מרחשת חלק א קמב

ג"כ עלה תורת ספק ולא ודאי רק התורה התירה אותו, וע"כ היכא שאמרה תורה דווקא ודאי ולא ספק גם רוב אינו בתורת ודאי אלא בתורת ספק, ולפי דבריהם אלו בס"ט ברשוה"י או ברשוה"ר דין רוב תלוי במחלוקת אביי ורבא, דלאביי דמה שאמרה תורה דס"ט ילפינן מסוטה הוא דווקא ברשוה"י, אף שמן הדין הי' להיות טהור ככל הספקות שהן להקל, מ"מ כאן אמרה תורה שגם ספק טמא, א"כ גם היכא שיש רוב לטהור ג"כ ס"ט ברשוה"י טמא דרוב ג"כ הוא בכלל ספק, והספק הא אסרה תורה ברשוה"י וגם הרוב בכלל, אבל להיפך בס"ט ברשוה"ר שאינו נלמד מסוטה וטהור מצד הדין שבכל התורה כולה שוב אם יש כאן רוב לטמא טמא, שבזה לא אמרה תורה כלל דס"ט טהור, והרי הדין כבכל התורה דרוב הוא המכריע בין לאיסור או להיתר וע"כ רוב לטמא ברשוה"ר טמא, וכ"ז לאביי, אבל לרבא הוא להיפך דבס"ט ברשוה"י דספקו להחמיר הוא מכח הדין שבכה"ת כולה ולא נלמד כלל מסוטה תו אם יש כאן רוב לטהר טהור כמו בכה"ת היכא שהרוב מסייע להיתר, משא"כ ס"ט ברשוה"ר שבזה אמרה תורה דספק מותר נגד הדין שבכה"ת כולה א"כ גם רוב הוי בכלל ספק וטהור ברשוה"ר כיון שגלתה תורה שספק טהור א"כ גם הרוב בכלל, וכמש"כ: כג) ועפ"ז נאמר שזהו מחלוקת אביי ורבא כאן בב"ב ולטעמייהו אזלי, דאביי שפיר הביא ראי' דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב מדינו של ר"ח שחייבין על ביאת מקדש אף ברשוה"ר, ואין צורך לטעם משום דהוי מצוי ג"כ אלא משום דרוב לחודיה סגי לטמא ברשוה"ר כדין כל התורה כולה שהרוב מכריע לאיסור או להיתר, דברשוה"ר לא נלמד הלכה מסוטה כלל ודינו כבכל התורה כולה, אבל לרבא לטעמיה דס"ל דס"ט ברשוה"ר הוא מכח ההלכה מסוטה שנאמרה דס"ט ברשוה"ר טהור וממילא גם רוב בכלל, שוב אי אפשר לומר דהא דתני ר"ח שחייבין עליו על ביאת מקדש אף ברשוה"ר היא מתורת רוב לחודיה, דזה א"א, דמתורת רוב לבד ג"כ טהור ברשוה"ר כיון דנאמרה הלכה דס"ט טהור ברשוה"ר גם רוב בכלל, וע"כ אמר רבא רוב ומצוי קאמרת דתני ר"ח וכו' דמדר"ח שמחייב על ביאת מקדש אף ברשוה"ר מוכח שלא מתורת רוב לבד הוא רק גם מתורת מצוי דמצוי הוא בתורת ודאי ולא בתורת ספק וגם ברשוה"ר טמא, ושפיר מייתי רבא ראי' מהא דתני ר"ח וכו' דלרבא לטעמיה לא סגי רוב לחוד לטמא ברשוה"ר, ומיושבת היטב קושית התוס': כד') ובזה מיושבת שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק כאביי שכל הספיקות מדבריהם וס"ט שברשוה"ר טהור הוא מכח הדין שבכה"ת כולה דהספקות להקל, אף שרבא פליג עליו והלכה כרבא לגבי אביי והיך פסק נגד הכלל הזה שבש"ס, אבל לפמש"כ הר"ז נכון, דבסמוך שם בב"ב איתא אמר רבא ש"מ מדר"ח תלת ש"מ רובא וכו' וש"מ רוב וקרוב הולכין אחר הרוב, והא רבא הוא דאמר רוב ומצוי ליכא למ"ד הדר ביה רבא מההיא, עכ"ל, הרי מבואר דרבא הדר ביה לגבי אביי ומודה דמטעם רוב לחוד יש לטמא ברשוה"ר, וא"כ שפיר פסק כאביי בזה דלמסקנא הדר ביה רבא ומודה לאביי, וסוגית הגמ' דחולין הוא קודם דהדר בו רבא והוי ס"ל דס"ט הלכתא גמירי לה הוא לרשוה"ר ולא לרשוה"י אבל לפי מסקנת הגמ' בב"ב הדר בו רבא וקאי כאביי וע"כ קיימ"ל כוותיה: ומה שיש לעיין במה שכ' דרוב לטמא ברשוה"ר או רוב לטהר ברשוה"י לא מהני לכל מר כדאית ליה מסוגית הגמ' דכתובות (ט"ו א') מהא דתשעה צפרדעים וכו' ואתוספתא פ"ה דטהרות הביאה הר"ש בפ"ד מי"ב דטהרות, הארכתי במקום אחר ואין פה מקומו, ויעוי' בתשו' רע"א מהד"ה סי' ק"ח מש"כ בזה בד"ה עוד יש לחלק יעוש"ה: ב. א) מעתה נתנה ראש ונשובה לקושית הנוב"י, כי לפי האמור למעלה תתעורר קושית הנוב"י ביתר שאת דביושבת על דם טוהר אם תראה ביום ראשון תצטרך לטמא למפרע מדאורייתא דהוי ס"ט ברשוה"י דילמא שהה הדס מאתמול בביה"ח, וכאן אין לומר דהוי טומאת ראי' דז"א דטומאת יולדת וראי' כבר חלף הלך לו ע"י הטבילה שטבלה בליל שמיני ומעתה תחול עליה טומאת משא, ואין לומר כאן עוד דכבר שבעה לה טומאה דהא טומאת ראי' כבר הלכה לה ע"י טבילתה, וא"כ אף אם נאמר דביושבת על הדם טוהר הוי חזקת טהרה מ"מ הא ברשוה"י לא מהוי חזקת טהרה, וע"כ לאמר כאן או כתירוץ הראשון של התוס' דלא גמרינן מסוטה טומאה למפרע וחשוב ג"כ חזקת טהרה גם ביולדת כמו שצידד הנוב"י, או כמו שכתב הנוב"י להוכיח מזה דלא חיישינן דילמא שהה הדם מיום אתמול אף היכא דליכא חזקת טהרה: ב) ולענ"ד ראי' להנוב"י דגם מחשש טומאת משא גזרו לטמא למפרע מעל"ע מהא דאיתא במכילתין (ע"ב א') ברש"י ד"ה ראיית נדה שכתב וז"ל: ואינה מצטרפת אלא מעכשיו מטמא וטומאת מעל"ע הוא דאיכא עליה וטומאת מעל"ע אינה מטמאה את בועלה עכ"ל, וקשה לכאורה איך אפשר כאן טומאת מעל"ע הא קיימינן הכא ביום של תחלת נדה וא"כ אם נאמר שהדם שראתה כעת שהה אצלה מאתמול, הא אדרבה אז טהורה לגמרי כיון דהדם הוי מיום אחד עשר וטבלה ביום של אחריו ואינה טמאה עוד משום טומאת ראי' ואין כאן טומאת מעל"ע מכיון שטבלה, וממילא כיון שאין כאן טומאת מעל"ע מפקידה לפקידה נמי לא גזרו רבנן כדאיתא לעיל (ל"ו א'), ולא חיישינן ג"כ דילמא ראתה תיכף בבוא יום תחלת נדה ואמרינן דיה שעתה, ואיך כתב רש"י דיש כאן טומאת מעל"ע אדרבה אין כאן טומאה כלל, וע"כ ראי' מכאן דנהי משום טומאת ראי' ליכא טומאת מעל"ע, מ"מ משום טומאת משא יש כאן מעל"ע שמא שהה הדם בפרוזדור מאתמול ולא עלתה לה טבילה דיום של אחריו לענין טומאת משא אולם באמת אכתי תיקשי דא"כ לא הוצרך רש"י להביא ראי' דטומאה זו אינה משום טומאת מעל"ע מדמטמאה את בועלה וטומאת מעל"ע אינה מטמאה את בועלה, דבזה באמת פליג ר"ע כדאיתא לעיל (י"ד א') הא בלא"ה ראי' מכאן מדמטמאי משכב ומושב ואם נימא דכאן הטומאה הוי משום טומאת מעל"ע א"כ אין כאן אלא טומאת משא, דטומאת ראי' אין כאן כמו שנתבאר, ובטומאת משא לא הוי האשה אלא ראשון לטומאה ואינה עושה משכב ומושב, וכן קשה לכאורה דאם טומאת מעל"ע כאן הוי משום טומאת משא, א"כ הא בלא"ה הוי טבולת יום ולקדשים בלא"ה תטמא משום טבולת יום ואין כאן טומאת מעל"ע כמו שכתב הנוב"י שם דאין נפק"מ לענין קדשים: ג) אולם בעיקר דברי הנוב"י שכתב דלענין קדשים אין נפק"מ אם מחמת טבולת יום או טומאת מעל"ע, לא הבנתי דהא ודאי יש נפק"מ לענין לטמאות בגדים שעליה שיטמאו לקדשים, דטבולת יום אינה מטמאה כלים אף בנגיעתן כדאיתא במכילתין (ע"א ב') היושבת על דם טוהר מערה מים לפסח דלא מטמאה את הכלי, ואם היתה טמאה האשה מחמת משא הדם בביה"ח א"כ היתה מטמאה את הבגדים אשר עליה והכלים אשר נגעה בהם, וכמו שכ' הרמב"ם בפ"ו מה' מטמו"מ דדם הנדה והזבה מטמאין אדם ובגדים ושאר כלים בשעת נגיעתו או נשיאתו יעו"ש, וכן מה שכתב הנוב"י שם דלענין טבילה ע"כ אין נפק"מ דבלא"ה צריכה טבילה לקדש בכלות ימי טהרה, כמו שכ' הרמב"ם תמיהני הא אכתי נפק"מ לענין תרומה, דמעל"ע שבנדה קי"ל בין לקדש בין לתרומה כלישנא בתרא דר"ה לעיל (ו' ב') ולתרומה