מרחשת חלק א קכז

הרחיקה לידתה וא"כ עלו הימים הראשונים משבאה לפנינו לסז"נ, ואפי' את"ל דיולדת הוי אכתי דילמא יולדת זכר הוי ועלה לה השבוע השני הטהור לסז"נ ובשלישי מותרת לשמש, וכאן עוד יקשה גם לר"ה בדר"י לפמש"כ בטעמו משום דהוי במקום חז"א משום שראתה שנים, אבל כאן הוי ספק שמא לא ראתה כלל אפי' יום אחד ולא נעשה אפי' ז"ק ואין לה חז"א: ונראה לי, דהאי ספק שמא הרחיקה לידתה אף שהש"ס מספק עלינו אינו אלא לחומרא שלא להחזיקה בדם טוהר ולהצריכה טבילה בזמנה, אבל מדינא אינו ספק כלל לפמש"כ התוס' בב"ק (מ"ו ב') שיש להעמיד הפרה בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה, וא"כ הכ"נ כיון שיצאה מלאה ומספקא לן מתי הפילה יש לנו לומר דהשתא הפילה ולהעמידה עד כה בחזקת מעוברת, ולפ"ז אין לנו ספק זה דילמא כבר אינה יולדת, דודאי אכתי יולדת הוי משום דהשתא הפילה וצריכה לישב ז' לזכר וי"ד לנקבה. מעתה אין לנו בזה אלא שני ספיקות: ספק אחד שמא אינה זבה כלל ואת"ל דהוי זבה דילמא יולדת זכר הוי ועלו לה הז' השניים לסז"נ ומותרת לכאורה אכתי לשמש בשלישי, אבל מכיון שאין לנו אלא שני ספיקות והיא ודאי יולדת כמ"ש משום דמוקמינן לה בחזקת מעוברת עד השתא, וא"כ היא טמאה ודאי בשבוע הראשון שבאת לפנינו משום יולדת, ויש לה חזקת טומאה דיולדת, ולדעת רש"י ז"ל ולהרבה פוסקים מחזיקים מאיסור לאיסור, וא"כ לענין השבוע השלישי אף שיש כאן שני ספיקות להתירה שמא אינה זבה ושמא יולדת זכר הוי ועלה לה השבוע השני לסז"נ מ"מ כיון שבשני השבועות הראשונים היתה טמאה מחמת יולדת מחזיקים מאיסור מטומאת יולדת לטומאת זיבה והו"ל ס"ס במקום חז"א דלא מהני. כנלענ"ד בישוב מחלוקת ר"פ ור"ה בדר"י: ו) שוב ראיתי שהתוס' לעיל (י"ח ב') ד"ה אלא סייעתא עמדו בזה במה שמחמיר בשמעתא דטועה אף שיש הרבה ספיקות. ולפמש"כ נראה ליישב ג"כ סוגיית הש"ס שם דקאמר מאי לאו לא תיובתא אלא סייעתא לא דילמא לא תיובתא ולא סייעתא, וזו פרשה סתומה ולא פירשו לנו באיזה אופן הוי ס"ד דהוי סייעתא ובמה נדחה אח"כ הסייעתא, ויעוי' תוס' הנ"ל שהרגישו ונדחקו בזה. ולענ"ד לפמש"כ א"ש שאם נאמר דלא כריב"ל והוי ספק שמא רוח הפילה א"כ היו כאן ג' ספיקות וגם שלא במקום חז"א משום דהוי ספק שמא לא הוי יולדת כלל וא"כ לא היתה טמאה כלל משום לידה ואין כאן חזקת טומאה כלל וא"כ אמאי אסורה לשמש כל ג' שבועין טמאין, א"ו כריב"ל דודאי ולד הפילה וא"כ הוי סייעתא. וזהו דהוי ס"ד דהוי סייעתא, ומה שדחה דלא הוי סייעתא הוא משום דאפשר לדחות דברייתא דטועה ס"ל שאין פה"ק בלא דם וא"כ אפי' רוח הפילה עכ"פ טמאה ודאית הוי דהא ראתה דם בודאי, וכמו דאיתא לקמן (כ"א ב') אליבא דר"י וא"כ שוב הו"ל ס"ס במקום חז"א דטומאת נדה או זבה קטנה שאם היתה עומדת בימי זיבה זבה עכ"פ הוי, וא"כ לסז"נ משום ספק יולדת בזוב הו"ל במקום חז"א, ואף דהוי ג' ספיקות אם נאמר דלא כריב"ל, והיינו ספק דילמא רוח הפילה וא"כ אפי' הוי זבה אכתי עלו לה הימים הראשונים לסז"נ, ואפי' ולד הפילה דילמא אינה זבה כלל, ואפי' הוי זבה ויולדת אכתי דילמא זכר הוי ואכתי מותרת לשמש בשבוע השלישי, מ"מ כבר כתבנו דלר"ה בדר"י ל"מ ג' ספיקות במקום חז"א, וע"כ דחה הסייעתא משום דס"ל כר"ה בדר"י. ואבקש מאת מעכ"ת ידידי לעיין היטב בדברי אלה כי קצרתי, וכמדומה לי שאחר העיון ימצא הדברים נכונים שעלה בידי להיישיר הסוגיא דטועה שתמוהה מאד שיש בה ספיקות וספקי ספיקות ואעפ"כ החמירו בה שזה סותר הכלל שבידינו להקל בהרבה ספיקות וכמו שהרגישו התוס' שהבאתי: ולפמש"כ נתיישב הכל בעז"ה ונתכוונה הלכה זו בידינו בס"ד: ז) וע"ד מש"כ ידידי כת"ר להעיר על מה שכ' דמשו"ה אסורה לשמש בליל שבוע הח' משום דהוי עונה הסמוכה לווסתה וע"ז העיר כת"ר כיון דווסתות דרבנן והכא ספק הוא שמא עומדת בימי טוהר וא"כ הוי ספק בדרבנן ולקולא, יפה העיר, אבל אעפ"כ דברי נכונים דכאן הוי ס"ס להחמיר בדרבנן דספק דילמא הרחיקה לידתה ואינה יולדת כלל ואפי' הוי יולדת בשעה שבאה לפנינו אכתי שמא יולדת זכר הוי וא"כ בליל שבוע הח' כבר פסקו ימי טוהר שאינם אלא עד מ' יום וא"כ הוי ס"ס להחמיר דאפי' באיסור דרבנן לחומרא, ואפי' נאמר דהוי ס"ס משם אחד שאם הרחיקה לידתה או שיולדת זכר הוי, הוי הכל ספק אחד שמא כלו ימי טהר מ"מ כיון שיש יותר צדדין לחומרא ל"א כה"ג סד"ר לקולא, ואפי' לפמש"כ דמדינא לא מספקינן בהרחיקה לידתה משום חזקת מעוברת והשתא היא שהפילה, מ"מ כיון דרבנן חשו לזה לחומרא הו"ל תרי ספקי לחומרא ואפי' בדרבנן אסור. ועוד נראה דהוי ליה איסור דאורייתא שנתגלגל בדרבנן דהא מ"מ בשעה שרואה הדם הוי ספק דאורייתא ואסורה מדאורייתא לשמש מספק שמא דם טמא הוי והו"ל כודאי טמא וא"כ אף דאח"כ קביעת הווסת עצמה הו"ל דרבנן מ"מ כה"ג ל"א סד"ר לקולא משום דתחלתו הו"ל סד"א והוי כודאי איסור, וכמו שכ' הריב"ל בתשו' בכלי שבשלו בו ס"ט שאסור אפי' לאחר שנשתהה מעל"ע ויעוי' תשו' הגרע"א זצ"ל סי' מ"ט כה"ג במה שדן בככר ספק חמץ שעבר עליו הפסח שאסור משום דבפסח הוי ספק דאורייתא, ועיין. ומה שיש להעיר עוד ע"פ מה דאמרינן לעיל (י"א ב') דמימי טהרה לימי טומאה ל"ק ווסת וא"כ לכאורה כאן הוי קביעות הווסת בימי טהרה וא"כ ל"ק ווסת מ"מ נ"ל דאפי' שאינה קובעת כה"ג מ"מ לחוש חוששת כמו למ"ד שא"ק ווסת בימי זיבתה ואעפ"כ חוששת לר"פ והכ"נ בקביעת הווסת בימי טהרה, ועוד דהוי ספק ימי טהרה וכבר כתבתי דבזה אמרינן סד"ר ולחומרא: ח) ועתה אשובה אל מה שכ' מעכ"ת ידידי לתרץ קושיתי על רש"י ז"ל והוא דמה דמספקא ליה בגמ' (נ"ד א') אם ימים הראויים לימי נדה עולין לימי סז"נ הוא מכח ברייתא דלעיל (ל"ז ב') כימי נדתה כך ימי לידתה מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה ואין ס"ז עולה בהם כך ימי לידתה אין ראויין לזיבה ואין ס"ז עולה בהם, והס"ד מפרש לה מכח הקושיא וכי דנין אפשר משא"א כפשוטה ימי נדתה היינו ימים הראויין לימי נדה אין ראויין לזיבה שא"א שתעשה בהם זבה בתחלה ולפיכך אס"ז עולה בהם כך ימי לידתה שג"כ אין ראויין לזיבה שאינה נעשה זבה בתחלה בימי לידה וע"כ אין ס"ז עולה בהם, ואח"כ שנפשט הספק שעולה נפשט ג"כ מדברי ר"פ שעכ"פ מודה שימי טוהר עולין לסז"נ, ואם נאמר דכיון שאינה ראויה להעשות בהם זבה מתחלה אינם ראויין לסז"נ א"כ גם ימי טוהר לא יעלו לסז"נ דהא אינם ראויין שתעשה בהם זבה מתחלה. זה תוכן דברי ידידי הנה פירושו לפי הס"ד הי' פירוש מרווח בברייתא אם הי' אפשר לומר כן, אבל לדעתי אין סופו להתקיים שא"כ איך תלה בברייתא דין ימי לידה בימי נדה, לא תניא בדלא תניא, ומניין פשיטא ליה כ"כ שימים הראויין לימי נדה אין עולין לס''ז עד שמזה למד ג"כ לימי לידה, הלא ערבך ערבא צריך ובמה מסתבר יותר כן בימי נדה מבימי לידה, הלא שניהם כאחד שוים, שניהם אינם ראויין להיות בהם זבה בתחלה ואם פשוט ליה לתנא שמכח שאינם ראויין להיות בהם זבה בתחלה אין ראויין לסז"נ כמו כן הי' לו להיות פשוט ג"כ בימי לידה ולא הי' לו ללמוד זה מזה: