מרחשת חלק א קיט

כתבו המל"מ בפ"א מה' יו"ט ונו"ב מה"ת חיו"ד סי' ע"ח דבאיסור עשה לא אמרינן כן, לפ"ז בסירכא שלכ"ס שאיסורה משום שסופה להתפרק, כמו שכ' התוס' וכן היא דעת הרשב"א שהוא מארא דשמעתא אם נסתפק אם הוא מהגב או מהחיתוך, בזה גם בנולדה הריעותא מחיים ג"כ מוקמינן בחזקת היתר: ט) ובזה נוחין ג"כ דברי הרמב"ם שכ' בהלעיטה חלתית שאם אכלה דבר שספק אם נוקב תבדק, וקשה לי מאי מהני בדיקה דהא דהלעיטה חלתית אינו מנקב לה מיד את הבני מעים אלא שסופה לנקוב כדמוכח מהא דאמר דמינקב לה מעייהו, מדנקט מינקב במ' משמע שעדיין לא ניקבו אלא שסופו לנקוב, כמו שדקדקו התוס' בחולין (מ"ז א'), ובודאי משמע שגם בששחטה תיכף שאכלה ג"כ אסורה אף שלא הספיקה לנקוב את בני מעיה אלא אעפ"כ אסורה משום שסופה לנקוב, א"כ מאי מהני בדיקה אף אם לא ניקבה אכתי אסורה משום שסופה לנקוב, ולפ"ד א"ש כיון דהוי ספק דבר הנוקב ע"כ אף דהוי ריעותא מחיים מ"מ מותרת אם בדקה ולא ניקבה, דכיון שבדק ולא מצא נקב א"כ עדיין לא ניקבה ואי משום שסופה לנקוב א"כ אין איסורה אלא משום עשה וכיון שספק הוא מוקמינן לה בחזקת כשרה כה"ג. שו"מ בפר"ח סי' נ"א שהרגיש בדברי הרמב"ם אלו ותירוצו אינו מובן לי, ולפמש"כ א"ש הכל בס"ד: ואם כנים אנו בחילוק זה תהא מיושבת הסתירה שבדברי הרשב"א, שבדין הנ"ל באם נסתפק אם הסירכא היא מגב או מחיתוך כתב דכשרה משום שעומדת בחזקת היתר ובסי' ל"ט בטור ובשו"ע סעי"כ מובא בשמו שאם הסירכא יוצאת משיפולי אונא לדופן טריפה משום שאנו חוששין שמא מבפנים היא, הרי שאם נסתפק אם היא מגב או מבפנים הוי ספק טריפה ול"א להעמיד אותה בחזקת היתר, ולדבר זה העירני רב גדול אחד, וע"פ דברינו א"ש שדין אם נסתפק אם הוא מגב או מחיתוך הא מיירי בסירכא לבד בלא נקב, והספק הוא אם הוי כסדרן או שלא כסדרן וסופה להתפרק כמו שהיא דעת הרשב"א שהסכים לסברא זו של התוס' כמו שהובא בשמו, וע"כ בשיש ספק אם הוא כסדרן או שלא כסדרן מוקמינן לה בחזקת היתר וכמו שנתבאר משום שאינו אלא איסור עשה, משא"כ בהא דסי' ל"ט הנ"ל דמיירי בשנקבה כמבואר שם אלא שהספק הוא אם הדופן סותמתו, בזה בנקבה ממש לא מוקמינן בחזקת היתר כיון דהוי איסור לאו ולא מוקמינן בחזקת היתר כיון דהוי' הריעותא מחיים: ויעוי' בב"י סי' הנ"ל בסירכא הסרוכה מדופן לאונא ולאומה דאזלינן בה בתר רובא, אם סירכות אלו היו מחצה על מחצה ואין ניכר בהם רוב לשום צד נראה דאף לשיטת האומרים יש סירכא בלא נקב כיון דסתם סירכא כזו עשוי' להתפרק וכל העומד לינקב כנקוב דמי ספיקא דאורייתא לחומרא יעו"ש, משמע דגם בספק שמא עשוי' להתפרק ג"כ אמרינן ספיקא לחומרא ואין מעמידין בחזקת היתר וזה לכאורה לא כמו שכתבתי, אולם יעוי' בהגהות ב"ה שם שהוסיף והגיה הב"י שם משום דרבו האוסרים החולקים על בעל העיטור (דס"ל דאזלינן בתר רובא) אע"פ שנהגו העולם כמותו דיינו שנתיר כשהוא ברור שהרוב הוא במקום ההיתר, אבל כשהוא מחצה על מחצה נראה דאף וכו' עכ"ל, ולכאורה טעמא בעי למאי הוצרך להוסיף דברים אלו ואמאי לא סגי ליה במה שכתב כיון שספק הוא אם הוי רובא הוי ספיקא דאורייתא לחומרא וגם בעל העיטור יהי' מודה בזה, אבל לפמש"כ דלבעה"ע אם יש ספק אם הוי רובא היתה מותרת כמו בנסתפק אם מגב או מחיתוך, וע"כ הוסיף הב"י להסביר משום שיש ספק גם אם הי' רוב אם יש לדון כדעת בעל העיטור, אלא שאנו נוהגים כמותו, אבל בשיש עוד ספק אם יש כאן רוב ודאי אין להקל משום דהוי כעין ס"ם לחומרא: ולכאורה מהא דכתב הרמ"א בסי' נ"א במים בראש ביש ספק אם המוח מקיפו לא מוקמינן בחזקת היתר כיון שהריעותא הוי מחיים, והא גם בשאין המוח מקיפו הטריפות הוא משום שסוף הקרום להנקב כמבואר בביאור הגר"א סי' ל"א סק"ה משום כשהוא מגולה לקרום לא הדרא בריא וסופו לנקב את הקרום, וכן הוא בתוה"ב להרשב"א בשנתמסמס שכל שהגיע לידי הפסד כזה סוף הקרום לינקב, ולפמש"כ בכה"ג הא צריך להעמיד בחזקת היתר במקום ספק כזה, אבל באמת י"ל דלא ק"מ שהרמ"א חושש ללשון שני שברש"י חולין (מ"ה ב') ד"ה כבדא שבנתמסמס טריפה משום שאין לך פיסוק גדול מזה, וא"כ הוא טריפות מצד עצמו ולא מצד פיסוק העור, ומכ"ש במים במוח כל שמגולה לקרום ולא הדרא בריא הוי' טריפותו מצד עצמו כאילו ניקב הקרום ממש, וע"כ הוא חושש בזה כל שיש ריעותא מחיים, ועוד יש להאריך בזה, אבל כבר דשו בזה רבותינו האחרונים ז"ל ולא כתבתי אלא מה שנראה לי לחדש בזה: סימן ל יישוב לדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' מ"א ה"ד. א) בפ"ט מה' מאכ"א כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל: וכן בכר חי' ועוף בין בחלב חי' בין בחלב בהמה אינו אסור באכילה מן התורה לפיכך מותר לבשלו ומותר בהנאה, ואסור באכילה מד"ס וכו' עכ"ל, והנה הב"ח ביו"ד סי' פ"ז הקשה ע"ז מהא דתנן כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ודייק הש"ס חולין (ק"ד א') הא בשר עוף אסור מן התורה ומשני רב אשי מהם מד"ת ומהם מד"ס, משמע דגם בשר עוף דרבנן אסור בבישול והש"ך שם כ' לתרץ דהאי לבשל לאכול הוא כמו"ש הה"מ כאן, ובאמת שכן כתב הרשב"א, אלא שכ' דאכילה בכלל בישול הוא, אבל לומר שיהא מוציא בשול מן הכלל זה ודאי דחוק מאד. ולענ"ד הב"ח צדק מאד בדיוקו, אבל גם דברי רבנו צדקו יחדיו, ובודאי אי אפשר להוציא לשון לבשל ממשמעותו ולומר דהאי לבשל היינו לאכול ולא לבשל: ב) והנראה בזה, ראשית אביא ראי' לדעת רבנו דבשר עוף בחלב מותר בבישול, א' מגמרא דביצה (ו' ב'), שהביאה רבנו בסמוך ה"ו, השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב דיש לדייק אחר שבכל מקום נקט לשונו לבשל בחלב מדוע שינה לשונו כאן וקאמר לאכלן בחלב, א"ו דאדרבה דלשון לבשל משמע ג"כ בישול וע"כ כיון דהא דמתיר הש"ס שם לאכול ביצים גמורות בחלב, אף דביצת נבלה שכמוה נמכרת בשוק אסורה הוא משום דבשר עוף בחלב דרבנן, כמו שכ' התוס' שם ד"ה ביצים, וכ"כ התוס' חולין נ"ח בשם בה"ג, א"כ כיון דהאי תנא ס"ל דבשר עוף בחלב דרבנן ע"כ לא נקט לבשלן, משום דלבשל גם בשר של עוף מותר בחלב כמו שכ') רבנו כאן, וע"כ נקט דווקא לאכלן שבזה דווקא ביצים גמורות מותרות אבל לא בשר עוף, והנה אדרבה מלשון ברייתא זו מוכח אחת שהיא שתים דלשון לבשל משמע ג"כ בישול וג"כ כדעת רבנו דבשר עוף בחלב מותר בבישול: ג) עוד נראה דיצא ליה לרבנו דין זה מכח קושית התוס' בחולין שם דמדייק מהא דכל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים דבשר עוף אסור מדאורייתא דלא כר"ע דס"ל שאינו אסור אלא מדרבנן, והקשו התוס' שם מנ"ל למידק דאסור מדאורייתא ודלא כר"ע דילמא כר"ע ומדרבנן ויעו"ש שנדחקו בזה וכמעט לא מצאו מענה נכון