מרחשת חלק א קלב

והיינו משום דלגבי בעלה הוי ס"ס ורק לענין טהרות דלא הוי רק ספק אחד, דילמא מעלמא אבל אם מגופה אף דחזי שלא בהרגשה היא טמאה משום דמ"מ טמא ומטמאה האשה טומאת ערב וע"כ החמירו בכתמים ולא לבעלה משום דהוי ס"ס, ולפ"ז דין כתמים אם נאמרו לענין בעלה תליא בפלוגתא אם מ"מ טמא או לא דלמ"ד מקומו טהור א"כ כמו שגזרו לטהרות הכ"נ לבעלה דמ"ש, אבל למ"ד מקומו טמא דווקא לטהרות החמירו דלא הוי ס"ס אבל לבעלה לא החמירו דהוי ס"ס: ולפ"ז הטור שהחל לכתוב בסי' ק"צ דיני כתמים שהוא לענין בעלה וס"ל דדיני כתמים נאמרו ג"כ לגבי בעלה, וזה ע"כ משום דס"ל דמקור מקומו טהור ע"כ לא הוי גבי בעלה ס"ס, לזה הקדים וכתב שאין האשה טמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש להורות לנו שאין הדם ג"כ טמא ברואה שלא בהרגשה דמקור מקומו טהור וע"כ לא הוי ס''ס גם לגבי בעלה, וע"כ חכמים גזרו על כתם לאסרה גם לגבי בעלה משום דלא הוי ס"ס: ט) והנה שיטתם זו של גאוני קדמאי ז"ל דס"ל שלא גזרו כתמים אלא לטהרות ולא לבעל דחה הראב"ד ז"ל מהא דאיתא (נ"ח ב') ארשב"ג לדברי אין קץ ולדברי חברי אין סוף, לדברי אין קץ שאין לך אשה שטהורה לבעלה שאין לך כל מטה ומטה שאין בה כמה טפי דם מאכולת ולדברי חברי אין סוף שאין לך אשה שאינה טהורה לבעלה שאין לך כל סדין וסדין שאין בו כמה טפי דם וכו', הרי מפורש מדאמר שטהורה לבעלה שגזרו כתמים גם לבעל, ויעוי' חידושי הר"ן שם שהביא ג"כ ראי' זו של הראב"ד לדחות דעת הגאונים הנ"ל: ולכאורה לפ"ד הנ"ל דדין כתמים בבעל תליא בפלוגתא דתנאי אם מקור מקומו טמא או לא ולמ"ד מ"מ טהור לדידיה אין כאן ס"ס לבעל וממילא דין כתמים שוה לטהרות ולבעל, וכמו שגזרו לטהרות גזרו ג"כ לבעל, א"כ הי' אפשר לתרץ דמ"ד אין לך אשה שטהורה לבעלה דמשמע שדין כתמים איתא גם בבעל הוא משום דס"ל מ"מ טהור וע"כ איתא דין כתמים גם בבעל, משא"כ לדידן קימ"ל כמ"ד מ"מ טמא והוי לגבי בעל ס"ס וע"כ אין נוהג בו דין כתמים: מיהו באמת ז"א דהא מרא דשמעתא זו הוא רשב"ג ורשב"ג ס"ל לעיל (ט"ז א', ס"ו א') דמקור מקומו טמא הרי אפי' מ"ד מ"מ טמא ג"כ ס"ל דגזרו כתמים בבעל, וא"כ ראית הראב"ד ז"ל קמה וגם נצבה וכחומה בצורה היא נגד דעת הני גאוני קדמאי ז"ל: י) אולם להבין דעת קדושים אלו וליישב שיטתם אני אומר אדרבה דמדברי רשב"ג אלו תזרח לנו שמש צדקה להצדיק שיטתם ז"ל ומלשון חכמים מרפא תרפא על נקלה דעתם דעת תורה, והוא דהנה התוס' כאן ד"ה אין לך דקדקו על שינוי לשונו של רשב"ג דברישא נקט אין לך כל מטה ומטה ובסיפא נקט אין לך כל סדין וסדין, ומש"כ התוס' בישוב לשון זה דברישא בעי למימר מטה אפי' של איש שאין בה כמה טפין של מאכולת הכ"נ של אשה, אבל בסמוך לא מיירי אלא בשל אשה להכי נקט סדין, אני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם ז"ל דמאי פסקת דלשון מטה שייך יותר בשל איש הלא אדרבה מצינו לשון מטה אצל אשה וכמו ששנינו ריש נדה היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות, וכן להיפך לשון סדין מצינו דווקא אצל איש כמו סדין בציצית, מתעטף ויושב בסדינין (שבת כ"ה ב') סדינא בקייטא (מנחות מ' א') הרי דסדין הוא בגד של איש ולאו דווקא מיוחד לאשה: כמו כן דקדק מוהרש"א ז"ל אמאי נקט לדברי אין קץ ולדברי חברי אין סוף ברישא לשון קץ ובסיפא לשון סוף הלא דבר הוא, ויעוי' בס"ט לחי' לנדה כאן מש"כ בזה דרך צחות. יא) ולענ"ד דברי רשב"ג מזוקקים שבעתים ומיוסדים על אדני פז, דהנה לפי הטעם שכתבתי דלא גזרו כתמים בבעל הוא משום דלגביו הוי ס"ס ספק מעלמא ואת"ל מגופא דילמא שלא בהרגשה, הנה כל זה באשה טהורה שרואה בתחלה כתם, אבל בזבה שסופרת ז"נ וראתה תוך ימי ספירתה כתם בזה אין לדון לס"ס הנ"ל, והוא עפ"י המתבאר מדברי הרמב"ן בחי' לנדה הביאו ג"כ הס"ט סי' קצ"ז סק"א שכ' על הא דאמרינן שם נ"ב מ"ג מ"ד כל כה"ג מביאה קרבן ונאכל קמ"ל, וכ' וז"ל: נ"ל שאין לפרש קמ"ל שאינו נאכל אבל מביאה קרבן כמו שכ' רבים, דהא כתמים דרבנן הם ואפי' בידוע שמגופא חזיא ד"ת טהורה ואין מביאין לה לידי נדה כדאיתא לקמן פ' הרואה, אע"כ נפרש דקמ"ל שאינה מביאה קרבן וכו', ויש לדחק שכיון שראתה בו וצריכה שימור בשלישי אע"פ שאין דין הכתם לטמא בתחלה כיון שדבר ברור הוא דמגופה חזיא בדין הוא שתעשה זבה גמורה שהרי לא עלתה לה שימור, ואין זה נכון, עכ"ל הרמב"ן וכ' הס"ט דמדבריו אלו מבואר דס"ל דאע"ג דשלא בהרגשה חזיא מ"מ אין זה שימור דנקי מדם בעינן ומש"כ שאין זה נכון ר"ל דמ"מ זבה גדולה לא נעשית בראי' זו דשלא בהרגשה אתיא, שאין ראי' זו גורמת לזיבה ולאו בת קרבן היא, אבל מה שלא עלה אותו היום לשימור סברא נכונה היא וגם הרמב"ן מודה בה ע"כ לשון הס"ט, הרי מבואר שאם ראתה שלא בהרגשה אינו עולה אותו יום לסז"נ וכן ראיתי בישועות יעקב סי' קצ"ו סק"א שהביא ג"כ דברי הרמב"ן אלו וכתב עוד יותר מזו, דלדברי הרמב"ן אלו לא די שא"ע ברואה שלא בהרגשה אלא שגם סותר את המנין למפרע, ויעו"ש שכ' דבזה כו"ע מודו שא"ע לסז"נ בראתה שלא בהרגשה יעו"ש: מעתה לפ"מ שנתבאר דראי' שלא בהרגשה סותר את המנין ועכ"פ אותו יום א"ע לסז"נ א"כ בסופרת ז"נ אם רואה כתם תו ליתא לס"ס גבי בעל, כיון דגם ראי' שלא בהרגשה סותר או א"ע, א"כ בזה שוה דין כתמים לבעל כמו לטהרות, וכיון שגזרו גבי טהרות צריך לנהוג גם אצל בעל בסופרת ז"נ: וכיון שכן א"ש דברי רשב"ג דאמר לדברי אין קץ שאין לך אשה שטהורה לבעלה והיינו דלדבריו שאין תולין במאכולת א"כ אשה שנעשה בפעם אחת בחייה זבה שוב אין לה טהרה עולמית אצל בעלה שאין לך מטה שאין בה כמה טפי דם של מאכולת וכיון שאין תולין א"כ לעולם תהי' טמאה כיון שלא יעלו לה למנין ז"נ או גם יסתרו את המנין א"כ אין לך אשה שטהורה לבעלה דבאשה זבה שסופרת ז"נ דין כתמים שוה לבעל כמו לטהרות וכמש"כ, אבל באשה הרואה כתם בתחלה שפיר טהורה היא לבעלה משום ס"ס וכמו שנתבאר: יב) מיהו כ"ז ניחא לפרש מה שאמר לדברי אין קץ והיינו כיון שצריכה לספור ז"נ וזה אי אפשר וכנ"ל, אבל מה שאמר עוד ולדברי חברי אין סוף שאין לך אשה שאינה טהורה לבעלה לכאורה לדעת הגאונים הנ"ל שבאמת אין דין כתמים לבעל ל"ק כלל דאדרבה אין הכ"נ כיון שבאמת לא גזרו כתמים לבעל א"כ שפיר היא טהורה ואף בזו שסופרת ז"נ כיון שיש לה לתלות וקיימי אדינא שאין כתמים אצל בעל ומאי קשיא ליה לרשב"ג לחכמים מטהרת אשה לבעל, כיון שבאמת כן הוא: ונראה דמה שאמר ולדברי חברי אין סוף כוונת רשב"ג היתה בזה בשתים שחלוקים עליו חבריו דס"ל דתולין וחבריו ג"כ רבי ורבותינו ס"ו א' ס"ל דמ"מ טהור ולפי דבריהם כיון שגזרו כתמים אצל טהרות הכ"נ גזרו באשה אצל בעל גם ברואה כתם בתחלה דלדבריהם ליכא ס"ס בכתמים גם לבעל, מעתה שפיר הקשה רשב"ג לדברי חברי דלדידהו נוהג דין כתמים גם בבעל גם ברואה כתם בתחלה