מרחשת חלק א יא

הקצוה"ח שהבאתי בתחלת דברינו, א"כ הא אמרינן למעלה מזה בב"ק (ס"ט ב') דמשו"ה אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל ודו"ה לבעלים משום שאינו ברשותו ולאו מרשות הבעלים קגניב שצריך שיגנוב מרשות הבעלים א"כ א"ש אף דשוה"נ וכן חולין בעזרה אף דהוי שלו מ"מ הא חשובים אינו ברשותו וע"כ פריך שפיר כיון דלאו דמרא קטבח היינו שאינו ברשותו לא ליחייב דו"ה אבל מהא דפריך בשוחט לע"ז כיון דשחיט בה פורתא אידך לאו דמרא קטבח יקשה לפ"ד הנ"ל דאיסורי ע"ז כיון שתופסין דמיהם חשוב שלו וברשותו א"כ אמאי חשיב לאו דמרא שלא ליתייב דו"ה הא הוי' דמרא וברשותו: אולם גם זה יש לתרץ לפ"מ שהקשו התוס' ד"ה איסורי מאי פריך לאו דמרא קטבח הא כל טובח לאו דמרא קטבח דמכי שחט בה פורתא קניי' בשינוי מעשה ותי' דלא חשיב שינוי מעשה לקנותו בכך, ולפ"ז י"ל דזהו דווקא בשלא אסרו בהנאה אבל בטובח ואסרו בהנאה חשוב שינוי מעשה לקנותו בכך אף ע"י טביחה פורתא, וכה"ג כ' התוס' בשבת (נ"ח א') ד"ה אע"פ דאיסור הנאה חשוב כשינוי מעשה: ואולי נוכל לומר עוד שהרי סוגית הגמ' בב"ק שם הוא לרי"ו דריו"ח מוקי התם ברייתא דגנב וטבח לע"ז וכו' וכו' דמשלם דו"ה לר"מ בטובח ע"י אחר ורי"ו בירושלמי פ"ה דע"ז שהבאנו למעלה הוא מרא דשמעתא דדמי עכו"ם ביד נכרי אסורין ולדידיה הא כתבנו לעיל דאיסורי ע"ז לא הוי שלו, ולפ"ז א"ש דקושית הגמ' הוא לריו"ח ולריו"ח אסורי ע"ז לאו דידיה הויין: ובפשוטו י"ל דקושית הגמ' לאו דמרא קטבח לא מפני שאינו שלו או שאינו ברשותו אלא כיון דלא שוי מידי שאסור בהנאה הלא לא גנב ולא טבח מידי ומאי משלם וכן הוא בתוספתא הגונב את האסורין בהנאה הר"ז פטור והאי דקרי ליה לאו דמרא היינו שאין בו לבעליו הנאה של כלום וכן בטובח לע"ז כיון דשחיט בה פורתא אידך לאו דמרא הוא כלומר שאין לבעלים בו שום שווי ממון ואמאי יתחייב לו הגנב והוא פשוט: ח) ונראה לי קצת ראי' לדברינו דאיסורי ע"ז ועיר הנדחת הוי שלו מהא דחולין (ק"מ א') דמוקי רנב"י קרא דטהורות גבי צפרי מצורע אתי למעוטי צפורי עיר הנדחת וכן ר"פ מוקי לה דאתי למעוטי לצפורים שהחליפם בעכו"ם ואם דאיסורי ע"ז ועיה"נ אינם שלו למאי צריך קרא דטהורות תיפוק ליה שאינם שלו ובודאי גם בצפרי מצורע צריך שיהו שלו שהרי קרא כתיב ולקח למיטהר וכמו דדרשינן ולקחתם לכם גבי לולב שיהא משלכם הכ"נ גבי מצורע כיון דכתיב ולקח למיטהר בעינן שיהא של המיטהר ועוד שהרמב"ם בפ"י מה' טומאת צרעת ה"י, כתב בשם הסיפרא שצריך שיקחם לשם המיטהר ואם אינם שלו הא אינו יכול ליחדם לשם המיטהר כמו שכ' התוס בב"ק (ס"ו ב') ד"ה משכבו דשאינו שלו אינו יכול ליחד יעו"ש וא"כ מאי צריך קרא דטהורות למעט א''ו דאיסורי ע"ז ועיה"נ כיון שתופסין דמיהם הוי שלו וברשותו והי' יכול ליטלם לטהרת המצורע אי לאו דמיעט קרא דטהורות: ג. והנה בנדרים (פ"ה א') רבא אמר שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקא אתי למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמא עכ"ל הגמ', וכתב על זה הר"ן וז"ל ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולים אחרים ליטול אותם על כרחו ואינו יכול לעכב אעפ"י שיכול לישאל על נדרו כיון דהשתא מיהא לא איתשיל, מיהו היכא דאיתשל חייבין עיין בלוח השמטות ותיקונים שבסוף הספר ואם איתא לשלם דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו כיון דאיתשל הו"ל להני פירי כאילו לא איתסרו עליה מעולם, וא"ת א"כ היך יטלו כהנים בע"כ למה לא ניחוש דילמא מיתשל ומיתהני מדידיה לאו קשיא היא וכו' וכו' אלמא אע"ג דמצי מיתשל וחיילי קדושי למפרע כל אימת דלא איתשל לא חיישינן להכי הרשב"א ז"ל, ואני מסתפק בזה לפי משעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואע"פ שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה לא בטל שאיני מוצא שאלה בהפקר ומשו"ה יטלו על כרחו דאי לא ודאי כיון דנדרים לאיתשילי עלייהו קיימי דמשו"ה מיקרי דשיל"מ חיישינן דילמא מיתשיל וכו' עכ"ל הר"ן. ומקודם נבאר דברי הר"ן ואח"כ נבא למה שצריך לענינינו דקושית הר"ן אמאי יטלו כהנים דילמא מיתשל ומתהני מדידיה לכאורה אין לה שחר דהא אם ישאל הרי יהיו מותרים כהנים ליהנות ממנו למפרע ולא עבדי איסורא כלל ומה זה שהקשה הא מיתהני כהנים מדידיה, ומצאתי שכבר עמד בזה בס' משכנות יעקב הביאו ג"כ מו"ר הגרי"ד ז"ל בספרו בית הלוי סי' מ"ח יעוש"ה מה שרצו לתרץ, אולם המעיין בחי' הרשב"א שממנו מוצא הדברים שהביא הר"ן בשמו יראה דקושיתו נכונה, וז"ל הרשב"א בחי' וא"ת וכיון שכן האיך יטלו כהנים על כרחו דאכתי ממונו הוא דאי בעי מיתשל עליה והוי טובת הנאה שלו וי"ל מ"מ כיון דהשתא מיהא לא איתשל השתא מיהא לאו ממונו הוא ול"א דילמא מיתשל, ולא חיישינן נמי דילמא מיתשל נמי אמקצתן באופן שישארו המקצת באיסורן ונמצא כהנים נוטלין באיסור למפרע, ואל תתמה שהרי גדולה מזו אמרו וכו' עכ"ל הרשב"א הצריך לעניננו הרי אנו למדים מדברי הרשב"א אלו שהקשה שתי קושיות חדא כיון דאי בעי מיתשל עלה אכתי ממונו הוי וטובת הנאה שלו והיינו כיון דמצי למיתשל לא חשוב הפקר וחשוב ממונו כיון שיש לו זכות לישאל עליו וכמו דאמרינן בפסחים (מ"ז ב') הואיל דאי בעי מיתשל הוי ממונו, וכן הקשה כאן, וע"ז תי' דלא חיישינן להכי ולא חשוב משום זה ממונו מטעם דיכול לישאל עליו דהשתא מיהא לא איתשל ולאו ממונו הוא, ולא קימ"ל בזה כר"א דפסחים, ועוד יבואר לפנינו בזה אי"ה, וע"ז הקשה עוד דאכתי ניחוש דילמא ישאל על מקצת כהנים באופן שישארו מקצת כהנים באיסורן ולא יהי' נדר שהותר מקצתו הותר כלו וכמו במעמיד נדרים (כ"ו ב') ואז יהי' טובת הנאה שלו ונמצא שהכהנים האסורים עוד בהנאתו נהנים משלו וע"ז תירץ דלא חיישינן להכי כ"ז שלא נשאל עליה אף אם ישאל עבדי כהנים איסור למפרע זהו ביאור דברי הרשב"א והן הן הדברים המובאין גם בר"ן בשמו דמתחלה כתב דיכולים אחרים ליטול אותן ע"כ ואינו יכול לעכב אע"פ שיכול לישאל על נדרו כיון דהשתא מיהא לא איתשל והיינו ג"כ כוונתו דא"י יכול לעכב מטעם הואיל ואי בעי מיתשל והוי משום זה ממונו כיון דהשתא לא איתשל לא חשוב משום זה ממונו, מיהו היכא דאיתשל חייבין לשלם, וע"ז הקשה כיון דאם נשאל חזר למפרע אליו א"כ ניחוש דילמא מתשל ומתהני מדידיה וכקושית הרשב"א דהיינו שישאל על מקצת כהנים באופן שישארו מקצתן באיסורן ונמצא נהנים משלו וע"ז תירץ דלא חיישינן להכי כ"ז שלא נשאל אף אם ישאל עבדי כהנים איסור למפרע וכההיא דכתובות שהביא והר"ן חלק על זה שכ' הרשב"א שאם ישאל פקע קנין ממונו של זה וחייבין לשלם להנשאל דזה אינו משום שלא מצינו שאלה בהפקר, וקנין ממונו של זה לא הלך זה הוא ביאור דברי הר"ן, ואז"ר מצאתי להנוב"י מהד"ת סי' קמ"ט שכתב לפרש כן דברי הרשב"א והר"ן, והי' כל זה בהעלם עין מהגאונים בעל משכ"י ובית הלוי: והנה מכל זה נשמע לכאורה דאיסורי הנאה הוי הפקרו ויכולים אחרים ליטלם בע"כ ואין יכולים לעכב: א) והנראה בזה שהרשב"א והר"ן אזלי בזה לטעמיה