מרחשת חלק א קלא

שלא בהרגשה היינו טומאת ראי' טומאת שבעה ולבעלה אבל טומאת משא הדם מדוע לא תטמא ובמאי גרעה ממטה, ואם כוונתו לומר דהדם הוא טומאה בלועה וכדעת אביי דאו"מ באשה טומאה בלועה הוי א"כ גם מטה לא יטמא כיון דהוי הדם בפנים טומאה בלועה, ובלא"ה הא קימ"ל כרבא ולא כאביי. ועוד יותר יפלא בעיני שכ' דברים הפוכים לגמרי שהאשה טהורה והמטה טמאה, דנהפוך הוא שהאשה טמאה משום משא הדם שמטמא במשא משא"כ המטה אינה מיטמא במשא שאין משא אלא באדם הנושא את הטומאה, אבל לא בכלים או אוכלין כמש"כ רש"י ז"ל בשבת (פ"ג ע"ב) ד"ה טהורים, וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ בפ"א מה' כלים, וכן בחבורו פ"א מה' טו"מ ה"ט וכן בפ"ט מה' מטמאי מו"מ ה"ג יעו"ש, וכ"כ הרמב"ן בחי' לחולין (ע"א א') ד"ה טומאה כתב שאין משא אלא לאדם הנושא ולא לכלים או אוכלים הנושאים, ודברי רש"י ז"ל נדה (נ"ד ב') ד"ה היא, שהביא כת"ר, שכ' שדם הנדה מטמא מה שתחתיו משום משא תמוהים מאד, ומצאתי בערל"נ שהביא בשם הגרע"א ז"ל בתוס' על משניות פ"א דכלים שתמה בזה: ו) והיה נראה לכאורה ליישב קצת דברי רש"י ז"ל, והוא די"ל הטעם שאין משא בכלים או אוכלין הנושאין הוא עפ"י מש"כ רש"י ז"ל בחולין (כ' ב') ד"ה חלק שאין משא הנבלה מטמא אלא א"כ הזיזה או הסיטה כ"ש, אבל אם לא זז אלא נשאה לבד אינו מטמא משום משא, ולפ"ז י"ל דמשו"ה כלים או אוכלים אינם מתטמאין מחמת משא הטומאה משום שאינם מזיזים או מסיטין את הטומאה, וע"כ אין זה טומאת משא ואף אם הוסטו הכלים והאוכלים והטומאה על גביהם ע"י אדם או ע"י דבר אחר, לא הכלים הם שהסיטו או הזיזו את הטומאה רק האדם והם מינח נייח', וכדאיתא בב"מ (ט' ב') כלי מינח נייחי ומיא הוא דממטי לה, וכיון שהכלים אינם עושין היסט או הזזה ע"כ אינם מטמאין במשא, ולפ"ז לפמש"כ הר"ש פ"ה ממס' זבים מ"ג דגבי זב וכו' א"צ היסט, דדווקא גבי נבילה צריך היסט והזזה אבל לא בטומאת הזב וע"כ בדם הנדה שפיר כ' רש"י ז"ל שמטמא כלים ואוכלים במשא כיון שא"צ במשאו להזזה ולהיסט, ולכאורה היא סברה נכונה ומחודשת בדעת רש"י ז"ל: אבל כ"ז באמת לא יעלה ארוכה, שהרי הדבר מוכרע ממקומו פ"ה דזבים דגם בזב וכיוצא בו שא"צ הזזה במשאו מ"מ אינם מטמאין אלא במשא אדם, כמו ששנינו שם כל הנושא והנישא ע"ג משכב טהור חוץ מן האדם, הרי מבואר דגם בטומאת הזב ג"כ אין כלים ואוכלין מטמאין במשאם וכמבואר בר"ש שם (מ"א מ"ב) שאין מסיט אלא בדבר שיש בו רוח חיים, ודברי רש"י ז"ל צע"ג: ז) ועפ"י האמת ל"י מה כל החרדה הזאת שחרד הגאון בעל ס"ט על הטור שכ' שאין האשה מטמאה וכו' עד שתרגיש דהיא טמאה אפי' בלא הרגשה דקימ"ל מקור מ"ט, דהא מנ"ל דהטור ס"ל הכי דמקור מקומו טמא דילמא באמת פסק כמ"ד מקור מקומו טהור, ואדרבה לפמש"כ הס"ט בעצמו סי' קפ"ז סק"ז מוכח דדעת הטור באמת דמקור מקומו טהור, דלמעלה הביא בשם הגאון מוהר"ץ אב"ד דק"ק ה"ש לתרץ הא דדקדק בתשו' ש"א בגמ' (ד' ס"ו) דברישא תני אם יש לה מכה תולה במכתה משמע אפי' מכה שא"י אם מוציאה דם, ואח"כ אמר ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם משמע דווקא בידוע שמוציאה דם אבל בספק אין תולין במכה, ותי' דרישא ודאי ס"ל אפי' בא"י אם מוציאה דם ג"כ מותרת והיינו מכח ס"ס ספק מן הצדדין וספק מחמת מכה, והא דלא הוי ס"ס משום אחד דמאי נפקא מינה אי מן הצדדין או מחמת מכה סוף סוף ספק אחד הוא שאינו דם נדה, וע"ז כ' דכל שהספק הראשון מתיר יותר מן הספק האחרון הוי שפיר ס"ס וכאן נמי הספק הראשון מתיר יותר והיינו שאם מן הצדדין הוא א"כ טהור ג"כ הדם כיון דהדם לאו ממקור בא, אבל אם מחמת מכה מהמקור הוא א"כ נהי דהאשה טהורה לבעלה מ"מ הדם טמא דמקור מקומו טמא, ולפ"ז הא דמכה שא"י אם מוציאה דם תולין בה הוא דווקא למ"ד מקור מקומו טמא אבל למ"ד מ"מ טהור אין תולין אלא במכה שידוע שמוציאה דם, ולפ"ז א"ש הא דאמרינן דאם יש לה מכה תולין במכתה במשמע אפי' בא"י אמ"ד הוא למ"ד מקור מקומו טמא, אבל הא דנאמנת אשה לומר וכו' היא מדברי רבי שם כמו שפירש"י שם ורבי הא ס"ל שם דמקור מקומו טהור ע"כ אמר דיש לי מכה שממנה יוצא דמשמע בידוע, והיינו דבא"י לא הוי ס"ס דהוי משם אחד לדידיה דס"ל מקור מקומו טהור, ויע"ש שמישב בזה הא דקאמר בש"ס שם ונאמנת אשה לומר וכו' דברי רבי רשב"ג אומר דם הבא מהמקור טמא ורבותינו וכו' מ"ב א"ע מק"מ טהור א"ב, ולכאורה היכי רמיזי בדברי רבי שמק"מ טהור דפליג עליו רשב"ג, הא לא קאמר רבי אלא נאמנת והיינו לענין שתהא טהורה לבעלה אבל הדם י"ל דס"ל נמי שטמא, אבל לפ"ז ניחא דמקאמר נאמנת וכו' משמע דווקא בידוע שמוציאה דם, וקשה אמאי צריכה שתדע ודאי הא הוי ס"ס אע"כ דס"ל דמק"מ טהור והוי שם אחד וליכא ס"ס ואהא פליג רשב"ג וס"ל מ"מ טמא ולפ"ז אפי' בא"י אם מוציאה דם ג"כ תולין במכה כנ"ל, ובזה א"ש דברי הב"י שכ' על הא דכתב הטור ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שדם יוצא ממנה וכ' ע"ז הב"י ונאמנת אשה לומר גם זה שם בברייתא ופלוגתא דרבי ורשב"ג ופ' הפוסקים כרבי דאמר הכי, ותמהו עליו הב"ח ואמונת שמואל והמהרי"ל בתשובה הא בש"ס משמע דלא פליגי רבי ורשב"ג אלא במק"מ טמא אבל לבעלה ל"פ, אבל לפ"ז ניחא מדכ' הטור ונאמנת וכו' שממנה דם יוצא משמע דבעי שתהא יודעת שממנה דם יוצא הא לא"ה אינה תולה וזה דווקא לרבי דס"ל מק"מ טהור, אבל לרשב"ג תולה אפי' שא"י אם מכתה מוציאה דם וכו' יעו"ש עוד, הנה אדרבה לפ"ד אלה מוכח באמת שדעת הטור דקימ"ל מקור מקומו טהור, ולפ"ז שפיר כ' הטור שאין האשה מטמאה עד שתרגיש, והיינו שאינה טמאה ג"כ דהטור לשיטתיה דמק"מ טהור וכנ"ל: ח) והא דתמה עוד הס"ט שם למאי נפק"מ כ' הטור שאין האשה מטמאה עד שתרגיש שאין זה נפק"מ בזה"ז, לענ"ד דבר גדול דבר הטור בזה, והוא דהנה יש מן הגאונים הקדמונים דס"ל דטומאת כתמים לא נאמר אלא לענין טהרות אבל לא לבעלה, וכן היא באמת דעת הרי"ף ואשר ע"כ השמיט מהלכותיו כל דיני כתמים, והיינו משום דס"ל דלא נאמרו אלא לטהרות ולא לבעלה, והנלע"ד בטעמם לחלק בין טהרות לבעלה אף דלכאורה בעלה חמור דאיסור כרת הוא, וכמו דאמרינן בחולין ל"א לאיסור כרת התרת לאיסור מיתה לכש"כ, והוא עפ"י משה"ק הכ"מ פ"ט מהא"ב ה"א אמאי החמירו בכתמים הא הוי ס"ס ספק מגופה ספק שלא מגופה ואת"ל מגופה ספק מן החדר ספק מן העליה, ויעו"ש שכ' שאעפ"כ החמירו, ובאמת לכאורה קושיתו לק"מ דלא הוי כלל ס"ס דהכל משם אחד דמה לי אם מעלמא או מהעליה ספק אחד הוא דלאו דם נדה הוא, אולם יש להקשות קושיתו באופן אחר והוא דהוא ס"ס ממש: ספק דילמא לאו מגופה ואת"ל מגופה דילמא ראתה שלא בהרגשה וא"כ אינו טמא כלל מן התורה, וא"כ לענין דין תורה הוי ס"ס, ולא הוי ס"ס משם אחד משום דנפק"מ דאי מעלמא הוי גם הדם טהור ואי מגופה אלא שלא בהרגשה הדם מיהא טמא דמ"מ טמא, וא"כ הוי ס"ס ממש, ואי משום דמדרבנן טמאה גם שלא בהרגשה, כדאמרינן שם (נ"ח א') מודה שמואל מדרבנן הא לדין דרבנן סגי בספק אחד דילמא מעלמא והוי סד"ר ולהקל, והוי כמו שכ' הרמ"א בסי' פ"ג לענין ציר דגים טמאים, ומשום זה נראה דהיינו טעמא דהגאונים הקדמונים שכ' דדיני כתמים לא נאמרו לאסרה לבעלה והיינו