מרחשת חלק א קלג

בתחלה, א"כ לפ"מ דס"ל דתולין אין סוף דלא משכחת לה כתם שיטמא, דלעולם יתלו וא"כ אין לך כל סדין וסדין שאין עליו טפי דם ולדבריהם הכל תולים. א"כ ל"מ לה דין כתמים שגזרו חכמים: יג) ומאחר שנתבאר שמה שמקשה רשב"ג לדברי עצמו הוא מכתמים שרואה סופרת ז"נ, ומה שהקשה לדברי חבריו הוא מאשה טהורה הרואה בתחלה כתם, מאד יהיה מדוייק לשונו הזהב והצח של רשב"ג שתפס בלשונו בקושיתו לדברי עצמו אין לך כל ''מטה ומטה'' ובקושיתו לדברי חבריו אין לך כל ''סדין וסדין'', והוא דהתוס' בכתובות (ד ב') ד"ה הצעת המטה כתבו דמה דתנן הכניסה לו ג' שפחות אינה מצעת המטה הוא הצעת כרים וכסתות ומה שאמרו שם אע"פ שאמרו ד' יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה הוא פריסת סדינין דהוי מילי דחיבה, יעו"ש. הרי לנו דבזמן שאשה מותרת לבעלה ומספרת עמו היא פורסת סדינין, אבל מטה לבד בלא פריסת סדינין משמשת לישיבה ולשכיבה ולאו דווקא לזיווג אשה ובעלה ביחד וכמו דתנן היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות דלא מיירי שבעלה עמה במטה, מעתה רשב"ג שמקשה לדברי עצמו מאשה שסופרת ז"נ שאין בעלה עמה במטה שאסור לישן עם הזבה ע"כ תפס בלשונו כל ''מטה'' והיינו המטה שיושבת או שוכבת לבדה, כיון דבאשה טמאה איירי, דנדה אינה פורסת סדינין כמש"כ התוס' שם דמה דנדה אסורה בהצעת המטה הוא פריסת סדינין, יעו"ש, משא"כ לדברי חבריו שמקשה מאשה טהורה שלדבריהם לעולם תהי' טהורה לבעלה ומותרת לו נקט סדינין כדרך אשה טהורה לפרוס סדינין לבעלה בשעה שהיא זקוקה לו, ותהי' עם בעלה ביחד בשעה שהסדינים יש עליהם כמה טפי דם: ובזה ממילא ניתא גם דקדוק מוהרש"א ז"ל שבקושיתו לדבר עצמו נקט לשון אין קץ ולדברי חבריו אין סוף, והוא דלשון קץ הוא על כלות הזמן, כמו מקץ שנתים, מקץ שבע שנים, ולשון סוף הוא נהוג להשתמש על סוף ענין או מעשה כמו אין לדבר סוף (פסחים ט' א') שהכוונה שאין לדבר שיעור וגבול, והיינו דרשב"ג דמקשה לעצמו מאשה הסופרת ז"נ שלעולם לא תוכל להשלים ספירתה ולהשלים את הזמן ז"ל ע"כ נקט לדבריו אין קץ, כלומר לא יהי' קץ לזמן ז"נ, אבל לדברי חכמים דס"ל דהכל תולין, א"כ אין לדבר זה שיעור שלעולם יתלו וע"כ נקט דלדברי חבריו אין סוף, כלומר אין לדבר שיעור שלעולם יתלו, דוק בדבר ותן כבוד לדברי חכמים ז"ל וללשונם הזהב: יד) ועפ"ז יהי' ניחא ומדויק לשונם הזהב של הגאונים ז"ל לפי המובא מדבריהם בס' בעלי הנפש להראב"ד ז"ל שכתבו שאין כתמים נוהגים בזה"ז, דלכאורה איכא למידק למה כתבו בלשון זה שאין נוהגים בזה"ז ולא כתבו העיקר שאין נוהגים רק לטהרות, ויעוי' בערוך לנר (נ"ח ב') מש"כ עפ"י דרכו בזה, ולפי האמור הנה לפמש"כ בטעמא דמילתא הי' ראוי מן הדין לנהוג דין כתמים בסופרת ז"נ גם לבעל כיון דלא הוי ס"ס, מ"מ מסתימת דברי הגאונים הנ"ל נראה שאין כתמים נוהגים כלל אפי' באשה הסופרת ז"נ מדלא הביאו דיני כתמים בהלכותיהם, וכן הרי"ף השמיט משו"ז דיני כתמים א"כ מוכח דלית ליה דין כתמים לבעל גם לסופרת ז"נ, ולפמש"כ הי' ראוי לנהוג בבעל בסופרת ז"נ. אבל באמת ניתא דמה שראוי לנהוג כתמים בסופרת ז"נ אינו אלא בזמן המשנה דהיו הנשים בקיאות בפתחי נדה וזבה והיו בהן נשים זבות ודאיות ע"כ היו צריכים לנהוג דיני כתמים בימי ספירת ז"נ אבל בזה"ז שהנשים אינן בקיאות בפתחי נדה ונשי דידן כולהו ספק זבות נינהו וכמו דאמרינן בגמ' (ס"ז ב') ומשו"ה החמירו לישב ז"נ על כל טפת דם כחרדל משום שאינן בקיאות בפתחי נדה וזבה א"כ חומרתן היא קולתן, כיון דלא הוי זכות* וא"כ אכתי ס"ס הוי דילמא מעלמא ואת"ל מגופה דילמא לאו זבה היא ואינה מטמאה אלא בהרגשה, וע"כ דכיון דכל עיקר חשש כתמים הוא מדרבנן אפי' לטהרות כדאיתא שם (ס"ב ב'), וע"כ בנשי דידן דספק זבות נינהו לא החמירו בכתמים כיון דכל עיקרו הוא מדרבנן, וע"כ שפיר כתבו הגאונים דדווקא בזה"ז אינו נוהג דין כתמים כלל אבל בזמן המשנה הי' נוהג גם לבעל דין כתמים בתוך ספירת ז"נ: ב. א) ובהאי ענינא דהרגשה ראיתי להגאון בעל ס"ט סי' ק"צ הנ"ל שיצא לידון בדבר החדש שדין זה שאין האשה טמאה מה"ת עד שתרגיש הוא רק מימרא דשמואל ולאו כו"ע ס"ל הכי, והביא ראי' לזה מדברי רש"י והתוס' שמשמע מדבריהם באיזה מקומות שהאשה טמאה מה"ת בלא הרגשה, ואחת מראיותיו הביא להוכיח כן מסוגית הגמ' עצמה מהא דלקמן (ס"ח א') נדה שבדקה עצמה ביום שביעי שחרית ומצאה טמאה וביה"ש לא הפרישה ולאחר ימים מצאה טמאה דאמר רב דהוי זבה ודאי, מוכח דס"ל דלא בעינן הרגשה כלל דאל"כ אמאי הוי זבה ודאי הא לא הרגישה וכו' א"ו דרב אית ליה דשמואל דבהרגשה תליא מילתא וכו' יעו"ש ודבריו תמוהים לענ"ד דא"כ לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק כשמואל דא"ט עד שתרגיש ליתא לדינא דרב, ובאמת הא הרמב"ם ז"ל פ''ו מהא"ב הביא דין זה ופסק כרב ובעיקר ראיתו לענ"ד אין הצדק אתו דזה דבעינן הרגשה הוא בתחלת ראי' דהרגשה הוי שנפתח מקורה או נזדעזע גופה שזה בא הכל בתחלת ראיתה אבל אם התחילה לראות והראי' נמשכת והולכת ואינה פוסקת תו לא צריך לכל משך זמן הראי' האחת שתרגיש, דודאי אינה מרגשת עוד בזעזוע גופה או פתיחת מקורה רק בתחילת ראיתה, אלא שאם פסקה לראות ונסתם המעין וחזרה וראתה אז הוי ראי' חדשה וצריכה הרגשה לראי' השניה, אבל כ"ז שהראי' הראשונה נמשכת ואינה פוסקת סגי בהרגשה שבתחלה, וא"כ רב דאמר בנדה שבדקה עצמה ביום ז' ומצאה טמאה ולאחר ימים מצאה טמאה דהוי זבה ודאי הוא משום דס"ל כיון דבתחלה ובסוף מצאה עצמה טמאה הר"ז בחזקת שלא פסקה ביני וביני, וכיון שסברת רב היא שהראי' נמשכת היא בלי הפסק מאז ועד עתה במשך הימים ולא פסקה מלראות ומדלפת כל שעה, כדאיתא כה"ג (י' ב') יעו"ש, א"כ אינה צריכה להרגשה בינתים, כיון שבתחלת ראי' ביום ז' היתה הרגשה ושוב לא פסקה מלראות א"צ לכל ג' ימי זיבה להרגשה חדשה, ולוי שחושש שמא פסקה ביני וביני ע"כ הוי ספק זבה, וז"ב לענ"ד: ב) והנה למעלה הבאתי דברי הרמב"ן, שכ' בתחלה שא"צ לראי' השלישית לעשותה זבה גדולה להרגשה כיון שצריכה שימור, מיהו למסקנא דחה זה וכ' שא"ז נכון כמבואר לעיל, מיהו הברית אברהם בחיו"ד סי' מ"ב החזיק בסברא זו וכן הזכיר סברא זו הס"ט בסי' הנ"ל במוסגר ד"ה עוד יעו"ש, ולענ"ד נראה לעשות סמוכין לסברא זו ולתרץ עפי"ז קושית המוהרש"א והריטב"א בחי' למעלה (כ"א א') קשתה שנים ולשלישי הפילה הר"ז ספק לידה ספק זיבה, היינו משום דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם והקשה מוהרש"א וכן הריטב"א א"כ מ"ט דרבנן דמתניתין שאם לא ראתה דם טהורה הא עכ"פ ספק הוי כמו כאן דהוי ס"ז ויעו"ש מה שתי' בדוחק. ולענ"ד נראה עפ"י מה דקימ"ל דאין האשה טמאה בלא הרגשה, א"כ קשה נהי דא"א לפה"ק בלא דם מ"מ הא לא הרגישה, שאם הרגישה ודאי לא הוי פליגי *זבות