כ אם הוא מזיד חשיב אינו שב מידיעתו כיון דאינו פורש מחמת קרבן ג"כ, אבל הזיד בלאו ושגג בכרת כיון שאין קרבן על לאו גרידא, שפיר חשיב אינו שב מידיעתו, ולפ"ז ניחא כאן דמגען ובעילתן תלויין ולית כאן אשם תלוי, או משום דבעינן חתיכה משתי חתיכות או משום דשמשא ממילא ערבא ובודאי יתברר אם עבר או לא, וזה מבואר בגיטין דכה"ג אינו חייב באשם תלוי יעו"ש (ע"ד א') רמ"א בעילתה ספק אר"י אשם תלוי איכא בינייהו יעוש"ה ובתוס' שם ד"ה אשת (ולא דמי לאפשר לברר איסורו דכריתות), וכיון שאין כאן אשם תלוי חשיב שב מידיעתו דלא גרע מאיסור לאו ודאי דחשיב שב מידיעתו: אולם כ"ז לפלפולא בעלמא, אבל באמת במחכ"ת לא ירד לסוף דעת התוס' בכריתות שם, דהא התוס' שם קיימי על מתניתין ספק אכל ספק לא אכל דחייב אשם תלוי, וע"ז כתבו התוס' דע"כ שהי' סבור שהוא שומן דאי לא"ה היך היה חייב אשם תלוי, כיון דהזיד על הספק הזה איך יתחייב ע"ז אשם תלוי, דהא עבר במזיד על איסור הזה שמכחו הוא התחייב אשם תלוי וז"פ: ט) ולענ"ד ראי' ברורה להיפך דאף אם הכניס עצמו לביה"ס מ"מ חייב קרבן ולא חשיב אינו שב מידיעתו, דהא אמרינן בשבועות (י"ח ב') דאם בא עליה סמוך לווסתה וראתה חייב קרבן ולא חשיב אינו שב מידיעתו דקסבר יכולני לבעול יעו"ש ובהכי מוקמי פשטא דמתניתין דנמצא על שלו חייב קרבן כדמוקי לה התם, וקשה למ"ד ווסתות דאורייתא וכדפרש"י (ט"ז א') דהל"מ דטמאה מספק, ומכש"כ לפמש"כ הנוב"י דסמוך לווסתה גרע מווסתה גופא, א"כ איך חייב חטאת הא הכניס עצמו לבית הספק הזה ולא הוי לפ"ז שב מידיעתו, וע"כ מוכח מכאן דמשום דלא פריש עצמו מספק לא אמרינן דלא הוי שב מידיעתו וכדאיתא כעין זה ב"מ (ו' א') דלא פריש עצמו מספק ממונא אבל פריש עצמו מודאי ממונא, אלא שיש לעיין לפ"ז בהא דנמצא אחר אותיום דחייבין אשם תלוי, ובזה יקשה היך חייבין אשם תלוי כיון דהכניס עצמו לעשות ספק איסור א"כ אינו שב מידיעתו לענין איסור ספק והוי כמו שכ' התוס' לענין ספק אכל דאם ידע מהספק הזה אינו חייב אשם תלוי, וצ"ע: י) אולם בזה אנא מודינא לכת"ר דלענין לבוא ביום של אחריו ודאי אין כאן איסור תורה, וכמו שהביא כת"ר כיון דהפסיקה בטהרה חשיב חזקת טהרה וע"כ צ"ל כן בהא דלעיל (ס"ז ב') אחר מעשה תטהר, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק, ובתוס' שם צדדו לומר דקאי אתשמיש וכן הוא לעיל בפרש"י (כ"ט ב') ד"ה ר"ש, יעו"ש, והיך אמר ר"ש אבל אמרו חכמים דמשמע דהוי רק גזירה דרבנן הא הוי ספק איסור תורה ואסור מספק ככל ספיקו דאורייתא, ולדעת הרשב"א ז"ל ודעימיה הוי מדאורייתא ואיך אמר ר"ש דלא הוי כאן רק הרחקה מדרבנן, וע"כ מוכח מכאן כיון דספרה ש"נ בחזקת טהרה עומדת, יעוי' זבחים (כ"ט א') ובתוס' שם ד''ה וכיון, ואין כאן חשש דאורייתא אולם גם בזה צ"ע דהא חזקה לא מהני רק לעבר אבל לא להבא כדאמרינן בגיטין (כ"ח) שמא ימות חיישינן וכמו שכ' הנוב"י דמשום זה סמוך לווסתה הוי לכו"ע דאורייתא דלא מהני חזקת טהרה על להבא, ור"ש גופיה ס"ל בגיטין שם דחיישינן שמא יבקע הנוד, וא"כ אמאי הוי כאן רק חשש דרבנן דהא לא מהני חזקת טהרה לומר שלא תראה, ופן תראה ויעבור איסור כרת למפרע, וזה עדיפא ממה שכתב הנוב"י בהא דסמוך לווסתה דדחק עצמו להעמיד דבריו לדעת ר"ת, וכאן גם ר"ת מודה דהוי ממש כמו בהרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי כמבואר בקדושין (מ"ה ב') בתוס' שם, וצ"ע בכל זה. סימן לז. נדה (ט"ז א'): הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה, דברי רשב"ג. רבי אומר: אם יש לה וסת חוששת לוסתה וכו', אמר רבינא דכו"ע וסתות דרבנן והכא במקור מקומו טמא פליגי, רשב"ג סבר אשה טהורה ודם טמא דקאתי דרך מקור, וא"ל רבי אי חיישת לוסת אשה נמי טמאה ואי לא חיישת לוסת מקור מקומו טהור הוא, עכ"ל, ועלה בלבי לבאר דברי הגמ' בזה אשר כל המתבונן יתמה על ככה, מה ראה רבי להאריך בלשונו אי חיישת וכו', אם כל פלוגתתם היא במקור מקומו טמא יאמר מפורש כי הדם טהור, ולמה לו כל הפלפול הזה עם רשב"ג והוא פלא שנית: לבאר דעת הרשב"א ז"ל שמחולק בכאן עם התוס' שכתבו דאיירי כאן במרגשת שיוצא דם מן המכה דאי לא"ה וכי לעולם לא תהא נדה, והלא קודם המכה הו"ל וסתה, ואולם הרשב"א בתוה"ב הובא ביו"ד סי' קפ"ז בש"ך ס"ק כ"ד כתב דאף באינה מרגשת שדם זה בא מן המכה היא טהורה, ולא חש לקושית התוס', וכבר חתרו ויגעו רבותינו האחרונים ז"ל לבאר דעתו ז"ל בזה יעוין חכ"צ סי' מ"ו ונוב"י מהד"ק יו"ד סי' מ"א מה שהאריכו בזה ואענה אף אני חלקי במה שיש לתרץ בעד הרשב"א ז"ל. א. א) גרסינן בבכורות (כ"ג א') תני ר' חייא נבלה ושחוטה בטלות זו בזו ואתמר עלה אריב"ח טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא וכו' יעו"ש, והטעם מבואר שם משום דאמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"א מה' אבות הטומאה הי"ז, אולם בבהמה ששפעה חררת דם פסק שם הי"ח שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ובכ"מ שם בשם הר"י קורקוס ז"ל כתב שהרמב"ם ז"ל מחלק בין לח בלח ובין יבש ביבש, דבלח בלח אית ליה דטומאה כמאן דליתא דמי ואינה מטמאה אף במשא: והנה המל"מ בפ"א מה' מטמאי מו"מ הי"ז תמה על חלוק זה של הר"י קורקוס ז"ל מהא דפריך הגמ' על הא דטומאה כמאן דאיתא דמי מבהמה ששפעה חררת דם דתני עלה דלא מטמאה לא במגע ולא במשא, ולפמש"כ הרמב"ם לחלק בין לח ובין יבש לא קשיא מידי קושית הגמ' וכמו דמחלק הרמב"ם ז"ל עצמו בין נבלה ובין חררת דם, ויעו"ש במל"מ שנשאר בתימא: ולענ"ד דברי הרמב"ם ז"ל ברורים הם ויש להם מקור נאמן בגמ', יעוין מכילתין (כ"ז ב'): אמר ר"י משום בטול ברוב נגעו בה ור"ל אמר שפיר שטרפוהו במיעיו נעשה כמת שנתבלבלה צורתו, ובתוס' שם הקשו דבבכורות דפריך אהא דנבלה דמטמאה במשא מהא דחררת דם שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא ומשני משום טומאה סרוחה, והשתא אכתי תיקשי ממת שגם סרוח מטמא ואעפ"כ בטל ברוב, ותרצו משום דאיכא למימר טעמא דמת כר"ל משום בלבול צורה וכו', וכן כתבו בבכורות שם ד"ה הניחא יעו"ש, והנה לפי דברי התוס' יחוייב כי רי"ו פליג על הא דאמר