מרחשת חלק א קלז

עוד שוהה בפרוזדור, אבל לחוש דילמא יש דם בפרוזדור לא חיישינן כיון דלא חזינן דפריש מוקמינן הדם במקום מציאותו שלא זז מעולם ממקומו ושפיר מהני בדיקת שפופרת ולא חיישינן למציאת דם בפרוזדור כלל, ועפ"ז ניחא לי נמי ג"כ מה שכתב הנוב"י לקמן סי' נ"ה בטעמא דווסתות דרבנן אף דאורח בזמנו בא היינו משום דנגד חזקת אורח בזמנו וכו' איכא חזקת טהרה והיתר של אשה יעו"ש ודבריו אינם מובנים דמשום דאוקי חזקה נגד חזקה אכתי לא פלטינן מידי ספק והוי ספק השקול והוי ספיקא דאורייתא, ולדעת הרבה מהראשונים ז"ל סד"א מה"ת לחומרא, א"כ אמאי ווסתות דרבנן, אבל לפמש"כ ניחא משום דאיכא ג"כ חזקת דם במקומו הוא ולא פריש כלל, ואף דאורח בזמנו בא, נגד זה איכא חזקת דם במקומו וגם חזקת טהרה של אשה ושפיר אין כאן חשש דאורייתא, ודווקא היכא דראתה דאזדא לה חזקה זו דבמקומו הוא דהא חזינן דפירש ממקומו ע"כ שפיר אמרינן לקמן (ט"ז א') דאם בדקה עצמה ומצאה טמאה טמאה אף מזמן הווסת, יעו"ש בתוס' ד"ה אלמא ולעיל (ט' א') ד"ה הא. והיינו משום כיון דאין כאן עוד חזקה דדם במקומו הוא דהא חזינן דפריש ע"כ שפיר אמרינן אוקי חזקה נגד חזקה והוי טמאה מספק, ויעוין בנוב"י סי' נ"ה שם דלא נחית לזה, והנלע"ד כתבתי: ג) ומה שתמה כת"ר על קושית הנוב"י דתהי מותרת לבעלה בלא בדיקה משום דווסתות דרבנן והוי ספק דילמא מן הצדדין, וע"ז תמה כת"ר הלא משנה שלמה שנינו דם הנמצא בפרוזדור חזקתו מן המקור שרוב דמים מן המקור ואיך נתיר ע"י ספק מן המיעוט, לענ"ד יפה הקשה הנוב"י הא כתב הב"י בטעמא דמהני בדיקת שפופרת אף דאין כל האצבעות שוין משום דרוב נשים אינן רואות דם מחמת תשמיש ע"כ סמכינן על בדיקת שפופרת, ויעו"ש בל' הב"י שהובא בנוב"י שם, וא"כ איכא רוב זה נגד רוב דמים מן המקור ושפיר הוי ספק השקול, ואף הנוב"י שם לא פליג על הב"י בזה, אלא שכתב טעם אחר: אולם לענ"ד הנוב"י מדויל ידיה משתלם דהא איהו גופיה כתב לקמן סי' נ"ה דאף דאמרינן ווסתות דרבנן מ"מ סמוך לווסתה דאורייתא משום דאמרינן אורח בזמנו בא וליכא חזקה חזקת טהרה נגדו משום דחזקה לא מהני להבא ואינה בחזקת שלא תראה וא"כ הכא בקביעת ווסת ע"י תשמיש לעולם הוי דאורייתא להנוב"י, כיון דהווסת הוי הא דרואה מחמת תשמיש והוי כמו סמוך לווסתה דאינה בחזקת שלא תראה, וכיון שקבעה לה ווסת ע"י ראי' מחמת תשמיש שפיר אמרינן אורח בזמנו בא ותראה מח"ת וליכא נגדו חזקת טהרה דאינה בחזקת שלא תראה ואסור מדאורייתא לשמש עמה כמו בסמוך לווסתה כמו שכ' בעצמו, וזה לענ"ד סתירה גדולה על דבריו מדברי עצמו. שוב ראיתי שכפי הנראה התעורר בזה הנוב"י בעצמו בתשובתו שם סי' נ"ז: ד) ומה שהקשה כת"ר על הנוב"י שכ' דלהלל אה"נ דלקדשים תסתור כל שבעה דא"כ לא משכחת לה ראה שתים להלל ותיהוי זבה גדולה לענין קדשים ולחולין שומרת יום כנגד יום, לענ"ד נראה דאינו מוכרח דהא אמרינן לקמן (ל"ט א') דבאחד עשר יום שבין נדה לנדה בחזקת טהורה היא וקאמר רבא התם לומר שאינה מטמאה מעל"ע יעו"ש, הרי חזינן דבי"א יום דמיה מסולקין ולא מחזקינן ריעותא למפרע אף לענין קדשים ולא אמרינן כותלי ביהר"ח העמידוהו, ואף דאיתותב שם רבא מברייתא דמטמאה מעל"ע אפשר היינו משום דלא פלוג רבנן בנשים אלו, אבל מ"מ מסברא לא איתותב, כיון דדמיה מסולקין לא מחזקינן ריעותא למפרע, וכמו דאמרינן שם דבי"א יום אינה צריכה בדיקה ויעויין בתוס' שם ד"ה והיולדת, א"כ הנ"מ להלל דאף דאית ליה מפקידה לפקידה דכותלי ביהר"ח אוקמי דם מ"מ באחד עשר יום לא מחזקינן ריעותא למפרע, ואף דאפשר דגם להלל מטמאה מפקידה לפקידה אף בתוך י"א יום היינו ג"כ משום לא פלוג כמו לדידן מעל"ע, אבל מ"מ בגוף הסברא שפיר אמרינן דלא מחזקינן בדם למפרע, וכיון שכן שפיר הוי להלל שתי ראיות ואין חוששין שמא הדם מאתמול הוא משום דבתוך י"א יום לא חיישינן למפרע, משא"כ לענין ז"נ שפיר כתב הנוב"י דלהלל אפשר שתסתור כל שבעה דלאו בתוך י"א יום קאי, וגם הוחזק מעינה להיות פתוח כיון שכבר נעשה זבה גדולה: ה) ועל מה שהקשה הנוב"י מיולדת אחר שבעה דתבדוק בתחלת ימי טהרה ואמאי אמרינן לעיל דהיושבת על דם טוהר לא בעיא בדיקה, והנה כת"ר האריך לתרץ בתירוצים שונים, אולם מה שתירץ משום דלא מצינו בדיקה אלא מחשש ראיה אבל מחשש משא בעלמא לא מצינו בדיקה, לענ"ד דמשום משא יש להצריך בדיקה יותר מחשש ראי'. ואקדים בזה מה שאמרתי זה לא כבר ביישוב דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' תרומות דין ז' שפסק המשמשת מטתה אם לא נתהפכה בשעת תשמיש טובלת ואוכלת תרומה לערב ואם נתהפכה הרי היא אסורה לאכול בתרומה כל שלשת ימים שאי אפשר שלא תפלוט ותהיה טמאה ודאי, ע"כ. וחלק עליו הראב"ד ז"ל שזה נגד מסקנת הגמ' (מ"ב א') דאם לא נתהפכה טובלת ואוכלת בתרומה לערב דווקא בשהטבילוה במטה, והר"מ ז"ל לא חלק כלל ויעו"ש בכ"מ שכתב לדחוק דהרמב"ם לא גרס בשהטבילוה במטה, יעו"ש: ו) והנראה לענ"ד בזה ע"פ מה שנבאר בתחלה טעמא דהרמב"ם ז"ל דלא מצריך הטבילוה במטה ונאמר בזה דהרמב"ם ז"ל לשיטתו לפי מה שכתב הה"מ פ"ג מה' א"ב ה"ב לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל פתוי קטנה רצון הוא דיצא לו מכח קושית התוס' כתובות (ט' א') באשת ישראל פחותה מג' שנים אמאי לא הוי ס"ס, ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון דילמא קטנה היתה, ומזה הוכיח הרמב"ם ז"ל דפתוי קטנה רצון הוא ולית ליה תירוץ התוס' שם אונס חד הוא, יעו"ש בהה"מ, הנה שפתיו ז"ל ברור מללו דלהר"מ ז"ל ס"ס משם אחד*) הוי ס"ס מעליא, ולפ"ז נראה דהיינו טעמא שכתב הרמב"ם ז"ל דבאינה מתהפכת מותרת בתרומה לערב ולא חיישינן דילמא נשתייר משום דבאינה מתהפכת איכא ספק ספיקא, הספק הא' דילמא קלטה את הזרע ואינה פולטת כלל, הב' ואף אם ת"ל דלא קלטה את הזרע אכתי יש להסתפק דילמא פלטה כולה ביום ראשון ושוב אין מה לפלוט עוד ביום שני, וע"כ מותרה בתרומה מטעם ס"ס הנ"ל, וזה לא הוי ס"ס במקום חזקת איסור משום דביום ראשון אסורה בלא"ה משום משמשת, דז"א דהא כיון דטבלה כבר חלף הלך לו האיסור דמשמשת ואין חיישינן לו הא לדם אחר לא חיישינן לפמש"כ התוס' ולא הי' לנו לטמאות למפרע, ואולי באמת נאמר דזה הכוונה במאי דאמרינן קמ"ל, דהיינו דקמ"ל דלא חיישינן לדם אחר ומיושב בזה מה שכ' הרא"ש לקמן בפ' תנוקת בבועל את הבתולה ולא מצא דם דחיישינן שמא חפהו ש"ז. וכן הוא בשו"ע יו"ד סי' קצ"ג, וכאן אמרינן דלא חיישינן לה, ויעוין שם ביו"ד בס' תורת השלמים דחששה גדולה היא, ולפמש"כ ניחא דבאמת זה הוי חששה, אלא דמאי דקמ"ל היינו משום דלא תלינן בדם ולא מטמאינן למפרע משום זה לומר דאם ראתה עכשיו דם ראתה ג"כ קודם דם אחר, וכמוש"כ התוס' והש"ש ודו"ק: *)שוב התבוננתי דהוי ס"ס מעליא שלא משם אחד, שהרי הספק הראשון שמא לא פלטה כלל מטהר בגדיה שעליה שהרי לא נטמאו במגע ש"ז אבל הספק השני שמא פלטה ופלטה כולה ביום ראשון הרי נטמאו בגדיה שעליה במגע ש"ז א"כ הספק הראשון מתיר יותר מהספק האחרון והוי ס"ס מעליא לכו"ע