מרחשת חלק א קל

והוא לענ"ד פרפרת נאה ועצה נכונה בדברי רש"י ז"ל: סימן לה. מתוך מכתב רביעי אל הרב הנ"ל. א) הנה כת"ר יצא לחלק ברואה דם שלא בהרגשה בין יצא לחוץ לרואה בביה"ח, דברואה בביה"ח שלא בהרגשה אינה טמאה כלל משום שהדם אינו מטמא מבפנים שלא בהרגשה, משא"כ ביצא לחוץ לגמרי דילפינן דהדם מטמא מקרא דוהדוה והתם לא כתיב הרגשה וממילא הוא מטמא בנגיעתה שם שלא בהרגשה, ואני תמה על עיקר יסודו זה, הלא מה שנפקא לן שהדם טמא הוא מקרא דוהדוה בנדתה מדוה כמותה מה היא מטמאה אף מדוה מטמאה, וכיון שכן כיון שהאשה עצמה אינה טמאה שלא בהרגשה שוב יש לנו אדרבה להקיש מדוה כמותה מה היא אינה מטמאה שלא בהרגשה אף הדם אינו מטמא אם יצא שלא בהרגשה, וא"כ ודאי דם שלא בהרגשה אינו מטמא כלל בתורת דם נדה, ואם באנו לטמא דם שלא בהרגשה הוא רק משום דמקור מקומו טמא ולא משום תורת דם נדה כלל, ולא גרע מדם מכה, וכמש"כ התוס' (ט"ז א') ד"ה במקור דהלכה למ"מ הוא, ומשו"ה אמרינן (מ"א ב') דאם מקור מקומו טהור דם שיוצא דרך דופן טהור משום שאין האשה טמאה נדה עד שיצא דרך ערותה, ולדעת ידידי הי' ראוי להיות גם דם דופן טמא משום דם נדה דהא לא כתוב בטומאת דם כלל שיהא דרך ערותה, א"ו כמש"כ דתורת דם אינה אלא במקום שהאשה עצמה מיטמאה על ידו משום נדה, אבל אם האשה עצמה אינה מיטמאה גם הדם טהור מתורת דם נדה ואינו מטמא אלא מתורת מקור: ב) כן לא ידעתי מה פשוט לו לכת"ר ידידי שאף אם שלא בהרגשה א"מ בפנים מ"מ עצם הדם טמא דזה מנ"ל, דאמאי לא נאמר דכמו שאינו מטמא בפנים את האשה כמ"כ הוא עצמו כ"ז שלא יצא לחוץ אינו טמא ואיך יטמא את המטה משום משא הדם, וזה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, שהאשה עצמה א"ט בפנים שלא בהרגשה והדם שעצם טומאתו ילפינן מאשה עצמה יטמא גם מבפנים, וראי' מדברי התוס' ר"פ דם הנדה שהקשו לרבא דס"ל דלאחרים גורם טומאה לעצמו לא כש"כ אמאי צריך קרא לדם הנדה שטמא, ולדברי ידידי הא צריך לדם שלא בהרגשה שאינו גורם טומאה לאחרים ואעפ"כ הוא עצמו טמא. א"ו דס"ל להתוס' בפשיטות דא"א ללמוד לדם שלא בהרגשה שיהא טמא מקרא דוהדוה כיון שהאשה עצמה אינה טמאה ממילא גם הדם אינו טמא ומכש"כ בטומאה בפנים שאין הדם עצמו טמא: ג) ואם דרך ידידי ישרה בעיניו לפרש מש"כ הטור דדם שלא בהרגשה אין האשה טמאה הוא ברואה בפנים, הנה מקום לפרש גם עפ"י מש"כ דדם שלא בהרגשה דטמא אינו אלא מתורת מקור מקומו טמא, וכמש"כ התוס' דהלמ"מ הוא, וכמו שביאר הר"ן בתי' (מ"א ב') בסברא דכיון שטומאה נבראת שם מתחלה כל שנברא שם טמא הוא ומטמא ביציאתו טומאת ערב יעו"ש, ולפ"מ שנראה מדברי רש"י ז"ל שם ד"ה לטומאת ערב שכ' מפני שנגעה בו ביציאתה, משמע דס"ל דמקור מקומו טמא אינו מטמא אלא במגע ולא במשא וכן נראה מדבריו שם ד"ה רבנן יעוש"ה, ולפ"ז א"ש דברי הטור שאין האשה טמאה בלא הרגשה והיינו בראתה בפנים, וכמש"כ כת"ר, וכיון שדם שלא בהרגשה אינו מטמא אלא במגע א"כ בפנים אין האשה טמאה כלל משום דהוי טומאת ביהס"ת: מיהו מדברי התוס' לקמן (ע"א א') ד"ה מקור מבואר שהדם מהמקור מטמא במגע ובמשא כדם נדות יעו"ש וא"כ לרבא דס"ל (מ"ב ב') אותו מקום ביהס"ת הוי ולא בלועה א"כ גם ברואה במפנים ג"כ טמאה משום משא וכדאיתא התם, ויעו"ש ע"א בדם שנעקר בירידה ובתוס' ד"ה ואמאי: ד) ולפמש"כ דדם שלא בהרגשה אינו מטמא אלא בתורת מקור ותלוי במחלוקת אי מקור מקומו טהור או לא, נראה דזה ששנינו לקמן (ע"א א') האשה שמתה ויצאה ממנה דם מיטמא משום כתם ר"י אומר א"מ משום כתם, ומפרש התם פלוגתייהו במקור מקומו טמא והיינו כמ"ש רש"י ז"ל ותוס' שם דלאחר מיתה לאו רואה הוי, ולכאורה טעמא בעי מ"ש דלא חשובה ראי' גם לאח"מ, והא מנלן, אולם לפמש"כ נראה דהיינו טעמא משום דלאחר מיתה הוא בא שלא בהרגשה שאין המת מרגיש. וע"כ אינו מטמא מתורת ראי' וע"כ תלוי במחלוקת ת"ק ור"י אם מקור מקומו טמא או לא, והרי מבואר כמש"כ: מיהו מהא דתנן במשנתנו למעלה (ס"ט ב') הזב והזבה וכו' שמתו מטמאין במשא מדרבנן משום גזירה שמא יתעלפו, משמע שאין המת מטמא מתורת זב וזבה אף אם נעשה זב וזבה מחיים, וא"כ מוכח שאין תורת זב וזבה לאחר מיתה, וע"כ בשנעקר לאח"מ אין על הדם תורת ראי' ואינו מטמא אלא מטעם מקור מקומו טמא): ה) ואני מתפלא הפלא ופלא על דברי ידידי שכ' דבלא הרגישה והדם בביה"ת נהי דהאשה טהורה לגמרי מדאורייתא מ"מ מטתה טמאה משום שנושאה את הדם-דברים אלו מרפסין איגרי ולא זכיתי להבינם כלל, אם המטה טמאה מצד משא הדם אמאי האשה לא תטמא משום משא הדם, כיון שלדעת ידידי הדם טמא בעצם, ואף שאין האשה מטמאה שלא ואגב אעיר בהא דאמרינן מקור שהזיע כשתי טפות מרגליות טמאה טומאת ערב משום מקור מ"ט ודווקא תרתי אבל חדא אימא מעלמא אתיא, ע"כ. מלשון אימא משמע דהוי רק ספק דילמא מן הצדדין וא"כ קשה אמאי אינה טמאה מספק דילמא מן המקור קאתי, ואין לומר משום דמוקמינן לה בחזקת טהרה, הא זה אינו הא הוי ספק טומאה ברשוה"י לפמש"כ התוס' בסוטה דבנדה דהוי במקום סתר לעולם הוי ברשוה"י אפי' ברואה ברשות הרבים, ואף שיש לחלק דדווקא בנדה דמטמאה בפנים הוי זה מקום סתר וע"כ גם ברשוה"ר הוי זה מקום סתר והוי ס"ט ברשוה"י, אבל בטומאת טפה דמטמא מטעם נגיעה שנגעה בה ביציאתה כמש"כ רש"י, א"כ הוי זה טומאת חוץ ולא הוי מקום סתר וע"כ ברשוה"ר טהור אבל ברשוה"י מא"ל, וכן לדעת התוס' דס"ל דמקור מקומו טמא ומטמא ג"כ במשא א"כ גם ברואה בביה"ח דהוי מקום סתר ג"כ מיטמא משום משא וא"כ לעולם הוי ברשוה"י כמש"כ התוס' בסוטה (כ"ח א') ואין לתרץ כמש"כ התוס' (ד' ב') דטומאת ראי' לא ילפינן מסוטה וא"כ מוקמינן לה בחזקת טהרה, זה אינו דכאן הטומאה לא הוי משום ראי' אלא משום מגע או משא ושפיר ילפינן מסוטה וא"כ קשה אמאי טהורה מספק: והיה נראה לי לפרש לפמש"כ התוס' לעיל (ט"ז א') דהא דמקור מקומו טמא הוא הלכה למשה מסיני, וידוע דעת הנוב"י דספק הללמ"מ ספיקו מותר דהוי כמו ספק דרבנן, וא"כ הכא דהוי עיקר דין מקור שיטמא רק מתורת הלל"מ וע"כ בספיקו טהור, וא"ש. שו"מ בס"ט סי' ק"צ סק"ד ד"ה וכבר, שכ"כ: מיהו אף שמלשון הגמ' דקאמר אימא מעלמא קאתי דמשמע דמספק הוי, ראיתי דהרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מו"מ הי"א כתב הזיעה טפה אחת הרי האשה טהורה שאינה אלא מחוץ למקור, עכ"ל. משמע שברור לנו דטפה אחת הוי ודאי מחוץ למקור, וא"ש, ואפשר דקושיתנו דחקו להרמב"ם ז"ל לפרש כן, וצ"ע: