מרחשת חלק א קכט

טמא, אבל למ"ד מעין אחד הוא ע"כ גז"ה הוא שבימי טוהר אינה נעשה לא נדה ולא זבה, א"כ זהו מצד הימים הגורמים לזה. ולפ"ז א"ש הברייתא שזה פשוט לתנא דברייתא שימי נדה שא"ר לזיבה אין ספירת זיבה עולה בהם, והיינו כיון שהימים אינם ראויין לזיבה הוא מכח הימים עצמם ע"כ דין הוא שלא יעלו ג"כ לסז"נ כמו שכ' כת"ר, אבל ימי טומאה, או ימי טוהר למ"ד שתי מעיינות הן, מה שאינה נעשה זבה בהם הוא מצד שהדם אינו טמא ולא מצד הימים, ולפ"ז הי' אפשר לומר דלדידיה באמת ימי לידה יהיו עולין לסז"נ של זיבה, וע"כ תנא שהם ג"כ אינם עולין, או משום דס"ל דמ"מ כיון שאינה נעשה בהם זבה יהי' מפני טעם שיהי' אינם עולין, או משום דס"ל להברייתא כמ"ד מעין אחד הוא א"כ לדידיה ג"כ הימים גורמים שא"ר לזיבה וע"כ ג"כ אינם עולין לסז"נ, וזהו שפשוט לו ימי נדה יותר מימי לידה. ועי' תוס' (ל"ו א') ד"ה שבוע בתרא שמבואר מדבריהם דאפי' ללוי ובשופעת מימי טומאה לימי טהרה לא נעשה לא נדה ולא זבה ומיד שתפסוק ותטבול היא טהורה, וצ"ע מנלן, ויעוי' ס"ט סי' קצ"ד סק"ג וסי' הנ"ל סק"ה באורך, ואכ"מ: יב) מיהו אעפ"כ אין נראה לי לפרש הכי ס"ד של הגמ' והפשיטות ממחלוקת ר"פ ור"ה בדר"י, דלדברי כת"ר פשטות הש"ס הוא מדברי ר"פ ור"ה בדר"י דעכ"פ ימי טוהר לד"ה עולין אף שאינם ראויין לזיבה ומזה מוכח ג"כ לימים הראויין לימי נדה, שא"כ למה לו להביא ממרחק לחמו ממחלוקת אמוראים, הלא דבר זה מוכרע מברייתא דטועה כ"ט ומתורתה למדנו שאף שימי טומאה של לידה אינם עולין לסז"נ, מ"מ ס"ל שימי טוהר עולין דהא משמשת לאור שלשים וחמש, ואם ימי טוהר לא היו עולין היתה אסורה עד אחר שמונים דנקבה, אלא ע"כ שבזה לא נסתפקו בגמ' כלל שלא יהו ימי טוהר עולין לסז"נ, ומצאתי מרגניתא טבא בס' סדרי טהרה סי' הנ"ל סק"ה הנ"ל שהביא בשם ס' תפל"מ סברא לחלק בין ימי טוהר לימים הראויין לימי נדה, דימי טוהר דמה שאינה ראויה לזיבה הוא מכח הקולא שהקילה תורה שכל הדמים שהיא רואה בהם הם טהורים משו"ה דין הוא שאם לא ראתה בהם דלא גרע משאר ימים שעולה בהם ספז"נ, משא"כ ימים הראויין לנדה שאם תראה בהם דם היא טמאה והדם טמא ואפ"ה אין ראוי' לזיבה וכה"ג בימי לידה שהיא טמאה והדם שתראה בהם טמא דמי ממש לנדה עכ"ל, הרי לנו סברא לחלק בין ימים הראויים לנדה לימי טוהר, ודווקא ימי טומאה דמיין לימים הראויין לימי נדה, ופשיטות הגמ' הי' מימי טומאה ממש שנחלקו בזה ר"פ ור"ה בדר"י: יג) ואגב אעיר על מה שכ' כת"ר שהתוס' צדקו שלא פרשו כדבריו משום שס"ל שנעשית זבה גם בימי לידה, משום דס"ל שאם ילדה בשופי אין הלידה חשוב קושי וטמאה משום זיבה, וא"כ לשיטתם היא נעשית זבה בימי לידה ג"כ דהא עכ"פ יום הראשון דיולדת היא נעשה זבה עם מה שהיא יולדת ולפיכך נדו התוס' מפירוש זה עכת"ד. הנה נראה מתוך דברי מעכ"ת ידידי דלדברי התוס' היא נעשה זבה בימי לידה וזה לא יתכן דודאי גם לדעת התוס' בימי לידה אינה נעשה זבה כלל כדמוכח מפשיטות הסוגיא (דדף ל"ו א'), וכ"כ התוס' שם ד"ה שבוע בתרא אפי' ללוי כן וכמו שהבאתי לעיל, ודברי התוס' דס"ל דהלידה אינה חשובה קושי הוא רק שנעשית זבה בפתיחת פה"ק שא"א בלא דם, שזה בא קודם שעדיין לא טמאה לידה עד שיוצא ראשו או רובו והיא כבר ראתה דם תיכף בפתיחת פי הקבר, וזה לדעת הרמב"ם והרמב"ן חשוב ג"כ קושי וע"כ דם בפתיחת הקבר הוא דם קושי וטהורה, ולדעת התוס' הר"ז דם שופי וטמאה והוא מדבריהם ל"ז א' ד"ה רבא אמר כמו שהביא הס"ט, אבל מה שרואה אחר טומאת נדה גם לדעת התוס' אינה נעשה נדה ולא זבה וכמו שנראה מדה"ת שהבאתי: ובשולי מכתבי אכתוב לו פרפרת אחת מה שאמרתי בדרך למודי עם בני שי' בב"מ (כ' א') בדברי רש"י ד"ה מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו שמפרש דמיירי בשליש ולא במלוה ובסיפא אם יש עמהם סמפון כתב משו"ז מילי מילי קתני, וזה סותר למש"כ שם ע"ב ד"ה ואם יש עמהם סמפון במלוה עסקינן דקתני מצא שטר בין שטרותיו וכו' הרי שמפרש דגם רישא במלוה קאי וכבר עמד ע"ז מוהרש"א יעו"ש: והנראה לי בזה, דהנה בחו"מ סי' נ"ט איתא במוציא שט"ח והמלוה טוען שמא והלוה טוען בריא שהוא פרוע אינו יכול לגבות יעו"ש, וא"כ לכאורה הי' אפשר לפרש עפ"ז גם רישא דמצא שטר בין שטרותיו במלוה עצמו שכיון שא"י מה טיבו ע"כ לא יוכל לגבות, ומצאתי ת"ל בביאורי הגר"א שהביא בשם גאונים ראשונים דפירשו כן דבמלוה מיירי ומזה הוציאו הדין הזה שבחו"מ הנ"ל, ונראה לי דעת רש"י ז"ל שאינו מפרש כן הוא משום שמצד הסברא הדין הזה אינו מוכרח ע"פ מש"כ התוס' בסוטה (כ"ה ב') דהיכי שהשעבוד ודאי גם ב"ה מודים ששטר העומד לגבות כגבוי דמי, ודווקא בסוטה שאיתרע חזקת חיוב השטר והוי ספק אמרינן דלאו כגבוי דמי, ולפ"ז אפשר לומר כיון שהשטר בחזקת אינו פרוע קאי והשעבוד ודאי אף שהמלוה אינו זוכר מ"מ לא איתרע השטר ואמרינן בזה שטר העומד לגבות כגבוי דמי והוי המלוה מוחזק ולא הלוה, וע"כ גם כשטוען המלוה שמא ג"כ גובה משום שהוא בחזקת המלוה והלוה בא להוציא ובזה נדחה ראית הקצוה"ח סי' הנ"ל לדין זה מגמ' דכתובות (פ"ו ב') בפוגמת שצריכה שבועה משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק וא"כ מוכח דהיכי שהמלוה מסופק בפרעון א"ג, דאם גובה בספק נהי דלא דייק ויאמר בפני ב"ד דאינו יודע נמי גובה ושבועה זו מה טיבה, יעו"ש בקצוה"ח. ולפי האמור דטעם שגובה הוא משום שטר העו"ל כג"ד, א"כ לפ"מ דאיתא בגיטין (ל"ז א') דרי"ו ור"ל ס"ל דשטר שא"ב אחריות נכסים משמט ושטר שי"ב אחריות נכסים אינו משמט, א"כ מבואר דשטר העו"ל כגבוי דמי לא אמרינן רק בשטר שגובה ממשעבדי אבל לא בשטר שא"ב אחריות נכסים. ולפ"ז אין ראי' מפוגמת לפמש"כ הסמ"ע סי' נ"ה דשטר שנפרע מקצתו אינו גובה השאר ממשעבדי יעו"ש, וא"כ בפוגמת הו"ל שטר שא"ב אחריות נכסים ושוב ל"א בו שטר הע"ל כגבוי דמי וע"כ בו שפיר אם המלוה הי' טוען שמא לא הי' גובה, משא"כ בשטר שלא נפרע כלל שפיר אמרינן שהמלוה חשוב מוחזק וגובה אפי' בטוען שמא, ולפ"ז זהו שמוכרח הי' רש"י ז"ל לפרש שבשליש קאי והיינו משום דבמלוה עצמו הי' גובה משום ששטר העו"ל כגבוי דמי וממילא צריך לומר דמתניתין מילי מילי קתני: והנה בדין זה אם אמרינן שטר העו"ל כגבוי דמי בשטר שי"ב אחריות נכסים נחלקו רב ושמואל ר"ל ורי"ו בגיטין שם, דרב ושמואל ס"ל דגם שטר שיש בו א"נ ג"כ משמט ולא ס"ל דשטר העו"ל כג"ד, ורי"ו ור"ל ס"ל דשטר העו"ל כג"ד, יעו"ש. מעתה ניחא מה שחזר בו רש"י ז"ל בגמ' שם (כ' ב') דמלוה קאי, והיינו משום דבגמ' שם קאי אליבא דרב דהוא מרא דשמעתא שם דסמפון היוצא מת"י המלוה שהוא פסול ועליה דידיה מותיב ממתניתין דיש עמהם סמפון, ואליבא דרב יש לפרש המשנה כפשוטה דבמלוה עסקינן גם ברישא, וא"צ לומר מילי מילי קתני, דלרב גם במלוה המוצא ואינו יודע מה טיבו ג"כ אינו גובה משום דס"ל שטר העומד לגבות לאו כג"ד, וע"כ מפרש רש"י ז"ל דבמלוה עסקינן וכפשוטה