מרחשת חלק א קיח

כסידרן שלדעת התוס' אינן מחמת נקב אלא משום שסופן להתפרק, אין החלב מטריפות אלו אסור כלל מן התורה: ד) ובזה י"ל דהיינו טעמא של הגאונים ז"ל שאסרו בנאבדה הריאה בלא בדיקה משום שטריפות הריאה מצויות ואין לה חזקת היתר, ורש"י ז"ל תפס עליהם מכח הקושיא אתמול אכלנו מחלבה והיום אנו אוסרין אותה, ולפ"ד א"ש, שהרי הא דריאה צריכה בדיקה הוא משום סירכא דסרכות מצויות, ולפ"ז י"ל שהגאונים הנ"ל ס"ל דטעם סירכא בריאה דטריפה הוא כדעת התוס' והרשב"א משום שסופה להתפרק, וא"כ אין קושיא ממה שאכלנו אתמול מחלבה, שאף אם יש לה סירכא טריפה מ"מ חלבה מותר משום שהוא יוצא מן איסור עשה לחוד שאינו אסור וכנ"ל, ורש"י ז"ל שתפס עליהם הוא לטעמיה אזיל שאין סירכא בלא נקב א"כ כבר, נעשה בו מעשה הטריפה וחלבה אסור: ועפ"ז ג"כ מתורצת קושית הכרו"פ סי' נ"ז שהקשה דהא ודאי טריפות אלו שהם אסורות על שם שסופם לנקוב עדיין לא גברה בהם החולשא עד שלא יהיו מולידים מיד, דהא אין נפק"מ בהחולשא בין סירכא כסדרן או שלא כסדרן (שהטעם הוא משום שסופה להתפרק) כל עוד שלא נתפרקה, וא"כ כמו שמולידה כסדרן הכ"נ מולידה בסירכא שלא כסדרן כ"ז שלא נתפרק, וכמו כן שאר טריפיות כ"ז שלא נעשה בהן מעשה הטריפות אלא שסופו להיות כן, וא"כ במחלוקת ר"א ור"י בולד טריפה דדחיק הגמ' בחולין (נ"ח א') למ"ד טריפה אינה יולדת דע"כ מיירי בעיברה ולבסוף נטרפה, והלא משכחת לה טריפה שיולדת וכגון שעדיין לא נקבה אלא שסופה לנקוב דטריפה הוי' מיד ואעפ"כ יולדת. ולפי האמור א"ש דבטריפה ע"ש סופה אין הולד אסור כלל, דעיקר איסור ולד טריפה הוא משום היוצא מן הטמא, אבל בטריפה שע"ש סופו שאסורה משום עשה דוזאת החי' לחוד אין היוצא אסור בהם כלל *): ה) נחזור לעניננו דלפי האמור אין בסירכא אפי' היא ודאי טריפה אלא איסור מספק בחלבה, משום דלדעת התוס' דטריפותה היא משום שסופה להתפרק אין על חלבה איסור תורה, ודווקא לדעת רש"י שאין סירכא בלא נקב חלבה אסור, ולפ"ז בכל טריפות מחמת סירכא אין חלבה אסור אלא מחמת ספק פלוגתא דרבוותא, ולפ"ז בסרוכה לדופן, אף שהבהמה עצמה אסורה מספק שמא הסירכא מהריאה היא, מ"מ לענין חלבה הוי ס"ס מעליא דילמא אינה טריפה כלל משום שהסירכא מן הדופן היא ואף את"ל שמן הריאה דילמא כדעת התוס' משום שסופה להתפרק, ובטריפה שמחמת סופה להתפרק אין חלבה אסור: ו) ועפ"ז נראה לפרש דברי התוס' בפ"ק דחולין (י"א א') והרא"ש שם שכ' באיסור הגבינות מיהו בטריפה מחמת שהריאה סרוכה שאם היינו בקיאין לבדוק אפשר שהי' לו היתר אין לאסור משום דהו"ל ס"ס ספק אינה טריפה ואת"ל טריפה אימא אח"כ נטרפה, ודבריהם תמוהים לכאורה, שהרי בין לדעתם שטריפות הסירכא הוא מחמת סופה להתפרק א"כ איזה מקום לבדוק יש כאן שהרי גם אם לא נקבה הרי היא מ"מ אסורה משום שסופה להתפרק, וכן בין לדעת רש"י ז"ל שאין סירכא בלא נקב ג"כ אין מקום לבדוק שהרי גם אם נסתם הנקב ג"כ אינה סתימה משום שקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום שסופו לסתור וא"כ מאי בדיקה שייך כאן: אבל לפ"ד יש לפרש כוונת התוס' והרא"ש שהספק הוא שמא כבר נתפרקה וניקבה במשהו, אלא שאין אנו בקיאין, וע"ז כתבו שפיר שאם היינו בקיאין לבדוק אפשר שהי' לו היתר והיינו שאם היינו בקיאין ורואים שלא נתפרקה אז הי' לו היתר היינו להחלב, ודוק בלשונם שכתבו ''לו" ולא לה. להבהמה, והיינו שאע"פ שהבהמה היתה אסורה משום שסופה להתפרק מ"מ החלב הי' מותר כל שלא נתפרק עדיין, אלא שא"א בקיאין ואפשר שנתפרק שאז גם החלב ג"כ אסור אלא דמ"מ מותר מחמת ס"ס דילמא אח"כ נטרפה וזהו שכ' התוס' וסתמו בריאה הסרוכה דמשמע גם בריאה הסרוכה מאונא לאונא באופן דהוי' טריפה ודאית, מ"מ הי' החלב מותר משום ס"ס וכנ"ל, וזה כסתימת לשון הטור והמחבר בסי' פ"א שאם נטרפה ע"י סירכא אין אוסרים הגבינות משום דהוי ס"ס, משמע אפי' בסירכא דטריפה ודאית, ואין צריך למה שדחק הש"ך שם סק"ט להעמיד את דברי הטור והשו"ע דווקא בסתם סירכות יעו"ש: מעתה בריאה הסרוכה לדופן שיש כאן ספק אחר להיתר, דילמא מחמת דופן היא שפיר יש לדון בזה שהחלב מותר מחמת ס"ס אפי' בתוך ג' ימים לשחיטתה וכנ"ל: ו) אעפ"כ למעשה צ"ע אם יש להתיר את החלב מכח ס"ס הנ"ל, משום שזה הצד של הספק אם מחמת ריאה היא יש בה ס"ס להחמיר, ספק א' שמא הלכה כרש"י שאין סירכא בלא נקב א"כ אם מחמת ריאה היא הרי החלב ג"כ אסור, ואף אם ת"ל כדעת התוס' דטעם הסירכות משום שסופה להתפרק והחלב באופן טריפה כזו מותר, מ"מ עדיין יש בו ספק להחמיר שמא כבר נתפרקה וניקבה במשהו שאז גם לדעת התוס' החלב אסור. וס"ס כה"ג אינו ס"ס גמור כמו שכ' התוס' בכתובות (ט' ב') ד"ה אי למיתב יעו"ש: ח) ואם כנים אנו בזה שכתבנו דטריפה מחמת סופו לנקוב אינו אלא באיסור עשה בזה, א"ש מה שמבואר בשו"ע יו"ד סי' ל"ט בסירכא שאם נסתפק אם הוא מגב לגב או מחיתוך לחיתוך שמעמידין אותה בחזקת כשרה, והא כל ריעותא שנולדה מחיים ל"א דבחזקת כשרה עומדת כמבואר בסי' נ' ברמ"א ובש"ך שם ובפמ"ג ובתבו"ש ריש סי' כ"ט, וכבר הרגיש בזה הפמ"ג בפתיחתו לה' טריפות, יעו"ש שכ' שהסירכא כסדרן אין זו ריעותא כלל, ולפי דברינו אפשר לומר משום דבהא דנולדה הריעותא מחיים לא מוקמינן בחזקת כשרה הוא כמו שכ' הש"ך משום דאביי ורבא ביבמות שם ל"ס כרבה ומוכח שם שכל זה אינו אלא מדרבנן דרבנן החמירו שלא להעמיד על חזקתו, ויעוי' תשובות קהלת יעקב להגר"י מקרלין שכ' ראי' מהירושלמי דבנולדה ריעותא מחיים אינה טריפה אלא מדבריהם, א"כ אין זה אלא היכא שהטריפה איסור לאו יש בה, כמו שם ביבמות דהוי איסור כרת, וכמו כן איסור לאו כמו דאמרינן ביבמות קי"ט דמה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, וכבר כתבו *) הן אמת דקשה לי ע"ז שכ' הה"מ דבאיסור עשה לא אמרו היוצא ממנו כמותו מהא דאמרינן בבכורות (י"ב ב') בהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום דרחמנא אמר לאכלה ולא לטריפה, ואמאי הוי' על הולד קדושת שביעית הא אין איסור דלאכלה וכו' אלא עשה גרידא ולא אמרינן בזה היוצא ממנו כמותו, ולכאורה קושיא גדולה היא, אבל באמת לק"מ דהא דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה מיירי כגון שלקח בהמה מעוברת בדמי שביעית ונתפס גם על העובר קדושת שביעית משום שהוא עצמו ג"כ נלקח בדמי שביעית ולא מטעם קדושת שביעית שבאמו. והוא פשוט: שו"ר שבמוהרי"ט אלגזי על בכורות שם עמד ג"כ כעין זה על הא שפטורה מן הבכורה הא הוי זו"ז גורם, וכמו בולד טריפה בנטרפה ולבסוף עברה שמותר משום זו"ז גורם, וכ' שדוחק הוא בעיניו לפרש דמיירי בלקח היא ועוברה בדמי שביעית ולא ניחא ליה בזה, וכ' לתרץ זה עפ"י טעמו של הרמב"ם בבהמת שביעית משום דולאכלה ולא לסחורה יעו"ש, אבל בעניותו לא ירדתי לסוף דעתו בתירוצו זה ואכ"מ להאריך בזה: