מרחשת חלק א קכח

ט) מיה ת"ח שאמר דבר אין מזחיחין אותו, ומיהו משום זה אפשר לקיים דברי ידידי והוא שפשוט לו יותר בימי נדה שא"ע לזיבה משום שהימים גורמים שאינם ראויין לזיבה, שמה שאינה נעשה זבה בימי נדה הוא מצד הימים שבימי פתחי נדה אינה נעשה זבה רק נדה, אבל ימי לידה שא"נ בהם זבה הוא לא מצד הימים ורק מטעם אחר, והוא ע"פ מש"כ במק"א לתרץ קושית הס"ט סי' קצ"ד על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מה' א"ב ה"י דביולדת שסופרת ז' נקיים בימי טומאה דלידה אם ראתה אינה סותרת ותוכל לספור להשלים ז' נקיים ואם סופרת בימי טוהר אם ראתה בתוך הספירה סותרת ולא עלו לה הימים הראשונים, כמו שכ' הה"מ שם, והוא פלא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, דבימי טומאה אינה סותרת ובימי טהרה סותרת, והניח בצ"ע. אולם נראה טעם נכון בזה ע"פ מה דאיתא (במנחות כ"ד) דאמרינן שבעה לה טומאה ואין טומאה חלה על טומאה, ויעו"ש במחלוקת אביי ורבא ובתוס' שם ואכ"מ להאריך. והשתא א"ש דבימי לידה דטומאה שטמאה היא משום לידה, וא"כ הדם שרואה אינו גורם לה טומאה שאף בלידה יבשתא טמאה היא, וע"כ אין טומאת הדם חל על טומאת הלידה הקודמת וע"כ ממילא אינה סותרת כמו דאמרינן נדה (ל"ה ע"א) בזב מצורע שאינו גורם אינו סותר, והכ"נ כיון שהדם אינו גורם טומאה אינו סותר, אלא דמ"מ א"ע משום שצריך נקיים דמרבינן חכימי נדת דוותה שצריך נקיים כדאיתא שם ע"ב, וכמו בקושי שאינו סותר בזיבה משום שא"ג ואעפ"כ א"ע. וכ"ז כשראתה בימי טומאה דלידה, אבל בימי טוהר שאם לא היתה צריכה לספור ז"נ היתה טהורה מטומאת לידה ונמצא שהדם שרואה בימי טוהר כ"ז שלא ספרה ז"נ גורמים לה טומאה, דכ"ז שלא ספרה ז"נ לא חשיב דמי טהרה וע"כ הוא סותר הכל, ויעוי' תוס' (ל"ז א') ד"ה דבר. ועפ"ז יש ליתן טעם אמאי ביולדת שראתה אפי' ביום אחרון של טומאת לידה תיכף שהשלימה שבעה לזכר ושבועים לנקבה וטבלה מותרת לבעלה וא"צ שבעה מחמת נדה, כדאיתא בסוגיין (ל"ו א') בשופעת ופסקה ללוי, ולרב אפי' לא פסקה, וכן לקמן (מ"ב א') ביולדת שנעקר ממנה דם *), ובאמת זה מנ"ל שהתירה תורה אחר ימי לידה אף אם ראתה נדה באמצע או בסוף ימי לידה ואינה נעשה מזו נדה, ותינח למ"ד א"א לפה"ק בלא דם א"ש משום שנעשה תחלת נדה ביום ראשון. וא"כ כששלמו ימי לידה שלמו ג"כ ימי נדה אף אם ראתה בכל משך השבעה, אבל למ"ד שאפשר בלא דם מנ"ל הא, ועוד אפי' למ"ד א"א בל"ד ג"כ קשה הא גם אם ילדה בימים הראויין לזיבה ג"כ אינה נעשה ז"ג אם ראתה שלשה ימים אחר הלידה וא"צ לספור ז' נקיים אחר ימי טומאת לידה, והא מנ"ל. אולם לפמש"כ ניחא, דמה"ט אינה נעשה נדה ולא זבה בימי לידה משום שאינה חלה טומאת נדה או זבה על טומאת לידה שקדמה לה, וא"כ ממ"נ א"ש: שאם ראתה דם בפה"ק אז כלו ימי נדה יחד עם ימי שבעה דטומאת לידה ואם לא ראתה אז אזי קדמה טומאת לידה ואין חלה עליה טומאת נדה או זבה, ואם ילדה בימי זיבה וראתה בפה"ק, כ' כתבו הראשונים הרמב"ם והרמב"ן ז"ל שזה הוי דם קושי ואינה נעשה זבה בזה, דלא כהתוס' (ל"ז א') ד"ה רבא אמר כמו שהביא הס"ט שם. ומה שטמאה טומאת לידה אפי' ילדה באמצע ימי נדותה או זיבותה ול"א שלא תהא טומאת לידה תלה על טומאת נדה או זבה היינו משום שגז"ה הוא שאשה תהא לעולם טמאה לידה שבוע לזכר וי"ד לנקבה בין שהיא טהורה בין שהיא עומדת בימי נדותה או זיבותה: ומכש"כ למ"ד אין פה"ק בלא דם ולעולם היא נעשה נדה קודם הלידה ואעפ"כ היא טמאה לידה אפי' יותר מטומאת נדה כגון שבועים דנקבה, ובמק"א העליתי ע"פ זה דברים יקרים יפים ונעימים בעז"ה: י) שוב מצאתי בהשגות הרז"ה ז"ל לספר בעל הנפש להראב"ד ז"ל שכ' וז"ל: ואני אומר להלכה ולא למעשה שכשהחמירו בנות ישראל על עצמן בדם נדה החמירו לעשותו כדם זיבה, אבל בדם לידה לא החמירו, ואדינא דאורייתא קיימן ולא ילפינן האי מהאי, כדאמרינן בגמ' דם נדה לחוד דם לידה לחוד, ואם היא יולדת בזוב ודאי שהיא צריכה לישב ז' נקיים מדם, אבל בראי' אתת ובקושי סמוך ללידת הולד א"נ ברואה תוך ז' ללידתה די' בטומאת ז' לזכר וי"ד לנקבה דהא ז' להטומאה מלידתה" ואין דמה מוסיף לה טומאה, וכו' עכ"ל. ותיבות אלו ''דהא ז' להטומאה מלידתה' מגומגמים ואין להם שחר, ולדעתי נראה ברור שהי' כתוב דהא ''שבעה'' לה טומאה מלידתה והמדפיס הי' סבור וקרא ''נשבעה'' וע"כ כדי לקצר תפס לשון קצרה וכתב ז', וכוונת הרז"ה ז"ל כמו שכתבתי משום ששבעה לה טומאה ואין הדם מוסיף לה טומאה ע"כ אין כאן כלל טומאת נדה, ואי לאו דדלאי חספא וקיימתי סברא זו מן נפשאי לא הוה משכחנא מרגניתא טבא זו שקדמני בזה אחד מן הראשונים ז"ל. וז"ב בס"ד: יא) ולפ"ד שכ' בטעמא דמילתא שא"נ נדה וזבה בימי טומאת לידה הוא משום שאין חלה שכבר שבעה לה טומאה, א"כ א"ש מה שפשוט לו דימים הראויין לימי נדה אין ראויין לזיבה יותר מימי לידה, משום דימי נדה מה שאינם ראויין לזיבה הוא מכח עצם הימים, אבל מה שימי לידה * א"כ לזיבה הוא לא מצד הימים עצמם רק משום שאין טומאה חע"ט, וכ"ז בימי טומאה, אבל הא שאינה נעשה נדה בימי טוהר הנה למ"ד שני מעיינות הן הוי ג"כ לא מצד הימים רק מטעם שהדם שרואה אינו דם טמא *) ודברי התו"י בכריתות (י' א') ד"ה וקולא שנראה מדבריהם שאם ראתה נדה באמצע ימי לידתה שטמאה ז' וסופרת שבעה ימים מראי' ואילך תמוהים, דמסוגיא דנדה ל"ו נראה שאינה נעשה נדה כלל באמצע ימי לידתה, אם לא שנאמר דגמ' דנדה הוא למ"ד א"א לפה"ק בל"ד וע"כ היא נעשה מתחלת הלידה נדה ג"כ, וע"כ ממילא כלו ימי נדתה עם ימי לידתה אף שראתה בכל ימי הלידה, אבל למ"ד אפשר לפה"ק בל"ד אם ראתה באמצע ימי לידתה היא מונה משעת ראי' ואילך, מיהו לא אשתמיט מאן דאמר דבר חדש כזה ואין נראה כן מריהטת הש"ס וכן קושיתם שם ד"ה א"א תמוה, וכבר עמד בזה בתשו' רע"א סי' קנ"ח יעו"ש, ותי' שעבר על דבור התוס' הקודם, ולכאורה טעם לדברי התוס' כריתות הנ"ל דס"ל כמו"ש רש"י ז"ל (ל"ז ב') ד"ה אף ימי לידה שהטעם שא"נ זבה בימי לידה הוא משום דמה ולא מחמת ולד, והיינו דס"ל דכמו שאם קשתה וראתה קודם לידה הוי דם קושי וטהור הכ"נ כל הדם שהיא רואה אחר לידה חשוב לעולם מחמת הולד ולא מחמת עצמה אף אם ילדה בשופי, שהלידה עצמה אין לך קושי גדול מזה וע"כ הדם שרואה אח"כ הוי דם קושי וא"נ זבה משום זה, וכמו שכ' הרמב"ם והרמב"ן דלידה הוי קושי, ולפ"ז י"ל דס"ל להתוס' דדווקא זבה אינה בימי לידה אבל נדה הוי דדם קושי אינו טהור אלא בזיבה ולא בנדה, והנ"מ הוא רק למ"ד אפשר לפה"ק בלא דם, שאם ראתה באמצע ימי לידתה היא מונה ימי נדתה משעת ראי', מיהו נפ"מ ג"כ אפי' למ"ד א"א לפה"ק כגון שילדה ביום אחרון מימי זיבה שא"נ ז"ג ואח"כ ראתה בימי נדה שבאמצע לידה שאם נעשה נדה א"כ היא מונה משעת ראי' ואילך, עכ"פ לפמש"כ לחלק דראוי' לנדה וא"ר לזבה ל"ק (מד' ל"ת) יש רואה וכו' דזבה לא נעשה וכן (מד' ל"ו א') דשם הא מיירי שעומדת בימי זיבה, ודוק. ועיי' ס"ט סי' קצ"ד ס"א ד"ה אך, שעמד על חקירה זו, יעו"ש: א''ר לזיבה