מרחשת חלק א קמא

ז"ל קאי בשיטת הרב ר"ש בתוס' שבת (קי"ב ב') ועירובין (כ"ד א') ד"ה אבל דלא אמרינן שבעה לה טומאה אלא מטומאת מגע הבאה מעלמא אבל לא בטומאה הבאה מגופו, ולפ"ז כיון דקימ"ל פולטת רואה הוי ואפי' לר"ש מסקינן דפולטת רואה הוי, וכיון דטומאתה אינה מחמת מגע אבל מטעם טומאת ראי', וא"כ הוי טומאה הבאה מגופה, ובטומאה כזו לא אמרינן שבעה לה טומאה, וטומאה חלה על טומאה, ולפ"ז טומאת פולטת חלה על טומאת משמשת שפיר הוכיח הראב"ד ז"ל, אבל לפי שיטת התוס' שם דלא אמרינן כלל טומאה חלה על טומאה שפיר יש לדחות הוכחת הראב"ד כנ"ל: וביותר יש לומר בהוכחת הגאונים ז"ל שהובא ברא"ש שם דפולטת אינה סותר מהסוגיות הנ"ל שהקשיתי דמאי ראי' היא דילמא איירי כגון שתשים מוך דלא תפלוט כמו שכתבו התוס', נלע"ד דיש לומר ע"פ שיטת רש"י ביבמות (י"ב ב') דהא דג' נשים משמשות במוך היינו דמותרות לשמש במוך, אבל שאר כל הנשים אסורות משום השחתת זרע, ויעויין תשובת רע"א ז"ל סי' ע"א שהוכיח דגם במוך לאחר תשמיש אסור לרש"י בשאר כל הנשים, לפ"ז אי אפשר לומר כלל דתשים מוך בביה"פ דהא המוך יקלוט הש"ז ולא תתעבר וא"כ איך אפשר לה לשמש בשימת מוך באו"מ דזה אסור משום השחתת זרע, משא"כ ביבמות שפיר כתבו התוס' דתוכל לשים מוך כדי שלא תפלוט משם, דשם איירי בכלה שאינה ראויה להתעבר מביאה ראשונה ובמקום שאינה ראויה להתעבר ליכא השחתת זרע במוך אחר תשמיש כמו שכתב הנמו"י ביבמות דבקטנה דאינה ראויה להתעבר ליכא משום השחתת זרע, וע"כ שפיר כתבו התוס' ביבמות דתוכל לשים מוך, אלא דיש לדחות זה לפמש"כ הגרע"א שם סי' ע"ב דבאינה מכוונת להשחתת זרע מותר לשים מוך משום דהוי דבר שאינו מתכוון א"כ בפולטת שמשימה מוך כדי שלא תפלוט ולא להשחתת זרע בכה"ג מותר, ויעו"ש היטב כי הרבה יש לפקפק בדבריו שם וביחוד בראיתו מסוגיא דפולטת דבריו ז"ל מרפסין איגרי ואישתמיטתיה במחכ"ת דברי התוס' שם על אתר ד''ה פולטת, יעוש"ה: יט) הדרינן למילתא קמייתא במאי שכתבו התוס' ריש נדה דמשו"ה מוקמינן האשה בחזקת טהרה ולא מטמאינן משום ס"ט ברשוה"י משום דהוי ספק ראי' ולא גמרינן מסוטה, ולכאורה מאי הועילו בזה דאכתי לא פלטינן מקושיא זאת. נהי דמשום טומאת ראי' לא מטמאינן לה נטמאינה משום טומאת דם הנדה דמטמא במשא לפי מה דקימ"ל מקור מקומו טמא א"כ דם נדה בעצם טמא אף זולת הראי' וא"כ הוי ס"ט ברשוה"י דספקו טמא, והניחא לאביי דאית ליה דאו"מ באשה בלוע הוי ע"כ שפיר לא מטמא משום משא דניחוש דכותלי בהר"ח העמידוהו דאין כאן אלא טומאת ראי' ולא טומאת משא, אבל לרבא דס"ל דטומאה ביהס"ת הוי, א"כ אף דכותלי ביהר"ח העמידוהו מ"מ לטמא משום משא ולא משום טומאת ראי', וגם לאביי תשאר ג"כ קושית התוס' שם (י"ז ב') ד"ה ואין שורפין דאכתי נטמא משום ספק טומאת מגע בשעה שיוצא לחוץ ויעו"ש בתוס', וע"כ נצטרך לומר כמו שכתבתי לעיל משום דטומאת מגע לא תוכל לחול על טומאת ראי' החמורה ולעולם הוי טומאת ראי' קודמת לטומאת מגע ומשא, ואף לרבא דאית ליה דביה"ח טומאת ביהס"ת הוי וא"כ ממילא מטמא אז משום משא ואתי טומאת ראי' ומשא בבת אחת, מ"מ צריך לומר דע"כ טומאת ראי' קודמת, דטומאת ראי' באה תיכף ומיד כשבא לביה"ח אבל טומאת משא לא מטמא עד שיסיט את הטומאה, עי' רש"י חולין (כ' ב') ד"ה מלך ודו"ק, וע"כ אי אפשר שלא תהי טומאת ראי' קודמת ולא חלה עליו עוד טומאת משא ושפיר כתבו דלא הוי אלא ספק ראיה ולא גמרינן מסוטה *) כ) ועפ"י האמור יישבתי קושית התוס' בב"ב (כ"ד א') על הא דאמר רבא שם רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד דתני ר"ח דם הנמצא בפרוזדור חייבים עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה, והקשו בתוס' דמאי ראי' היא מר"ח דמחמת מצוי הוא דילמא ג"כ רק מתורת רוב לחוד יעו"ש ולפי האמור יש מקום אתי ליישב, דהנה בתחלה נדקדק אמאי תפס ר"ח דין זה שחייבין עליו דווקא על ביאת מקדש ואמאי לא אמר נמי שחייבין עליו חטאת קבועה משום בועל נדה אם בא עליה, והנראה פשוט דלענין טומאת נדה לבעלה כיון דקימ"ל שאין האשה טמאה עד שתרגיש בבשרה, וכיון דבעינן הרגשה לא היה מקום להסתפק אם הוא מהחדר או מהעלי' דהא צריכה להרגיש אם נפתח מקורה אי לא, שזהו עיקר דין הרגשה, ויעוי' חו"ד סי' ק"צ סק"א, וע"כ דין זה שמספקא לן אם הדם הוא מהחדר או מהעלי', ע"כ מיירי ברואה שלא בהרגשה, ובלא הרגשה הא אין האשה טמאה מן התורה לבעלה, וע"כ נקט ר"ח שחייבין עליו על ביאת מקדש משום שעל ביאת מקדש חייב אף שלא בהרגשה משום דמקור מקומו טמא ונגע באב הטומאה: כא) והנה לפמש"כ דמשו"ה בטומאת ראי' כתבו התוס' דלא שייך דין ס"ט ברשוה"י או ברשוה"ר אף שיש בזה טומאת מגע ג"כ משום דמקור מקומו טמא הוא משום דטומאת מגע הקלה אינה חלה על טומאת ראי' החמורה הקודמת דשבעה לה טומאה, ולפ"ז אין זה אלא ברואה בהרגשה אבל שלא בהרגשה שאין כאן טומאת ראי' שוב יש כאן טומאת מגע משום דמקור מקומו טמא: ולפ"ז בנמצא בפרוזדור דמיירי ע"כ שלא בהרגשה, וכמש"כ, א"כ חזרנו לדין דספק טומאת מגע דגמרינן מסוטה, ותירוץ הב' של התוס' ריש נדה דטומאה למפרע לא גמרינן מסוטה לא שייך כאן דבטומאה דלהבא עסקינן ולא בטומאה למפרע, ולפ"ז בדינו זה של ר"ח דקפסיק לן שחייבין עליו על ביאת מקדש, ל"ש ברשוה"ר ול"ש ברשוה"י, שאם ר"ח מיירי ברשוה"י לא השמיענו מידי דדבר זה שנינו במשנתנו דחזקתו מן המקור אף אם מטעם ספק ג"כ טמא ברשוה"י כדין ס"ט ברשוה''י, א"ו דר"ח אתי לאשמועינן דגם ברשוה"ר ג"כ טמא משום דהוי טומאה ודאית וחייבין עליו משום ביאת מקדש: כב) והנה הרשב"א בחי' לחולין (ט' ב') ובשב שמעתתא שמעתא א' פ"ה כתבו לפרש מחלוקת אביי ורבא שם בס"ט דגמרינן מסוטה, דלאביי עיקר הלכתא גמירא לה מסוטה נאמרה ללמד על דין ס"ט ברשוה"י שמן הדין הי' לטהר כדין כל הספקות מה"ת לקולא וכדעת הרמב"ם ז"ל, והא דס"ט ברשוה"ר טהור לא משום דגמרינן מסוטה רק שכך הדין בכל מקום אף באיסור ולא נתחדשה בס"ט ברשוה"ר הלכה כלל, ולרבא הוא להיפך דעיקר הלכה ניתן ללמוד מסוטה דס"ט ברשוה"ר טהור, דלולא זאת הי' מן הדין לטמא משום שכל הספקות מן התורה לחומרא, ועל דין ס"ט ברשוה"י אין צורך להלכה דבלא"ה ס"ט טמא כמו בכל הספקות שאסורין מן התורה, ויעוי' ש"ש שם מה שהעמיק הרחיב בזה לפרש מחלוקת אביי ורבא שם בדרך זו ואפס זולתה: והנה השמ"ק בב"מ (ו' ב') על קושית התוס' בההיא דקפץ אחד מן המנוין שפטור ממעשר שהקשו התוס' לבטול ברובא תירץ דהא דכל דפריש מרובא פריש הוי ג"כ *) וכאשר אמרתי דבר זה לידידי הגאון רח"ע שליט"א אמר לי כי כבר קדמני בהערה זו על התוס' ובתירוץ זה משום שאין טומאה חלה על טומאה הגאון הרצ"א ז"ל בספר ישועות יעקב: