מרחשת חלק א יב

דהא דמהני להרשב"א שאלה ויתחייב לשלם למפרע ולהר"ן מהני שאלה להפקיע זכות הזוכה והוא דהמח"א ה' והפקר סי' ד' עמד על דברי הר"ן אלו שמשמע מהם שאיסורי הנאה הוי הפקר והם סותרים דבריו שכ' לעיל בנדרים (מ"ז א') על הא דחנן אסר בנו בהנאתו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ויתן לבניו או לאחיו שע"ז כתב הר"ן שם דהא דקתני אם מת לא יירשנו לאו למימרא דכיון דנכסיו אלו אסורים לו בהנאה לא יזכה בהם דהא קתני ויתן לבניו או לאחיו או לוה ובע"ח באין ונפרעין מהם, א"ו דנכסים דידיה נינהו, אלא שאינו רשאי ליהנות מהם יעו"ש הרי דאית ליה להר"ן דאה"נ דידיה נינהו, וכ' המח"א ליישב דלא דמי' האי דאסר נכסיו על עצמו לההיא דאסר לו אביו דהתם כיון דאינו הוא האוסר לא הפקיר זכותו ומשו"ה אית ליה קנין בגווייהו ליתנם לבנו או לאחיו או לבע"ח, אבל זה שאסר נכסיו על עצמו הרי הפקירן עכ"ל המח"א וכן הוא באמת לשון הר"ן שכ' לפי שמשעה שאסרן על עצמו הרי הפקירן, וע"כ שפיר יש לחלק כנ"ל, ונמצא אנו למדין מדברי הר"ן דאיסורי הנאה הוי' דידיה אלא היכא שאסר בעצמו הפקירן, אולם הרשב"א בחידושיו לנדרים (מ"ז) וב"ק (ק"ח א') באמצע הדבור ור"נ כתב וז"ל היך אפשר שיירשנו והלא כיון שאסור בהנאתו אין לו בהם כלום ואפי' נתנם לו האב אינו זוכה בהם ואם קדש בהם האשה אינה מקודשת וקשיא לי אהא דר"נ האיך אפשר לבן לקנות נכסיו אלו כלל דהא אסרם עליו האב בהנאה וכיון שכן האיך יכול להקנותן לבנו שאם הוא לא קנאם איך יכול להקנותם וכו' עכ"ל הרי מפורש שהרשב"א ס"ל שאיסורי הנאה הוי הפקר ואין לו בהם שום זכות כלל ויעו"ש שכ' לפרש בשם הראב"ד לאותה משנה דיתנם לבנו או לאחיו דאמדיר קאי דהאב המדיר יכול ליתנם לבנו של המודר והוא כמו שהביא הריטב"א בסוכה לדברי הראב"ד דס"ל דאיסורי הנאה לא מיקרי שלכם, והראב"ד לשיטתו בזה, וכדברים אלה בארוכה כתב ג"כ הרשב"א בתשובה ח"ד סי' ר"ב שהבאתי למעלה: הרי נקטינן דהרשב"א והר"ן מחולקים הם בדין זה דלהר"ן איסורי הנאה דידיה נינהו ולהרשב"א אינם שלו ואין לו בהם שום זכי': ולפ"ז הרשב"א לטעמיה דס"ל דאה"נ הוי הפקר דהאיסור משוה לו הפקר ומוציאו מרשותם של הבעלים, ע"כ ס"ל שאם נשאל עליו חזר למפרע לבעלים, משום שבזה שאסור עליו בהנאה יצא מרשות בעלים מכח האיסור שוב אינו יכול לחול עליו הפקר מצד הבעלים כיון שאינו שלהם אינו יכול להפקיר דבר שאינו שלו, וכגוונא שכ' הקצוה"ח בסי' ת''ו שהבאתי למעלה ע"כ אינו חל הפקירם בעצמם והוי רק הפקר מצד האיסור ואפקעתא דמלכא וע"כ אם נשאל לחכם וחכם משויה ליה כאלו לא הי' עליו איסור מעולם ממילא הוא שב למפרע לבעלים משום דהם בעצם לא הפקירוהו כיון דהפקירם לא חל, ואף שכשנשאל הרי נעקר האיסור למפרע והרי חל ההפקר שלהם מ"מ כיון שמעיקרא הוי הפקר לא אמרינן כלל שהפקירם הוא בעצמו שהרי מופקרים ועומדים הם מצד האיסור ומה יתן ומה יוסיף להפקירם עוד כיון שהפקרו לא חל כעת, וע"כ כשחזר בו ונשאל הוא חוזר לבעלים למפרע, אבל הר"ן ז"ל לשיטתו דס"ל אה"נ דידיה נינהו ויכול ליתנם לבנו או לאחיו, וע"כ כ' דמשום שאסר עליו וא"י ליהנות בו הפקירו והפקירו חל שהרי מכח האיסור לבד לא יצא מרשותו, וע"כ אף שאח"כ נשאל על האיסור מ"מ כיון דמלבד איסור הנאה הפקירו ג"כ והפקירו חל לא מהני עוד שאלה בהפקר וקנין ממונו של זה לא הלך וע"כ אין חייבין לשלם מאחר שזכו בו: ב) והנה לפ"מ שהעלינו למעלה לחלק שלא כל אה"נ שוין ואלו שאין אסורין שלכה"ג הרי הם שלו אלא שאינם ברשותו ומדברי הרשב"א באיסורי הנאה של נדר משמע דס"ל שהם הפקר ואינו שלו כלל שהרי כתב שאינו יורשו ולא קנאם וכ"כ שהמודר הנאה מלולב אינו יוצא בו ביום ראשון משום שאינו שלכם, צריך לומר לפי דברינו שמודר הנאה אסיר ליהנות אפי' שלכה"נ וכדמשמע ג"כ מהירושלמי שהביא הר"ן והרשב"א למעלה בנדרים (ל"ה א') במודר הנאה מן הככר שאסור לחמם בו ידיו אף דהוי שלא כדה"נ של ככר וע"כ ס"ל להרשב"א דאיסור הנאה של נדר הוי הפקר ואינו שלי כלל, ויעוי' בשבועות (כ"ב) קונמות ד''ה בכ"ש וה"ה שלכדה"נ: ולדעת הר"ן דס"ל דמודר הנאה הוי שלו וגם ברשותו שהרי כתב שיכול ליתנם לבנו או לאחיו אף דכל איה"נ הוי אינו ברשותו ואינו יכול להקדיש או להפקיר, צריך לומר דס"ל לחלק דאיסור הנאה של נדר שרק לדידיה אסור ליהנות ולאחר מותר ליהנות לא נפקע מזה קנין ממונו ורשותו ואינו דומה לשאר איסורי הנאה, וכבר הרגיש הרשב"א בתשו' הנ"ל בחילוק זה יעוש"ה, ומה שדחה הרשב"א שם חילוק זה ממשנה דלא יירשנו כבר יישב הר"ן בנדרים שם ד"ה והוה יודע, יעו"ש: ג) ונראה שגם דעת התוס' כדעת הר"ן דבפסחים (כ"ג א') דמקשה הרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קדש וכן נזיר דרחמנא אמר מחרצנים ועד זג לא יאכל ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וכ' התוס' שם ד"ה מערבין וז"ל ולא פריך הכא למ"ד אין מערבין אלא לד"מ ומצוות לאו ליהנות ניתנו, ואם נאמר שאין זכיה באיסורי הנאה, ובעירובין (פ' א') אמרינן אחד עירובי תחומין ואחד עירובי חצרות צריך לזכות, ואם היו תרומה לישראל ויין לנזיר אסורין בהנאה הרי אי אפשר לערב בהן שאין זכי' באיסורי הנאה, ושפיר מקשה הש"ס, א"ו שהתוס' ס"ל לחלק אף שאין זכיה באה"נ מ"מ בתרומה לישראל ויין לנזיר שמותרין לאחריני אף אם היו אסורין בהנאה מ"מ היתה להם זכי' וע"כ הקשו התוס' בפשיטות כן, אולם לפמש"כ לחלק שאסורי הנאה שמותרין שלכדה"נ יש זכי' אין ראי' שהרי תרומה לישראל ויין לנזיר היו מותרין בשלכדה"נ שהרי אכילה כתיב בהו: וראיתי למו"ר הגרי"ד ז"ל בספרו בית הלוי ח"א סי' מ"ח שהביא הא דאיתא בעירובין (ל' א') שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בו ככר זה עלי אין מערבין עליו ופרש"י החלוק דברישא לא אסר אלא האכילה ובסיפא הא אסר גם הנאתו, והקשו עליו התוס' מדאמר לקמן לכו"ע אין מערבין לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו משמע דליכא מאן דפליג והא ר' אליעזר דבסמוך דאמר ככר זה עלי דאין מערבין לו בה משום דאסר בהנאה א"כ סבר דמערבין לדבר הרשות או מצוות ליהנ"ת ומזה הוכיח הגרי"ד ז"ל דלית להו להתוס' כדעת הרשב"א והר"ן דבאוסר נכסיו עליו הוי נכסיו הפקר דאל"כ לק"מ הא דאין מערבין לו בו כיון שצריך לזכות ואין זכי' באה"נ והוי הפקר יעו"ש מש"כ בזה, ולדעתי אין ראי' שהרי קושית התוס' היא מר' אליעזר ומר"א שפיר הקשו, שהרי ר"א בפסחים (מ"ו ב') ס"ל הואיל ואיתשל עלה ממונו הוא והתוס' לא ס"ל כחלוקו של הגאון שאג"א דלא אמר ר"א הואיל ואי בעי מיתשל ממונו הוא אלא לענין חמץ לעבור עליו בב"י הואיל והחמירה תורה גם בקבל עליו אחריות לעבור בב"י אף דבכ"מ דבר הגורל"מ לאו כממון דמי, כדמוכח מקושיתם בפסחים שם ד"ה הואיל תניינא שהקשו ממע"ש יעו"ש, וכיון דלר''א ממונו הוא משום זה שפיר אפשר לערב בו שהרי שלו הוא וע"כ הטעם שס"ל לר"א דבככר זה עלי שאין מערבין בו הוא מטעם דס"ל דמערבין לדבר הרשות או דמצוות ליהנות ניתנו ושפיר הקשו התוס': ד) ובאמת יש לומר דהני תרי תנאי דפליגי התם בעירובין אליבא דר"א באומר ככר זה עלי אם מערבין לו בו פליגי בתרי לישני דפסחים שם אליבא