מרחשת חלק א יג

דר"א, דהאי תנא דאמר דלר"א באומר ככר זה עלי לר"א מערבין לי בו ס"ל כלישנא דמוקי בפסחים שם טעמו דר"א משום דסבר הואיל ואי בעי מיתשל ממונו הוא, והאי תנא דסבר דלר"א אין מערבין לו בה ס"ל דטעמו דר"א בפסחים שם כאידך לישנא דס"ל טובת הנאה ממון ולא משום דאי בעי מיתשל ממונו הוא וע"כ ס"ל שאין מערבין לו בו משום שאינו ממונו ואין בו זכי', ויעוי' רש"י שם ד"ה ל"א שכתב דהא דס"ל לר"א שם דבהקדשות אין מערבין משום דלא חזי לא לדידיה ולא לאחריני וכ"כ התוס' שם, ודבריהם אלה צ"ע דהאיך יערב בהקדשות הא אינו שלו וא"י לזכות, ואין לומר משום דלר"א קיימינן דאית ליה הואיל ואי בעי מיתשל ממונו הוא וע"כ הוי שלו וכקושית התוס' בפסחים שם, זה אינו שהרי לר"א קיימינן ור"א הא ס"ל בערכין (כ"ג א') שאין שאלה בהקדש, והא דפסחים כבר עמד ע"ז התויו"ט שם ותירץ דחלה שאני, וא"כ אין צריך לטעמא משום דלא חזי לדידיה ולא לאחריני ויעוי' תוס' ע"ב שם ד''ה ולפרוש שכ' דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזי' לכהנים ותדע דאמר לעיל שאין מערבין בהקדשות אע"ג דאפשר לאיתשולי עלייהו יעו"ש, גם דבריהם אלה צ"ע דהא מארא דשמעתא דבהקדשות א"מ הוא ר"א ולר"א אין שאלה בהקדש כמבואר בערכין: זאת תורת העולה מכל הני מילי מעליתא שכתבנו שלא כל א"ה שוין דא"ה שאסורין גם שלכדה"נ הוי הפקר ואין לבעלים בהם זכי' משא"כ בא"ה שאינן אסורין שלא כדה"נ הוי שלו ואינו ברשותו: ה) ולפ"ז מה שהוכחנו למעלה מהא דגט שכ' על א"ה דכשר דמוכח דא"ה הוי שלו משום דבעינן ספר המקנה שיהא משל הבעל ושמצאתי גם להגאון בעל עונג יו"ט חיו"ד בסי' צ"ה שהעיר מזה, לפי החלוק הנ"ל י"ל דזה שגט שכתבו על אה"נ שכשר מיירי באה"נ שמותרין שלא כדה"נ, אבל באסוה"נ שאסורין גם שלא כדרך הנאתן באמת הגט פסול, ואל תתמה שהרי סתם אמרו שכשר ומשמע בכל אסוה"נ, זה אינו שהרי הר"ן בגיטין שם ג"כ כתב שאלו העומדין לשריפה אם כתב עליהם הגט פסול משום שכל העומד לשרוף כשרוף דמי הרי שגם לדבריו לא בכל איה"נ מיירי הא דכתבו על איה"נ: ו) והנה ראיתי להחת"ס ח' או"ח סי' ק"פ שתמה על התוס' בחולין (ק"מ א') ד"ה למעוטי שכ' וז"ל וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה אם הוא קרבן כשר כיון דלשריפה קיימא, והא אסוה"נ אינו שלו וא"י להקדישם דאמרינן בב"ק מ"ה ששור הנסקל לאחר שנגמר דינו הקדישו אינו קדוש ופירש"י דלאו ברשותיה קאי לאקדושי וא"כ איך כ' התוס' להסתפק אם הוא קרבן כשר הא אינו קדוש כלל, וכן העיר עוד מהא דפסחים (מ"ח ב') מן המאתים מותר שתי מאות שנשתיירו בבור דפסולין לנסכים, והא למ"ל קרא תיפוק ליה שאין קדושה חלה עליהם כלל דערלה אסורה בהנאה, ותו העיר עוד ממש"כ הרמב"ם פ"ה מה' אסורי מזבח אין מביאין מנחות ונסכים מן הטבלים ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם ואם הביא לא נתקדשו להיות ראויין לקרבן אבל נתקדשו להיות כקדשים שנפסלו ועיין בלח"מ שכן הוא בתוספתא וכו' וכו' וקשה ג"כ הא א"ה נינהו ולאו ברשותיה קאי לאקדשינהו יעו"ש בח"ס, והנה מה שהביא מהרמב"ם והביא להלח"מ שכן הוא בתוספתא נעלם מהם במחכ"ת שדברי הרמב"ם הם תלמוד ערוך בזבחים (פ"ח א'), וכבר תפס עליהם השאג"א בסי' צ"ו להכ"מ והלח"מ, אבל קושית הח"ס באמת חמורה, ויעוי' בח"ס מה שהאריך בזה, ואין רצוני לפלפל בהם כי במחכ"ת רוב דבריו שם הם תמוהים וכד ניים אמר להא שמעתא: ז) והנה קושיתו מהתוס' בבהמת עיר הנדחת הנה יהי' סייעתא מדברי תוס' אלה למה שהעלינו וחדשנו למעלה שאסוה"נ שתופסין דמיהם שלו הם וברשותו הם עומדים וע"כ כתבו התוס' בפשיטות שחלה קדושה על בהמת עיר הנדחת אבל קושיתו מהא דערלה וכה"כ שמבואר בש"ס וברמב"ם שנתקדשו להיות כקדשים שנפסלו חמורה מאד וצריכה נגר ובר נגר דליפרקינה: והנה לפ"מ שכ' הקצוה"ח שאסוה"נ הוי שלו ואינו ברשותו ולפמש"כ דקדושת הגוף חלה על דבר שא"ב הי' אפשר לתרץ דמשו"ה חלה קדושה על ערלה וכלה"כ משום דנסכים קדושת הגוף היא ושפיר חלה גם על איסור הנאה, אבל לפ"ד למעלה דאסורי הנאה שאסורין שלא כדה"נ לח הוי שלו ואין בהם זכי' יקשה מהא דכלה"כ דנתקדשו דכלאי הכרם אסורים שלא כדה"נ והם הפקר וכמו שהבאתי למעלה התוספתא בזה קושיתו של הח"ס במקומה עומדת איך חלה עליהם קדושה דהא אינם שלו כלל: והנה רציתי לכאורה לתרץ לפ"מ שכ' התוס' ביבמות (פ"ג ב') דהא דאין אדם אוסר דשא"ש הוא במידי דתלי במחשבה אבל מידי דממילא נאסר ולא תלי במחשבה אדם אוסר גם דבר שאינו שלו, יעו"ש, לפ"ז לפ"מ דאיתא במנחות (ד צ' א') דרב סבר דכלי שרת מקדשין שלא לדעת ע"כ שפיר קאמר רב בזבחים דערלה וכלאי הכרם נתקדשו ליפסל כיון דכל"ש מקדש שלא לדעת ואינו תלוי במחשבת הכהן שפיר מקדש ואוסר גם דבר שאינו שלו, וע"כ חלה קדושה גם על אסורי הנאה אף שאינו שלו אלא שאין הישוב הזה עולה יפה לפי דעת הרמב"ם שפסק שכלי שרת אין מקדש שלא לדעת ואפ"ה הביא לפסק הלכה דין זה שנתקדשו לפסול: והנה מצאתי שהגאון בעל עונג יו"ט בסי' הנ"ל גם הוא עמד בקושיא זו של הח"ס וכתב לתרץ כמו שכ' משום שכלי שרת מקדש ואף שאין מקדש אלא לדעת מ"מ כתב לחלק דקדושת כלי מקדש אף שאינו שלו יעו"ש: אבל לענ"ד הא בורכא ונעלם ממנו במחכ"ת דברי התוס' במנחות (ע"ט ב') ד''ה וליתני שכ' שכלי שרת אינו מקדש אלא קדש אבל חולין לא יעו"ש וא"כ אין כל"ש מקדש כלל אלא דבר שהי' עליו מקודם קדושת דמים ואח"כ בא בכל"ש אז חלה עליו קדושת הגוף לפסל בלינה וכו' וכו' אבל חולין אינו מקדש כלל א"כ באסורי הנאה שלא חלה עליהם קדושה כלל משום דלאו דידיה הוא אין הכל"ש מועיל כלל להתפיס עליהם קדושה כל עוד שלא נתקדשו מקודם קדושת דמים והדרא קושיא לדוכתא איך נתפס עליהם דכלאי הכרם קדושה כיון דלאו דידיה הוא: אולם לאחר העיון נראה שבכדי טרחו בזה ואין כאן קושיא כלל שהרי אפשר שהערלה וכה"כ אלו נלקחו ממעות הקדש אצל עכו"ם שמותרים אצלו בהני' ונתחללו מעות הקדש על ערלה וכלה"כ אלה ונכנסו הערלה וכלאי הכרם לרשות הקדש ע"י חלול המעות ולא היתה כאן קדושת פה כלל, ואף שאסורין בהנאה ונמצא שאין לו דמים שיתחלל הקדש עליו, זה אינו דלהקדש הוא שוה דמים שהרי ההקדש עצמו יכול למכרו לעכו"ם ולקבל דמיהן שהרי ההקדש אינו מצווה על איסור של ערלה וכלאי הכרם וכמו בחמץ בפסחים (כ"ט א') שההקדש משהה גביה בפסח (ועיי' הגהת מרדכי ב"מ סי' תנ"ג שכ' כה"ג דהקדש לאו בר מיעבד מצוה הוא) ובקדושת דמים פודים את הקדשים להאכילם לכלבים כמו שפסק הרמב"ם בפ"ה מה' ערכין וחרמין הי"ב ויעוי' פסחים שם ב' ובתוס' שם, וא"כ שפיר יוכלו דמי הקדש להתחלל על ערלה וכלאי הכרם וחלה הקדושה עליהם ולק"מ: ח) והנה למעלה הבאתי ראי' דאסוה"ל הוי' שלו מהא דכריתות כ"ב דהוי' מהני מחשבה במת לאשווי' אוכל אי לאו דבטלה דעתיה אצל כ"א, ולפ"מ שהעלינו למעלה צ"ל דמת מותר בהנאה שלא כדה"נ מדאורייתא, ע"כ חשוב שלו: ועפ"ז